כפרה על באר שבע

בערב מצאנו עצמנו בבאר שבע. סקר מהיר העלה את כפרה על הכוונת ופסענו עם תאבון גדול. בכניסה התאורה החשוכה הובילה אותנו למוד יותר אינטימית (לפחות לשעה הקרובה לפני שזה הפך להיות משהו עמוס בבאר-שבעים ש"הלילה לא הולכים לישון". תפריט אגב שלא מבייש אף לוקיישן תל-אביבי שיקי.

הזמנו פעמיים ויינשטפן ויטוס ואחד "מותק". קוקטייל רענן ורב גוני שהתאים בול לאביב הבאר שבעי. בתוך כך הבחור המוזר "אוהב החלומי המטוגן" קיבל את מנתו ולמרות השילוב החביב עם סלסת העגבניות החמצמצה, אני ממשיך לדבוק בגרסתי: אין שום טעם בטיגון גבינה שאיננה מונחת על גבי המבורגר.

אלמנט ההפתעה: מחבת שרימפס

ציפיתי לעבודת מטבח בינונית של העיר העתיקה בבאר שבע. טעיתי. הגברת ואני נדהמנו ממידת העשייה המוקפדת, הרוטב המאוזן שהחדיר את טעמי היין הלבן לאמ-אמא של החסילונים. מפני שפירקנו חצי ג'בטה שהייתה קטנטנה מידי, קיווינו להשיג עוד חצי, אך המלצרית לא נצפתה באופק ובשלב מסוים קלטתי את נושך החלומי החולירע מנגב את הרוטב הנפלא שלי לתומו.
ערמנו את הצלחות הריקות בפינת השולחן, סרקנו את התפריט והמתנו למלצרית.

את הזמן הבא ביליתי בהמתנה למלצרית. פעמיים ביקשתי מהמארחת שתקרא לה. בסוף הבנתי שיש להם לחץ אטומי ופניתי להזמין מן הבר. כששבתי, נושך החלומי כעס עליי: "איך שכחת את הבירה שלי? עכשיו אחכה לפחות עוד שעה". חייכתי באופן סינטטי. בתקווה שהמלצרית שהגיעה עם מנותינו, תשים לב לערימת הכלים ותרשום להביא לו בירה צוננת בצד.

פלטת סיגרים ופסטלים בשמן – לא כאן 

סיגרים XL ועמוסים בחלקי פנים הגיעו. התענגתי.
בתור ילד אשדודי, זו אחת המנות הצרובות יותר בזכרוני. ולא רק בגלל הצרבת. ועתה, פתאום בגילי המופלג, אני מגלה שאפשר גם אחרת. יש את הסיגרים האגדיים של שף רפי כהן. ויש את הסיגרים של שף דרור שושן ב"קה-פאסה" שאף הם פשוט מעולים. הסיגרים האלו היו גם בסדר, לא זהים ל"קה-פאסה" אך הקראנצ' נהדר, טעם המלית מוחשי והתיבול מאוזן עם אפס נטיפי שמן רעיל. פשוט ביס של כיף.
לצד המנה הוגש פופט של טחינה עם סלסת הפלפלים החריפים ואני שוב עטיתי חיוך מאושר. בינתיים הבחור עם החלומי עדיין ייחל לבירה שלו. כעונש שלא ביקשתי בבר את הבירה שלו הוא ניגב לי גם את הטחינה, עם החלומי המטוגן. ואז התבוננתי בגברת שהאדימה נורא.

שריפה אחים שריפה: צ'ילי שרימפס.

הגברת הזמינה צ'ילי שרימפס חריף מכל הלב. במקום להגיש לה כוס מים טעמתי מן המנה הלוהטת שטעמיה היו עבורי בגדר הצלחה קוסמת. טעמי התבשיל החריף בהחלט הגיעו לספגה נכונה והיו כל מה שטוב בדג מרוקאי. רק עם שרימפסים שזכו ליהנות ולספוג מהרוטב העשיר. טעמתי מנה דומה במסעדת שף פעם, והפעם נהניתי יותר מן המנה ההיא.
"מים, חייבת מים" היא צעקה לכיווני ואני חזררתי לעצמי מהצלחת המעופפת של אייל שני. בחיוך סינטטי  תפסתי מלצר ראסטאפרי מגניב, וביקשנו כוס מים אך גם הוא הלך לאנשהו בלי לשוב.

