ארכיון חודשי: נובמבר 2014
מתחם התחנה, לך הביתה, אתה שיכור | איש הענבים 2014 – חג היין
תרבות היין נתפסת בעיני ישראליים רבים וטובים בתור ביצה קטנטנה של פלצנים צקצקנים ומנותקים. גם אני חשבתי כך עד שיותר ויותר מקומות החלו להדגיש את היין כחלק מרכזי בחוויה ולא רק אלטרנטיבה למשקאות האחרים בצד הארוחה. חוויה של יין? עפיצות? גוף מלא וסיומת? עד לאחרונה, כל המושגים האלו היו רחוקים ממני אלף שנות אור. הרי בינינו, מי כבר שותה פה יין?
3000 איש לא טועים
למרות המרחב הפסטורלי, מתחם התחנה המשוחזר נוטה להיוותר ערום באמצע השבוע. הפעם היה קושי של ממש לחלוף בין האנשים. מסתמן שלא רק אני התחלתי לחקור את עולם היין, אלא גם כל עם ישראל ואחותו.
מדינה קטנה עם למעלה מ- 300 יקבים.
כן כן, מספר היקבים בפיסת הארץ הקטנה שלנו הזוי לחלוטין. קחו בחשבון שרק לפני כמה עשרות שנים בלבד, בימי העותמאנים, האלכוהול היה מחוץ לחוק וגם יין נעשה כאן בכמויות מזעריות ולמטרות דתיות בעיקר. לאחרונה שמעתי משפט שמאוד נתקע איתי: מדינת ישראל לא צריכה הרבה כדי להיות טוסקנה, סה"כ 400 שנה.
בחזרה למתחם התחנה
איש הענבים – הגוף ששם לנגד עיניו את פיתוחו של תחום היין בישראל, הפתיע אותי וכנראה שגם את עצמו. הפעם גם הם היו המומים מכמות הישראלים שבאו להתענג בעשרות הדוכנים.
בצד אחד ניצבו היקבים המסורתיים שמייצרים עשרות אלפי בקבוקים בשנה ובצד המעניין עמדו דוכנים של יקבי בוטיק מזעריים המייצרים יינות רבים ושונים עם זנים מקומיים, זנים חדשים ובלנדים מרתקים. למרות הרשימה הארוכה של טעמים שפגשנו הערב אני אצמצם לשני הזוכים שלי:
אדום עולה
יקב דוכתא מגן יבנה (המייצר עד 2000 בקבוקים בשנה) היה היקב הראשון שהפיל אותי מהרגליים. זה קרה עם שירז מעולה (2012) טרה ויניו – שילוב של קברנה סוביניון ו 16% פרנק. כששמעתי בדיעבד על המדליה שהם זכו בשנת 2013 מבין היקבים הביתיים, כלל לא הייתי מופתע – היין מעולה, דובדבני עמוק וסמיך, גוף מלא ויפיפה עם סיומת קצרצרה אך מענגת (95 ש"ח).
בניגוד להמולה ששררה במתחם התחנה ומאות האנשים שגיפפו אותי בכל רגע נתון, היין הזה היה מפלט מדהים ומרתק, כזה שעוצר את הזמן מלכת והכריח אותי להישאר מרוכז רק בו ובגברת היפה שהחזיקה את הכוס לצידי.
לבן מנצח
במהלך 20~ טעימות של יקבים ישראליים, יקב קדמא היה השני להעניק לי חוויה מופלאה. היינן החדש עודד אורן הציע לי שאנין בלאן (2011) חצי יבש. על אף שהיין הוגש כשאינו צונן במיוחד, הוא אחז את החך וסירב לעזוב. היה שם טעם מרענן וקיצי של שזיף צהוב משגע כזה שמשאיר אותך שותק ואחר כך מכריח אותך לחייך.
היין מיוצר בשיטה מיוחדת שמקורה בגיאורגיה – בכדי חרס מקוריים. מלבד התסיסה השונה מדובר בבציר מאוחר מה שהעניק ליין נוכחות פירותית מדהימה.
לסיכום,
אתם יכולים להסתכל מהצד על חבורת העליזים המחוייכת המקישה כוסות יין בשיא ההנאה, או להשתחרר מהתפיסות של בילוי גבוה ובילוי נמוך ולהתחבר לשיכרון החושים.
אם כבר יין, אני מחכה כבר בקוצר רוח לאירוע הבא של איש הענבים.
פלורנטין פינת רמת גן | פאב שכונתי שכל אחד היה רוצה – הספסל | ארקדי פורטנוי
כתב: ארקדי פורטנוי | ערכה: ענית אורלב
הפעם הוזמנתי לבדוק את התפריט החדש של "הספסל" ברמת גן, זה התאים לי ובניו מכיוון שתפריט חדש ודרינק זה תמיד טוב ולאחר היום הארוך שעבר עלי, זה היה מצוין.
כאשר הגעתי למקום עם הגברת המגונדרת, נותרתי חסר מילים. הגעתי לטעום תפריט שף, ליתר דיוק, של השף זיו רשף שמחוני, אלא שזו כלל לא הייתה מסעדה.
