ארקדי פורטנוי שואל : יש לך קול?

בפוסט הקודם שלי הצפתי זכרונות מהילדות ואת ההבנה שלכולנו יש קול. דווקא התקופה האחרונה מערערת לי את ההנחה הזו: "האם לכולנו יש קול בעידן הרשתות החברתיות?" [קישור לפוסט הקודם]

הפייסבוק זו הפלטפורמה הכי פופולארית בישראל כיום. בפייסבוק כולנו קצת לוביסטים – מייעצים לביבי, ממשילים את שלי ורומזים כמה בא לנו על עלה ירוק… בפועל ישנם כוכבי-העל, הכוכבים של הפייסבוק ו-שאר האומה. בקיצור, אם אתה כבר סלב במציאות קרוב לוודאי שגם בפייסבוק או בטוויטר יהיו לך הרבה עוקבים (כן, תמדוד באלפים!). כך כל פוסט שלך יופיע ליותר אנשים ורבים יותר ילייקו לך.

מי באמת מצליח לתפוס גלים בפייסבוק?

מלבדם יש את כוכבי הפייסבוק החדשים – אנשים שלומדים את העבודה בפייסבוק ומשקיעים שעות בלהיות ייחודיים. להם נרשמת רשימה ארוכה של עוקבים ומגיבים לכל פוסט גם כשהפוסט מסתכם במילה וחצי.

חושבים שאתם יכולים להיות כאלו? אז זהו שזה לא פשוט: רובנו מתחברים רק לחברים אמיתיים ובו בעת שואפים לשמור על פרטיות מסוימת. נסתייג לרגע ונאמר: ברור שאם תעשה משהו קיצוני כמו להצטלם חלילה מדליק את עצמך כמחאה נגד כובד לחץ המיסים זה יגיע לאנשים רבים, הרי החברים במעגל הראשוני ישתפו את התוכן ואז החברים במעגל השני ייהנו מהריגוש שבתוכן הקיצוני. אבל (והאבל הגדול הוא) כמה אנשים באמת יכולים לייצר תכנים קיצוניים ומבודלים כל יום?, כל שבוע?, כל חודש?

דווקא המחאה החברתית בישראל איבדה את הארס שלה בלי שהפייסבוק היווה מדרגה במאבק כמו בארצות ערב…

משיחות עם אנשי עסקים אני שומע לא אחת כי "הם מנהלים לעצמם את המדיה החברתית של העסק ועושים את זה לא רע". עוד במהלך השיחה ברור לשנינו כי מה לעשות אבל בפייסבוק לא כולנו לוביסטים, ובעוד שיש מיעוט אנשים יצירתיים שלמדו לעשות את זה נכון (זריז ואיכותי), אחרים יורים לעצמם בעסק: הם שורפים שעות על העבודה או מזניחים את העמוד לפרקי זמן שהפייסבוק לא אוהב.

לכן, לא פלא כי בסופו של דבר לשאלה "האם אתם מרוצים ממילואי הפוטנציאל של הפייסבוק?" הרוב עונים "ממש לא" והיו רוצים להפיק יותר.

מה דעתכם על הפוסט? כתבו אם אתם מסכימים או לא

ארקדי פורטנוי | פתאום אתה מגלה שיש לך קול

כבר כילד הייתי עמוס במחשבות אבל בעיקר פוטוגני

לעולם לא אשכח איך כילד איגדתי את מיטב כספי שלא זכיתי בו מן ההפקר ויצאתי את דרכי בגאווה למאפיה השכונתית לקנות את המתנה הראשונה בחיי – לעצמי.
משנכנסתי למקום השומם שאלתי את המוכר : "מה אפשר לקנות ב6 שקלים?" – והזה במבט חטוף מלמל  "קח פיצה"…

השיקול שלו היה פשוט: ילדים אוהבים פיצה כמו גם שבצק מיובש עם קצת כרום אדמדם וכותר קטן של גבינה מגורדת זה מוצר זול.  לכן לא פלא שזה היה הפתרון הפשוט ביותר מבחינתו.

מעולם לא דרכתי במקום  בשנית כי הרגשתי זול בעיניו – לא חשוב. מאז הקפדתי ללכת למאפייה הרחוקה יותר לרכוש לחמניות ומשגדלתי תמיד שכנעתי את חבריי מדוע כדאי להתרחק משם ולמה עדיף ללכת תמיד עד למאפייה הרחוקה.

אני לא יודע אם הסבתי לו  נזק אך מעולם לא סלחתי לו שהייתי בעיניו עוד 6 ₪ ולא לקוח. היום אני עדיין נתקל במקרים דומים, בעלי עסקים רבים לא משתמשים בפלטפורמות החדשניות על מנת להתאים את המוצר לטעמו של הלקוח אלא מעדיפים להיפטר מ"סחורה" ולשמור על מעגל של לקוחות חד-פעמיים.