כאן הבנתי שמשהו בסרוויס ממש השתגע. הפשלתי את שארוולי האשכנזי המדומיינים שלי וניגשתי לבר לקחת כוס מים מהברמנית ולהמחיש לאחמ"ש שמשהו בערב בהחלט די מקולקל.
במתינו הוא הסביר לי שזה ערב שלא ציפו לו, אך הריצות הללו לבר וכל מה שקרה פה היה הרבה יותר מידי. מנה ראשונית אפילו לא הזמנתי אבל הראש שלי כבר לא היה שם.

הבירה של לועס החלומי כמובן שלא הגיעה. הוא פירק הצלחת והבירה הייתה איפשהו בהכנה.
עם המים. הגיע אחמש"נו, הגברת החלה לחייך אך זה נחתך באחת כשהבחורצ'יק בטעות שפך עליה את הקנקן. חייכנו שוב סינטטית. אפילו הציעו לנו צ'ייסרים לשפר את האווירה. בשלב הזה ויתרתי על המנה העיקרית שלי. ההמבורגר נשמע טעים אבל נאכל כבר משהו אח"כ, בדרך למיטה. תודה

לסיכום,

תחושה של החמצה. ברור לי שלא חסרים מקרים בלתי צפויים במסעדות אבל המסעדה הייתה כה מוצלחת ברמת המטבח שחבל לי שהערב אחת התבזבז על אכזבה כה גדולה. בסוף הערב שוב פגשתי את המלצרית שלנו. היא הגישה לי חשבון. כמובן עם עוד טעות אחת קטנטנה.

בקיצור, כפרה על באר שבע. אני חוזר למרכז.

כשבלוגר טירון פוגש שף וירטואוז

אלעד גור-אריה, כותב ביקורות מסעדות גרגרן, מעולם לא הוזמן לארוחות שף. עם כל הביקורים שלו במסעדות ובמזללות, חלקן של שפים ידועים, עדיין לא צלחה דרכו להיות מוזמן אישי של שף בישראל (או בעולם, לצורך העניין), כשתפריט הארוחה אינו ידוע והסקרנות מייצרת אנזימים של רעב. כשהגיעה ההזמנה מהשף לירן בלו, הרים שוטחו וגאיות מולאו על מנת שיוכל להגיע לשם, וזוהי התרשמותו.

 אני חייב לציין, קוראים יקרים שלי, שעם כל הביקורות שאני עושה וכותב, להגיד שאני גסטרונום זה רחוק מהמציאות בערך כמו 'שוברים שתיקה' ו'הצל'. אני כמוכם, הדיוט אוכל שפשוט יודע להגיד 'טעים לי' או 'לא טעים לי', ומסביב זה ליצור כתבה של 500 מילים. אז מה לי ולשף בישראל? ועוד בישול מולקולרי? נכון, זה מסקרן (גם אני ראיתי פרקים של הסטון בלומנטל ב'ערוץ האוכל'), אבל פולנייה שכמותי ישר דואג ש'בטח הוא יבשל עם כל המרכיבים שאני סולד מהם, ולא יהיה לי מה לאכול'. בסופו של דבר, הצליח ארקדי, איש ההמבורגרים, לשכנע אותי להסכים להזמנה ולבוא אתו לארוחה. "מה כבר יכול להיות רע בנסיעת ערב למבואות ירושלים, לערב פרטי של מוזמנים בודדים?", שאל ושם את הוראות הנסיעה ב'ווייז'.

על השולחנות חיכו לנו יינות, מיצים, מים וכמובן כל משקה שניתן היה לבקש בבר. לחמים טריים ורכים שנאפו במקום הונחו אחר כבוד, רק בשביל שנחסל אותם תוך דקה. נפש האדם חלשה מאוד מול לחם איכותי שבזה הרגע יצא מן התנור.

