ארכיון חודשי: ספטמבר 2014
גם תל אביבים מתחתנים בסוף |סוקה תל אביב
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: רינת גרשפלד
חתונה בגן אירועים או בטרקלין לבן ורחב כפיים הם מתכון בדוק להמיס נשים מאז שחר המונוגמיה. בגיל 31, אחרי עשרות חתונות, עברתי למצב שאני מכנה "החמקן". המצב הזה שאתה שומע על חתונה ומבקש מבורא עולם שידאג לכך שבטעות ישכחו לשלוח לך הזמנה, כי עוד ביקור אחד בתאטרון האבסורד הזה יגרום לך קצת להקיא.
אולי זה רק אני, אבל כשאני רואה כלה אני תוהה לעצמי: "את יודעת שאת לא נסיכה אמיתית, כן? את מודעת לכך שגם הקירות המוזהבים לא הופכים את הבחור לנסיך אמיתי מהאמירויות, כן?". כל הגינונים הללו אומרים דבר אחד בלבד – מחר כשתחזרו למציאות, אותו חור בבנק שניסית לא להסתכל עליו יצמח להיות שד עצום שיהיה קשה להתעלם מפניו. אגב, גם לסחוב את כל האורחים שלך לצד השני של המדינה רק כי מצאת פינה שכוחת אל, שבה אף חברה שלך לא התחתנה, לא יוצר קסם רענן – זה רק מוסיף לפרנסה של נהגי המוניות שיודעים שחבר'ה שתויים מהתחת זה קהל נורא משתלם.
כשחשבתי שכבר ראיתי את כל מה שיש עולם החתונות להציע, הוזמנתי לסקר את ההשקה של אולם האירועים סוקה תל אביב. מתחם אירועים אורבני השייך לקבוצת סוקה וממותג קצת אחרת. הקו הוא יוקרתי אבל בד ובד שכונתי, קרוב ונגיש "במכונית, באופניים ואפילו ברגל". אולם אירועים חכם שכולל שידור החתונה בלייב ליוטיוב ומערכות ההגברה, ההקרנה והתאורה נשלטות מכל אייפד.
משנכנסנו לאולם האירועים מתוך השכונה הארצית, לא עברנו לממד לבן וקסום אלא להיכל אירועים עם תאורה מעומעמת ורגועה, עיצוב בקו אורבני (כזה שחושף את הקירות המקוריים של המבנה ומחזק את הצביון התעשייתי של המקום). העיצוב התחבר עם אלמנטים דיגיטליים יפיפיים על גבי הקירות ובלי כל הלובן הצבוע שאנו רגילים לראות בתאטרון האירועים. במסדרון ציפו לנו כמה מארחות מחויכות, צלמת וזוג שחקנים שהיו חתן וכלה והודו לנו על כך שבאנו (פייר, אהבתי). מלבד הקאסט היה שם עוד משהו יפה, שעון פתוח אנלוגי לצד "שנדליר" אורבני עצום שמעוצב כמו מטרפות. בשלב הזה היה קצת ברור לי שמישהו לקח סיכון ממשי בעיצוב המקום הזה, ונתן לו שפה עיצובית אחרת מכל מה שאנחנו מכירים בנישה כיום. בהמשך הבנתי שאלו גופי תאורה מתכתיים שהוכנו בעבודת יד שנועדו להציף את החלל בגווני זהב רכים (על מנת לייצר חיבור לשימוש המקורי של החלל – מפעל זיקוק ועיבוד זהב). קצת פחות אולם נשפים בוהק, קצת יותר בר לילי אלגנטי בעל אלמנטים עיצוביים אורבניים ודיגיטליים שמשדרים "רייב" רגוע.
החלק הכי חשוב של הערב, האוכל כמובן
לא פסחתי על המתאבנים של קייטרינג נחלאות, הרי בסוף אנחנו תמיד זוכרים בעיקר את האוכל. שורת המתאבנים הייתה בחלקה טובה ובחלקה פחות. מצד אחד היו קבבונים נהדרים בעלי עסיסיות נכונה וטעם מזרחי שהוגשו עם תוספת קלאסית של גרגרי חומוס עשויים מעולה. עוד מנה מוצלחת הייתה הסביצ'ה סלמון ששילבה טעמים חריפים, טריים, רעננים וקראנצ' נעים.