ה"ספסל" הוא סוג של בר. הייתה במקום להקת קאברים שכיוונה את הכלים וכמה חבר'ה אשר פתחו או סגרו את הערב ונראו כאילו נגזרו ממקום אחר בפלורנטין. רק אחרי שהתיישבנו, עינינו התרגלו לחשיכה ושמענו את סיפור המקום מפי מקס גוזמן, הבנו שיש כאן "יצור כלאיים" מעניין עם אווירה ייחודית שלא תמצאו כמותו בגבולות רמת גן.
מרק עדשים
לפני מספר ימים אכלתי מרק עדשים שהיה מושלם כמו פוך באמצע החורף, אני לא בטוח מה היה בו, אבל שנייה אחרי זה נרדמתי כמו תינוק ולכן גם ב"ספסל" החלטנו להתחיל עם מרק העדשים.
אם גם אתם מוצאים את עצמכם מקטרים על מסעדות מלוטשות עם מנות קטנות מידי, כנראה שהמנה הזו נועדה עבורכם – פיילה של מרק עדשים. אגב, למעט דייט ראשון זו לגמרי מנה לזוג, שתאפשר לכם להשאיר מקום גם לעיקרית.
במנה הזו לא היו חוכמות או יומרות וזה בטח לא המרק הכי טעים בעולם, אבל מדובר במרק מהביל סבתות סטייל – כזה המוגש בקערה ענקית וקשה מאוד להפסיק בטעימות ממנו, עד הכף האחרונה. המרק התחבר נפלא לרוח החורפית הקרירה שנשפה בעורפנו ומינון הסלרי היה מודגש ומעולה. אחרי שחיממנו את גחוננו היינו מוכרחים לטעום את הנקניקייה האהובה.
נקניקיות פורט של אלן טלמור לצד פירה וכרוב כבוש
או בקיצור, נקניקיות פורט של אלן טלמור.
בהרחבה: מדובר בנקניקיות פורט העשויות מבשר טלה עם יין פורט ושזיפים והן כל מה שאפשר לבקש לצד בירה טובה. הטעם שלהן עדין, ארומתי ומתקתק. מאחורי הנקניקיות עומד המנקנק (או בלעז' השרקוטייר), אלן טלמור, אשר לטעמי מוביל בשלישייה הפותחת בישראל בכל הנוגע לנקניקיות.
[נוט לעצמי: "נוגע לנקניקיות" נשמע נוראי].
למרות שלא תכננתי לגעת בו, הפירה היה לגמרי לא רע, כל ביס גרר אחריו עוד אחד. זה פירה בסגנון ביתי אך מוקפד, עם צ'אנקים גדולים וכיפיים. גם הכרוב הכבוש אשר ככל הנראה בושל עם ציר שמנוני, היה עשיר וטעים.
המבורגר על הספסל
בתחילה נרתעתי מלטעום את ההמבורגר, המקום פונה לחבר'ה צעירים שבאים לסגור פינה ליד הבירה ולכן חששתי מהמנה שעלולה לחבל ברושם הנעים שהצטבר עד כאן אבל כשטעמתי בהחלט הייתי מופתע לטובה.
ההמבורגר לא היה מעולה – הלחמנייה הייתה פשוטה, קצת מתפרקת וגם ללא קלייה. גם הבשר היה מתערובת בסיסית יחסית, לא דומה למוגש בברים אחרים שמכניסים את ההמבורגר כמנת הדגל של המקום. אבל משהו בגבינת העזים עזר למכלול לעבוד לא רע. אני סיכמתי אותו כפשוט אך מוצלח. רק באמא, אולי תקפיד לפרוס את העגבנייה טיפה יותר דק?היא הייתה באובי של ההמבורגר.
משהו לשתות?
בזמן שהיינו שקועים במלאכת הטעימות ומבלי ששמנו לב, המקום החל להתמלא באנשים. בשלב זה מקס הגיע עם צ'ייסרים צבעוניים אשר שילבו בייליס, וודקה וגרנדין ופשוט הרגשנו באמצע ערב בסגנון פלורנטיני למדי. הקוקטייל באמת היה צבעוני וחמוד אבל חזרנו לבירה הלא מסוננת שהתחברה גם למנה הבאה.
פוטטו ג'קט
זו מנת הדגל שהמלצריות המליצו עליה ולכן החלטנו לקנח איתה את הארוחה: תפוחי אדמה בתנור עם בשר עסיסי. תכל'ס? מדובר במנה חביבה מאוד שהיא ללא כל צל של ספק, מושלמת לברים בעיקר במזג אוויר חורפי. התפוח אדמה מחמם את הקיבה והבשר מספיק עסיסי בכדי לטעום אותו שוב ושוב.
לסיכום,
עבדתכם הנאמן וגברתו הקטנה הסכימו על דבר אחד, "הספסל" הוא בר שהתמקם יפה ברמת גן פינת פלורנטין. למקום יש ווייב מטריף ובכיף היה יכול להפוך להיות ה"הום-בר" שלי.
הבירות, היין והתפריט אומרים רק דבר אחד: מקס רוצה לארח אתכם במקום שלו ועושה את זה ברמה.
כתובת המקום: ביאליק 26, רמת גן
טלפון להזמנת מקום
tel:073-7586177
תפריט הספסל:
ארקדי אוכל דברים 
