רג'ינה, מתחם התחנה בת"א | ארקדי יצא למילואים – אז קיבלתם פוסט אורח של אמיתי איצקוביץ' (כשר וביתי)

מסעדת רג'ינה יושבת בתוך מתחם התחנה היפה בפני עצמו, בתוך בניין אבן יפיפה עם חצר שפשוט משלימה את האווירה של המקום. המסעדה נפתחה לפני כ 3.5 שנים על ידי דפנה וניר שרצו להקים מקום אחר שישלב את המטבחים של קהילות ישראל ויהיה מקום כשר ואיכותי. על אף שהשילוב הזה לרוב מהווה מפלה אפשר לומר בפה מלא שהמסעדה מצליחה לעשות זאת בהצלחה מרובה. לאחר 3.5 שנים רג'ינה החליטה להתחדש בתפריט חדש שפותח על ידי מיקה שרון. שרון הייתה בין השפים הראשונים בישראל להכין המבורגר גורמה במסעדת אודיאון הנהדרת ז"ל. התפריט ברג'ינה מקנה מסע טעימות בקרב כל הפזורה היהודית בעולם ומאפשר לך לטעום מטבחים שונים שלהפתעתי הרבה היה עשוי בצורה טובה מאוד.

בעיני, מסעדת רג'ינה מהווה מבחינתי אניגמה, מצד אחד ביקורת קוטלות כולל אחת "מהארץ" ומצד שני קהל מעריצים לא קטן. אז מה התשובה לחידה הזו? יצאתי בשליחות ארקדי פורטנוי האחד והיחיד לבדוק.

את הארוחה פתחנו עם לחם שנאפה במקום, שהיה חם עם קרום מתפצפץ ופריך שהגיע ביחד עם שום קונפי מצוין, רק מכיוון שמדובר על מסעדה כשרה לא היתה חמאה ללוות את את הלחם, וזה בערך הדבר הרע היחיד שיש לי לומר עליו.

יחד עם הלחם הגיעו איקרה וסלמון מעושן שבניגוד לכל שאר המנות במסעדה לא מוכנות במטבח אלא מגיעות מספק חיצוני, באופן אישי האיקרה הרגישה לי תעשייתית מידי גם בטעם וגם בצבע שהיה לבן בוהק לעומת איקרה ביתית שהיא טיפה יותר עכורה, אבל הטעם של הסלמון הכבוש שהוגש עם צלפים מהזן הגדול כיפר עליו בקלות. איתם גם הגיע אנטיספטי שהיה חביב אבל לא יותר מזה.

"סלט הפועלות" שהגיע מיד אחרי בהחלט הוכן במקום, הסלט הזה מראה כיצד חומרי גלם טובים לא צריכים שום דבר בומבסטי ובהחלט לא מדובר פה על בומבסטיות אלא על סלט לבבות חסה טריים שביותר יחד עם נגיעה של חומץ, סילאן וחמוציות הראו מה חסה טרייה יכולה להיות.

לסיום החלק של הראשונות הוגש מרק בטטה שהגיע בספל זכוכית צנוע והיה אחד המרקים היותר טובים שאכלתי (ואני באופן אישי שונא מרקים ידוע), אבל זה היה מרק מצוין, עשיר ומתובל בעדינות. המרק הגיע עם פסטו כוסברה ואני מתעב כוסברה למרות ששותפי לשולחן לא הסכימו איתי ואכלו את המרק שלי ברגע שסובבתי את הראש לבקש אחד בלי כוסברה.

את מצעד העיקריות פתחנו עם דג מרוקאי שהיה עיבוד לחריימה של שישי. בתוך מחבת ברזל שחו להם פילה דניס עם עגבניות, חומוס ופטרוזיליה. הדג היה עשוי היטב אם כי לטעמי לא מספיק חריף בכדי להיקרא דג מרוקאי אמיתי (אקסית מרוקאית עם סבתא אסלית לימדה אותי כמה חריף יכול להיות דג).

לאחר מכן הגיע "פילה דייגים" שהיה דג דניס עם רוטב יין ושום. אני מאוד מחבב דניס למרות שאני מעדיף דגי ים בעלי טעם דומיננטי יותר. עם הדניס הזה עשו ברג'ינה נפלאות, רוטב היין השתלב נהדר עם עגבניות שרי צלויות. הדג טוגן בצורה נהדרת והגיע עם העור פריך כמו שצריך על מצע של אורז לבן שספג את הרוטב.

המנה השלישית שהגיעה הייתה גם המאכזבת ביותר שווארמה הודו עם בצל סגול וסומאק בתוך רבע לחם טרי. המנה הגיעה יחד עם סלסת עגבניות וטחינה שהיו טובות מאוד אבל לא הצליחו להציל את הבשר מיובש עז, בנוסף התיבול היה לא מורגש וכשאני אוכל סומק אני מצפה להרגיש "סגול" בפה אבל פה הסומק לא היה הורגש כלל והבשר התייבש לחלוטין.

לפיצוי הגיעה המנה האחרונה בעיקריות – קציצות ברוטב סילאן ושזיפים. הקציצות היו עסיסיות מלאות טעם והרוטב שהגיע איתם עשה להם רק טוב, בייחוד עם האורז המצוין שהגיע שוב לשמש מצע. עד כדי כך טוב שביקשתי את המתכון מהשף שסירב בתוקף לגלות לי את המרכיבים של הקציצה והרוטב. אבל כן היה שם הרבה בצל, שום והמתיקות של השזיפים הפכה את הכול למנה שרק בשבילה שווה להגיע לארוחה.

את הארוחה ליוו יין אדום ולבן של רקאנטי יחד עם עראק חמוציות שליוו את האוכל בצורה נחמדה מאוד.

אחרי כל האוכל אפשר לומר שרג'ינה זה מקום נחמד מאוד ללכת לאכול בו, המנות גדולות ומשביעות והכי חשוב טעימות. בתור מי שמארח לא מעט יהודים מחו"ל שמבקשים לאכול כשר זו בהחלט הפכה להיות אופציה עיקרית במסעדות שאליהן אפשר לקחת אורחים.

גילוי נאות – הכותב היה אורח של המסעדה.