בבופה החופשי המתין לנו עולם ומלואו. עשרות סוגים של סלטים ושל תוספות קרות וחמות גרמו לעיניים להתבלבל ראשונות. אם הינו משחקים את משחק האסוציאציות, המילה הראשונה שהייתה עולה לנגד עיניי היא – צבעוני! סלט פריקי עם בצל ירוק, סלטי עלים ירוקים וחמוציות, תפוחי אדמה ממגוון זנים, במגוון מצבי צבירה, תירס חם קלוי, עגבניות שרי בכל קשת גווני האדום ועוד סלטים שהותירו את עיניי דומעות מאושר ואת פי מרייר ומחכה לביס הראשון. ואני בכלל קרניבור!

הדבר שהפתיע אותי בכל טעימה היה האיזון המושלם של התיבול מול הטעם הטבעי של נשוא המנה. כבר הרבה זמן לא טעמתי מגוון כל כך רחב של מאכלים, שבכל אחד מהם לא היה, ולו טעם דומיננטי אחד שולט. הכל היה עדין. גם תבלינים חזקים יחסית, כמו כמון ושום, הורגשו בעדינות רבה מאוד ולא השתלטו על בלוטות הטעם.

בגזרת האוכל האמיתי – בשר – שמר השף בלו על הקו המנחה בבישול המולקולרי, התמקדות בהליכים המשפיעים על הפיכת המרכיבים לאוכל. מבישול איטי של שעות רבות בטמפ' מבוקרת ועד צליה מהירה של נתחים. הייצוג הזואולוגי היה נרחב. בקר על שלל נתחיו, עוף על שלל שוקיו הבשרניים וגם טלה.

שוקי העוף בושלו בישול ארוך בשלושה רטבים שונים – ק'יגון ותפוזים רוטב ברבקיו ציפוטלה. בתור בן לאמא פולנייה, שגדל על פולקעס בארוחות שישי, התענגתי בכל ביס וביס. גם כאן, הקפיד השף בלו לאזן טעמים בין החוץ (הרוטב) לפנים (הבשר) על מנת לא ליצור מנה ארומטית מדי, שתשתלב נהדר עם התוספות והסלטים שעל הצלחת.

בגזרת הבקר נרשמה הצלחה לא פחות מענגת. נתחי אנטרקוט בצליה מהירה ונתחי אסאדו שנצלו בחום בינוני ה-ר-ב-ה זמן נדרשו רק לבזיקה קלה של מלח גרוס ופלפל גרוס והצטרפו לחגיגת הטעמים הכה מפליאים של השף בלו, עם כמעט עשרה סלטים שונים, עשר מנות צד ומגוון בשרים משובחים, קשה שלא להוריד את הכובע בפני שף שהוציא ארוחה שכזו, שהשלם בה עולה על סך מרכיביו. בזכות ההקפדה על תיבול עדין ומדויק, בזכות הצבעוניות שנותנת גם לעיניים לאכול ואולי זה אוויר ההרים הצלול כיין של מבואות ירושלים, שגם תורם להרגשה הכללית, אפשר להגיד שארוחת השף הראשונה אליה הוזמנתי נחלה הצלחה מבורכת וכיפית. עייפים, שבעים וכבדים, עשינו את דרכינו חזרה למישור החוף. מזל שהדרך היא בירידה, אחרת האוטו לא היה סוחב.

 

ממסעדת שף לגן אירועים – שף לירן בלו בעין חמד

איך לעזאזל יכול להיות טעים בגן אירועים?
בשונה ממסעדות, אולמות וגני אירועים בדרך כלל תקועים בין 2 מקשות: בישול בכמויות והתפשרות על הטעם, הרבה הכנות מוקדמות ופנייה למחנה המשותף הרחב ביותר.
זכור לי כשהלכנו לטעימות באולם "מעגלים" לאחרונה, הידוע בתפריט העדכני שלו. אחרי קרם אפונה, פולנטה ופירה בטטות אמר אבי החתן המשופם: "מה זה, חברים שלי לא אוכלים פירה בכלל והכל פה פירה".
לתוך הטווח הצפוף והמעצבן הזה, נכנס השף לירן בלו (לשעבר אמיליה) בתור שף גן האירועים עין חמד. לקחתי עימי לכתבה משותפת את אלעד גור אריה ויצאנו.