מצד שני, הארנצ'יני – כדורי ריזוטו שהיווו מנה תפלה של אורז ללא מלח הרחוקה מאוד ממהותה המקורית. כך גם הקרפצ'ו עגל, שבמקום לתת קו אלגנטי עשיר, הבשר שליפף ג'וליאנים של ירקות, בעיקר נועד לעשות וי בתפריט, על המנה הפופלארית ופחות להעמיד את טעמי הבשר בפרונט של המנה. קייטרינג נחלאות הצטיין דווקא בשורת הקינוחים, למרות שאינני מתייחס לקינוחים בדרך כלל, כאן הרגשתי צורך עז לפרגן: קרם היוזו בעל עקיצות הג'ינג'יר היוו קינוח מפנק אך רענן וגלידות ה"מגנום" היו לא פחות ממעולות.
החלק האומנותי
שיאו של הערב היה אביהו פנחסוב המהולל. הבחור עשה את מה שהבאלקן ביט בוקס עשו לסגנון המוסיקה הבלקנית, למוסיקה המזרחית במקצבים מטריפים, שואו מטריף, וקול אדיר. אני חייב לציין שלא היה סבא פולני אחד בקהל שלא היה נשאר אדיש לתופעה הזו.
סיכום,
החלל האורבני המכונה סוקה תל אביב לא לובש טונה של מייק-אפ אלא מאפשר לקיים טקס חתונה מציאותי וארצי. אני מניח שקהל היעד זה הדור שלנו שנמאס לו מערמת הלוקשים שתעשיית החתונות משווקת לנו. אני חושב שהמקום דווקא יעיר את תושבי תל אביב המתוחכמים שלא אוהבים לצאת רחוק מהבית, וזה יגע בהם במקומות נכונים.
קייטרינג נחלאות היה קומסי קומסה ולצד מנות טובות היו מנות שהרסו בעבורי את הרושם הראשוני שלהם. המנצח הגדול של הערב היה אביהו פנחסוב שפשוט היה בלתי נשכח.
ארקדי (שוב) לגם יין (ושוב השתכר) | יין פוגש נמל תל אביב – איש הענבים
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: מרינה קיגל
בערב קיצי לוהט, הגענו לפסטיבל "יין פוגש נמל 2014", שהתקיים הפעם בנמל תל אביב. בשלב מסוים חום הקיץ נשבר ובריזה מדגדגת חלפה על עורפי. הרעננות המחודשת הזו רק העמיקה עוד יותר את הכמיהה ליין קיצי וארומטי.
בכל שלב בלימוד היין שלי, אני מתיימר להתבסס על העקרונות הקודמים שלמדתי בשיעוריי הקודמים, אלא שאז אני בדרך כלל משתכר.
הפעם ידעתי – עליי לעשות טעימה זנית (שזה אומר ללכת לא לפי מותגי יין שונים אלא על פי זנים, זאת על מנת להבחין בהבדלים הטופוגרפיים שהשפיעו על הענבים (כפי ששיר מ"איש הענבים" לימדה אותי בסבב הקודם). לכן, את המסע שלי התחלתי הפעם בשרדונה. רק בדיעבד הבנתי שאולי היה ראוי להתחיל מן היינות הפשוטים יותר, ולא להתחיל מיד בשרדונה המדהים של ספרה.
ספרה, קונספט לבן, שרדונה 2013 – Sphera, White Concepts, Chardonnay 2013
100% שרדונה מהגליל שהתיישן 6 חודשים בחבית. טעמו צעיר, רענן, כתמתם עם נגיעות טעמי קליפת הלימון. בטעימה מאומצת מורגשים גם סוכר חום וחמאתיות מסוימת עד לבננה אפילו. הייתה אמורה להימצא שם גם ארומה של וניל, אך פספסתי אותה. אחרי טעימת השרדונה המעולה של ספרה, בכל טעימה וטעימה הבנתי את הטעות המרה. אף אחד הערב לא התקרב לשלאגר הזה. לכן, לקח חדש – את היין הטעים ביותר שומרים לסוף (ולא כפי שמקובל בתרבות הסובייטית – קודם שותים משהו איכותי, ואז כשמשתכרים שותים כל מה שיש).
אח"כ טעמתי גם את D, שרדונה צעיר של יקב דלתון (Dalton, D, Chardonnay 2013). היין הזה היה קיצי אך חמצמץ יתר על מידה לטעמי. הייתה שם גם נטייה קלה לעסיס של אשכולית אפילו.
משם עברתי לטעום את ספיישל רזרב, שרדונה 2013 של יקבי ברקן. גם כאן, למרות השם המפוצץ שהבטיח קסמים בפה, היין היה די פשוט.
אבל לא עמדתי נואש. מיד המשכתי ליין בעל המיתוג המדליק בלנד לבן ( 2013) מיקב עמק יזרעאל (Jezreel Valley, Blend Lavan 2013). היין הזה משלב שרדונה עם ריזלינג וגוורצסטרימינר. נשמע מבטיח אבל מבחן הטעימה דחף אותי להמשיך הלאה ולחפש מה אוהב יותר.
בשלב הזה ידעתי דבר אחד.
א. הגיע הזמן לטעום שוב את ספרה. סתם. בלי סיבה. רק בשביל לחייך.
ב. צריך לדלג לרוזה.
רוזה
לדוכן רוזה הגעתי מחויך יותר ופיקח פחות. אם אתם רוצים סיבה להגיע לאירוע הזה – זו בדיוק הסיבה. אתם לא באים ללמוד יין, או לטעום יין בצורה מבוקרת – אתם באים נטו ליהנות ממגוון הטעמים. עד שתמצאו את מה שאתם הכי אוהבים. אז כן. יינות רוזה.
עד לא מזמן, פחות התחברתי לסגנון הזה. בואו נודה שזה נתפס קצת נשי. כל זה עצר ביום בהיר אחד ביקב ססלוב, כשטעמתי את "ורוד מאת רוני ססלוב". זה היה טעם משגע שנתקע בזיכרון החושי שלי לעד, כמו הטעם של כמהין (רציתי לעשות אנלוגיה לקובה ביפ יפני עמוס בטעמים, אבל רוני לא ממש בקטע של בשר).
Goats do Roam Rosé 2008 – היין הזה בעל סיפור מרתק. הענבים ליין נקטפים על פי העזים שמטיילות בכרם ובוחרות את הענבים הטעימים ביותר. למרות הסיפור היפה, הטעם התחמק קצת מן העזים והיה פלאט מידי לטעמי. היה שם אפרסקיות נעימה, אבל לא התחברתי כל כך לחוויה. לכן עברתי ליין רוזה נוסף הפעם של וורטמן, 2012 . (Vortman, Rose 2012).
שוב הסתבר לי שאינני חסיד גדול של זן הסימיון. לכן היה לי קצת קשה להתחבר ליין הזה. מצד אחד ארומה של קליפת לימון ריחנית. מצעד שני משהו מריר מעט כמו רימון. אני חושב שהטעם כשלעצמו היה קצת עדין מידי עבורי. מצד שני אולי אני תחת השפעת הטעמים העוצמתיים ולכן נטייתי הטבעית היא לשרדונה, מרלו או מוסקטו. (כמובן שאני עדיין לומד ומנסה לבנות את הבנתי, לכן אשמח לשמוע הערות על כך).
בשביל להיות שלם עם עצמי, טעמתי גם את יין רוזה של ייקב מאור 2013, עם קברנה וסירה. טעמו פירותי ויותר נעים משאר הרוזה שטעמתי עד כה. אך עדיין הייתי זקוק למשקה בעל טעם עוצמתי יותר לחך המתחילה שלי.
משם חזרתי לדוכן ההומה של היינות הלבנים וביקשתי את ירדן, בלאן דה בלאן של יקב רמת הגולן 2007. טעמו יבש מאוד ועוקצני. בין כיף ל [מילה ששירבטתי בעודי שתוי היטב ומביעה מצב חביב אך לא מתלהב מידי]. אגב, בפתק המקושקש תיארתי את הטעם כך: "זה כמו לנסות לשתות קוצים של עשב שמימי ביותר, בעודך מיובש ביום קיץ תחת השמש הקולחת". אין לי שמץ של מושג למה התכוון המשורר אך אבדוק עם אייל שני בהמשך.