כתבתם של ארקדי פורטנוי ואלעד גור אריה. צילום: אייל גוטמן

מסע בעקבות הקטשופ

כל הדרך הלוך תהיתי: איך לעזאזל השף לירן בלו יזנח את כל מה שהוא מייצג (מטבח מודרני ומתוחכם) לטובת הג'וב הזה, בגן אירועים כשר למהדרין. אחרי הביס הראשון שקלתי להתחתן. טעמתי את האולם החדש.

קבלת פנים נוסח לירן בלו:

יפן בבאן

ביס אחד מבאן עמוס אסאדו ברוטב ברביקיו מיסו לבן עם כרוב סגול הספיק לי. זה התחיל בטעמו האוורירי של הבאן שהיה שם רק כדי לאחוז את המכלול הזה. באן שמסעדות רבות מידי לא מצליחות להגיש. הבשר לח ומפורק אשר עבר בישול של 48 שעות בסו-וויד בטמפרטורה של 87 מעלות ופירק אותו בצורה מושלמת. המשחות לצד המנה היו כדרכו של השף בלו, עשויות בדגש על איזון ובטעמים עדינים במיוחד.  הכרוב הסגול העניק קראנצ' ורעננות שהקלילה את המנה, ולא יכולתי שלא לשוב ולגנוב עוד אחד.

המזח של יפו בעולם מקביל

עמדת הברבוניות הייתה חתימתו של השף לירן בלו. מצחיק שהברבוניות היו משניות שם. וכך גם הצ'יפס הנהדר של הבטטות והסלקים שנפרסו במלוא אורכם הטבעי והיפיפה. מי ששיחק את התפקיד המרכזי היה דווקא הקטשופ. רק כשתטעמו קטשופ ביתי, תבינו לאיזה גועל תעשייתי הורגלנו.
אז מה הבעיה? בניגוד להכנת בשר טוב ככל שיהיה, קטשופ זה רוטב שמתבשל ועוטה טעמים. חוסר דיוק בעבודת הבישול יגרום לרוטב להיות משחה אדומה ומשעממת. האם אבי החתן המשופם היה קופץ באושר מול הקטשופ הזה? כנראה שלא, אבל יחד עם הברבוניה והצ'יפס בטטה וסלק המושלמים בתיבול עוקצני בטח היו מעלים חיוך תחת שפמו.  

יהדות ספרד

מרק הגספצ'יו היווה אנקדוטה נוספת. תחילה טעמתי את מרק העגבניות המעושנות עם הקולורבי שבהחלט היה גספצ'יו צונן ומענג עם זיכרון של עישון מודגש. אחר כך, בניגוד להמלצתו של ידידי הפולני, טעמתי את הגספצ'יו כרוב סגול והתמוגגתי. הטעם הזה שכבש את חכי בהיכרותי הראשונה עם השף. טעמה לא היה רחוק ממסעדת השף שניהל בעברו.

ממבו איטליאנו

ברזאולה – בשר כבוש, המכונה גם נקניק תפס אהדה רבה בארץ כקרפצ'יו מומלח. הקושי היחיד בגן אירועים כשר למהדרין היא התמודדות עם סינטה כל כך כשרה. "מכת החום מפרקת את החיבורים של הסינטה המנוקרת ומאפשרת לאחר סגירה בוואקום לפרק אותה לשני עיגולים מושלמים זהים לפילה בקר". הברזאולה כמו הברבוניה לא הייתה אלמנט ההפתעה במנה. שוב הסייד-קיק, הויניגרט קפה היה הפאנצ' האמיתי. הוינגרט מתייצב על בסיס עץ אקליפטוס ולמעשה החך נהנה רק מפן אחד שאנחנו אוהבים וללא הצד השמנוני בויניגרייט הקלאסי. חטפתי עוד 3 כאלו ונעלמתי בקהל.   

עיקרית

המעבר למטבח המודרני בגני אירועים עושה משהו טוב. בישול בוואקום מאפשר לבשרים להגיע למצב המושלם שלהם ללא חימום, של אוכל מוכן לקראת ההגשה וגרימה למות כל מה שהיה טעים בו. אז איך היו המנות העיקריות?  המשך>>>

יאיר פרייס ביקר במסעדת רג'ינה במתחם התחנה

  מסעדה כשרה שתיהיה גם טעימה ומרגשת באחד המתחמים היפים והמיוחדים במרכז תל אביב זה איננו דבר מובן מאליו, לכן במסעדת רג'ינה בחרו ללכת על קונספט של "מסעדת עדות". מה שאומר שתקבלו מנות מסורתיות משלל עדות ישראל. האם הצליח להם?