על מנת לסכם את היינות הלבנים יפה ביקשתי הפעם לטעום את קנטינה טרה בלה מיקב סיטו, מוסקט משנת 2012. לצד מחירו הנוח באירוע (50 ₪ לבקבוק) מצאתי סוף סוף משקה שפפריקה זוגתי אהבה. איזה כיף שכל הערב יכולתי להיות רגוע בידיעה שלגברת יש דרינק אהוב (סמכו עליי, זה לא קל לחבר אותה למשקה). המשקה הזה היה אכן מעולה. טעמיו הכילו ניחוחות של מנטה, מי ורדים, דבש ו- אני יודע שזה ישמע מוזר (וגם פפריקה כבר הדגישה כמה פעמים שעליי לחדול מהשתייה) אבל הרגשתי משהו שמעקצץ נעים מאוד כמו זעתר טרי וריחני. סיפור אמתי.
בשלב הזה עצרנו להתרעננות ופנינו לדוכן Loveat שהציע לנו את מטעמיו. בניגוד לאירוע הקודם של יין פוגש נמל של איש הענבים, אשר התקיים בנמל יפו והיה שפע של אוכל טעים, הפעם האוכל של Loveat היה נוראי עד מאוד. בטורטיה של בקר, תירס ועלי בייבי נעשה שימוש בכף שעסקה בשמן טונה לפניכן. התוצאה הייתה מבחילה. אין סיכוי שאדרך ב Loveat פעם נוספת בחיי.
דוכן 3 – בירות, שיכרים וליקרים.
כאשר גיא הרן הציע לי לטעום את "הסיידר הצרפתי המסריח" קיוויתי שזה האלכוהול שמתעתע בי וגרם לי לשמוע דברים מוזרים. יחד עם זאת כשטעמנו את [הרוט, קווה דו סאלייר – Herout, Cidre Cotentin Cuvee’ du Cellier] סיידר יבש, הבנו בדיוק למה התכוון גיא הרן, מאיש הענבים – הטעם היה כמו של גבינה צ'ירקסית מעושנת. עוד קצת טעמים של תפוח ופסיפלורה, אבל בעיקר ריח של גבינה כבדה ומסריחה. אוי נוראי אבל בא לי כבר לנסות שוב.
משם הרשינו לחך שלנו להירגע וליהנות. ממש ליהנות. טעמנו את סיידר האגסים הנהדר. Pierre Huet, Poire NV . המשקה הזה ירד חלק עם טעם כמעט גרגירי כמו של נקטר אגסים איכותי. גם במקרה הזה פפריקה התחברה למשקה האלכוהולי. תאמינו לי שהיא אחת הבררניות ביותר שיש.
בהמשך טעמנו את הסיידרים מבית שמש: באסטרס. באסטר'ס סיידר יבש היה נעים מאוד עם ניחוח גרניום ואילו השני היה בעל ניחוח טוב ותיאור כלשהו לא ברור שכתבתי לעצמי בפנקס. כן כן.. כנראה שגבול השתייה נחצה שוב באותו הערב. יש סיכוי גדול שבשל סיבה זו לא הצלחתי להפסיק לחייך בהמשך.
בסוף הערב טעמנו גם [Westons, Premium Cider] סיידר תפוחים אירי. הסיבה שלא הצלחתי לתאר את טעמו הייתה הטעימה של אפרול שעשיתי בטעות (של 2 הכוסות, שלי ושל פפריקה). התוצאה הייתה אנושה – קוקטייל מוגז בערב של טעימת יין זה כמו לשתות ויטמינצ'יק בלי מים, בשיאו של יום במהלך שבוע שדאות. בכל אופן כפי שציינתי. ההשפעה הייתה קטלנית (בקטע מעולה). נפרדנו יפה והתחלנו את דרכנו האחרונה לכיוון הכרית המופלאה.
צילום: אייל גוטמן – צלם קולינרי
יין זול זה לא מילה גסה | יקב בנימינה | מסע היין של ארקדי חלק ו'
לכבוד ראש השנה תשע"ד כולם עושים מהלכים חשובים, היקבים בוצרים את הענבים המדושנים בסוכר שצלחו את הקיץ הישראלי וגם אני הלכתי לגוגל לצורך הכתבה ובדקתי איך נקראת השנה העברית. מאמץ חיובי נוסף נרשם השבוע, היקב הוותיק בנימינה ערך 'הרמת כוסית' השבוע במסעדת סרדיניה. אז למה זה ראוי לציון? פשוט מאוד – כי הם הזמינו אותי במסגרת סדרת הכתבות "יין למתחילים" שאני עורך. אז בתור כתב נחוש עשיתי מה שרבים לא היו מעזים ונסעתי לתל אביב בשעת העומס הכי ברוטלית. מה לא עושים בשם ערכי העיתונות וחיבה מופרזת לטיפה המרה?
להזכירכם, בפסטיבל 'White – יין לבן עם הים' כתבתי:
"אחי, איזה קטע, זה יין של בנימינה, וזה אשכרה ממש טעים" (שרדונה הרי יהודה 2012). גורם ההפתעה נעוץ בזיכרון הנעורים שלי מיקב בנימינה, אז היינו רוכשים יינות שנמכרו במכלי קרטון גדולים, במחיר זול וטעם זול.
הפעם כבר ידעתי לבוא בראש פתוח, יקב בנימינה אומנם מייצר שורה ארוכה של יינות הפונים למכנה המשותף הזול ביותר, אבל הם גם זכו בשנת 2014 בתחרות Best Value עם Teva שירז 2012 וככל הזכור לי המחאה החברתית עדיין לא ממש הסתיימה.
יפתח פרץ, היינן הראשי של יקב בנימינה פגש אותנו בשולחן בעל המפה האיטלקית בסרדיניה, וסיפר: היקב פועל משנת 1952, כרמיו הרבים פזורים בכל הארץ והם אכן מתמקדים בריש גלי ביינות פשוטים "שכיף לשתות בלי חשבון (גם כלכלית וגם בטעם)". זה המתכון ליין נגיש הוסיפה יעל סנדלר, כמו באירופה יין צריך להתאים לכל כיס. במקביל ישנה גם סדרת ריזרב בנימינה ואת הבשורה האנינות: "המערה".
לפני היינות התחלנו בתירוש. כן, באמת! למה?
מכיוון שבימים אלו מתקיים בציר מוסקט מכרם מירב שעל הגלבוע. לאחר הבציר הענבים נסחטו ביקב בעדינות והועברו לשיקוע של 48 שעות במיכל מקורר. לאחר שהתירוש החל לתסוס והגיע ל 5% אלכוהול הוא זכה למכת קור ונשלח אלינו לארוחה.
הטעם היה מרתק ושילב משחק של מתיקות עזה, גיזוז עדין, אניסיות עדינה וניחוחות אפרסקיים. אין לי מילה אחרת מלבד מרתק. בחיי שקצת הסכמתי עם חברי לשולחן אשר הפצירו ביפתח לפתוח קו למשקה הזה. במקביל, צוות המלצרים ממסעדת סרדיניה החלו להגיש מנות פתיחה אשר נועדו ללוות את היין. התחלנו עם לחם אפוי בטאבון עם ממרח לימון ושמן זית עם בלסי. ממרח הלימון היה עם טעם משגע אשר שילב משהו חמצמץ וחריף. לאחר מכן הוגשה גם פלטת ירקות שורש שנפרסו יפה ונעשו עם שמן זית בעל טעם עז ובועט ועם תיבול עדין.
מוסקט טבע 2014, שעדיין לא יצא לחנויות, ובעל הניחוח המוסקט נעים והטעם עדין. במוסקט הזה יש החדרה של סוכר ענבים לצורך שימור המתיקות במשקה. כדי למנוע מן השמרים ליבש את כל הסוכר, הפסקת התסיסה נעשית על ידי מכת קור שפוגעת בשמרים, אך שומרת על המתיקות של היין. כחובב מוסקט אני פחות התחברתי למוסקט של הסדרה הזו.
לצד המוסקט הוגשה פלטת גבינות מדהימה, שכל אחת מהן הייתה אירוע בפני עצמו בפה שלנו. הגבינה הסקוטית הכחולה ( Slue Shropshire) היחידה שהתיישנה 3-6 חודשים. לצידה נחה גבינה קשה (appenzeller) גבינת הרים המיוצרת בשוויץ לפי מתכון סודי משנת 1282, מתערובת חלב שמן ורזה בתמלחת של צמחי תבלין ומשקעי ייצור של סיידר ויין לבן. אחר כך הגעתי לגבינה הגבינה הרכה והמתוחכמת (Reblochon) מהאלפים הצרפתיים. זוהי גבינת הרים שמיוצרת מחליבה חוזרת של הפרות באותו יום וכתוצאה מניבה חלב עשיר במיוחד. לצד כל אלו הייתה גם גבינת פרמג׳אנו רג׳אנו מאיטליה, גבינת עיזים מקומית וגבינת ריקוטה פרסקה מקומית בתיבול פסטו המיוצרת במסעדת סרדיניה. כשאתם מגיעים למסעדת סרדיניה זו פלטת גבינות שאתם מוכרחים לטעום!
לאחר מכן, עברנו לויונייה (סדרת BIN). את היין קידמו ניחוחות של משמשיים ופיטנגו, וקצת חמאתיים. יחסית ליין לבן, בניגוד לסובניון בלאן ששותים מיד יש לו גוף שיכול להתיישן. "כיום, ההילה של יקב בנימינה זה מעבר מקברנה סוביניון אשר מאוד מזוהה עם האקלים הישראלי,אלא דווקא ליינות זניים חדשים" סיפר יפתח.
היין הזה זכה השנה בתחרות Best value, מתחת ל 50 ש"ח. "זה מרגש במיוחד מכיוון שיש אתגר לא פשוט לעבוד עם חומר גלם נמוך שלא תמיד נמצא בהישג יד" הוסיפה יעל.
אני פחות התחברתי לזן הזה וליין כתוצאה. אייל גוטמן (צלם הקולינרי) הוסיף להסבר שריח של מחלבה בד"כ מרמז על כך שהתסיסה נעצרה באמצע התהליך באופן פתאומי.
לצד הויונייה הוגשה גבינה רכה coulommiers מעמק נהר סון בצרפת. זוהי גבינת עובש לבן עם מרקם חמאת ונהדר שמוגשת עם דבש כמהין ונענע טרייה. בטעימה זניחה אפשר לעוות את הפנים אבל אחרי ביס ממוקד בהחלט אפשר להבין את הכיוון היפה שעשה השף אייל סבן (אשר החליף את רועי סופר) במסעדת סרדיניה טרטוריה איטלקית .
בנימינה רזרב שיראז 2011 – זוכה פרס אשכול הזהב 2014, אשר נמזג לנו היה בעל ניחוח עשיר ומטען עם סיומת מרירה (שדי אהבתי). אייל גוטמן הצלם הוריד לרגע את העדשה והסביר שזה יין של העולם הישן לפי הצבע. יעל סנדלר הוסיפה שהיום הטרנד בעולם הייננות זה לחזור לטעם בומבסטי עם טעם של עץ, מצד שני זה לא יין שנועד להתיישן ונועד לשתייה מידית. אני מאוד אהבתי את ניחוח הרימונים העשיר.
היין הבא שנחת על שולחננו הורכב מענבי קברנה סוביניון ופטי ורדו 2011 מסדרת יוגב. זהו זן שרק לאחרונה התרגל לארץ. בהתחלתו לזן הזה יש הרבה טעם ירוק אבל בהבשלה שקודמת לבצירה יש דובדבן וחומציות. הניחוח הזה הזכיר לי שנהייתי די רעב, עם כל הגבינות הללו לא יכולתי שלא לדמיין איזה סטייק של "שיין ושארפ" או אולי לשון מעושנת של אבי ברקו. יחד עם זאת, למרות הניחוח המעולה, לטעמי הטעם לא הזיז הרים אלא היה קליל ונחמד.
אח"כ כבר עברנו לסדרת ריזרב (שירז וויוניה), שהיה שדרוג מעולה עם גוף מלא ויפה. זה יין שצועק מנות עיקריות ובשר. היין משנת 2011 ועדיין בועט מעולה. יעל מהיקב הרחיבה על היין שמדובר בהבשלה מאוחרת, לכן גם אם הייתה פטרייה שפוגעת בכרם, ממשיכים בתהליך כמתוכנן. בפועל זה משאיר הרבה יותר סוכר ולכן ליין יש מאפיינים מאוד סירופיים ונהדרים.
בסוף הגיע היין שהפיל אותי מן הכסא. אף פעם לא חשבתי על גוורצסטמינר כיין קינוח והייתי ממש ממש מופתע. יש לי רק דבר אחד לומר: ואו, הגוורצסטרמינר הזה עם הגבינה הכתומה העזה של מסעדת סרדניה היו חלום בערב קיץ. הטעם היה מתוק במידה נעימה והיו שם טעמים של משמש בשל ולדר.
ארקדי אוכל דברים 