מסעדת רג'ינה, שם קצת מוזר למסעדה. נתקלתי במסעדה לפני כבר כשנתיים ושמה לא יוצא לי מהראש, בעיקר כי שמה של אישתי רגינה. תמיד לרציתי ללכת עם אישתי לשם, חשבתי שזה יכול להיות אירוני ומשעשע, אך אף פעם לא יצא. לכן כשקיבלתי הזמנה לסקר את מסעדת רג'ינה הסכמתי מיד. ככה יגיע הקץ לדחיינות בעיניין הזה.

המסעדה ממוקמת  באחד המתחמים היפים בת"א, מתחם התחנה. לקראת סופו של המתחם, בתוך אחד מהמבנים המשופצים של התחנה העתיקה נמצאת המסעדה. רוב מקומות הישיבה במסעדה נמצאים באוויר הפתוח בגינה, דבר שעלול להיות מעט מציק בקיץ הישראלי הלוהט, אם כי הקירבה לים מקלה על העיניין שכן בריזת ים נעימה נושבת במקום. שאר מקומות הישיבה נמצאים בתוך חדרים פרטיים במבנה משופץ, תקרת גימורי עץ, תמונות מתקופות שונות מההסטוריה של ת"א ומדינת ישראל תלויות על הקירות וכו'. בהחלט מקום .יפיפה, נעים ובעל מגע יחודי.  כל זה חשוב, אבל לא העיקר, הרי החלק החשוב במסעדה הוא האוכל והשתיה.

מסעדת רג'ינה – יאיר פרייס

כל פעם לפני שאני הולך למסעדה חדשה, אני מחפש ברחבי האינטרנט ביקורות, לדעת למה לצפות. הביקורות שמצאתי לגבי מסעדה זו היו אמביוולנטיות. חלק מאוד אוהדות, חלק פשוט מזעזעות. הבנתי שאני הולך לקראת הלא נודע.

בכניסה קידמה את פנינו בברכה ציפי, מארחת האירועים במקום. ציפי בחורה חיכנית, נעימה ושירותית מאוד, דאגה מאוד שנרגיש כמו בבית, תרתי משמע, מה שהתכתב באופן נהדר אם תפריט המסעדה. לא מנות גורמה ולא תפריט ייחודי פרי מוחו הקודח של שף המנסה, לצאת מהקופסה, פשוט אוכל של בית,  ממש כך. התפריט מורכב ממנות ביתיות שונות מהעדות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי. פיוז'ן במיטבו. אין משהו יותר ישראלי מלאכול דג מרוקאי חריף, לצד איקרה פולנית וגולש הונגרי. ממש הרגשה שקפצת לארוחת שישי לדודה האשכנזיה שהתחתנה עם מרוקאי וכלתה בכלל מ… עוד איזשהו מקום. בכל אופן, ציפי ה"דודה" המושלמת, ממש הכניסה לאווירה הבייתית והחמימה. הדבר היחידי שהוציא מהאווירה הזו היו הקוקטלים. בכל זאת, אצל מי הדודה מכינה קוקטלים מושקעים, מדוייקים ומגוונים בארוחת שישי?

 הקוקטיילים של רג'ינה

אם הגעתנו, הציעה לנו ציפי להתחיל עם אחד מקוקטלי הבית, כדי לפתוח את התאבון. אני בחרתי בשניים: "רג'ינה המחממת" – סאות'רן קומפורט, קאווה, תפוזים וקרם דה קסיס, ו"רג'ינה ביער" – וודקה סטולי, ראשן, פירות יער ונענע. שני הקוקטלים היו מצד אחד לא עניים באלכוהול (נתנו בראש) ומצד שני טעם האלכוהול לא היה דומננטי מידי, מה שמאפשר גם לחובבי קוקטלים חלשים להנות. הקוקטלים היו מאוזנים, מדוייקים וכייפים מאוד. קוקטייל נוסף שהיה פופולרי בקרב שותפתי לביקור היה "רג'ינה קלאסיק" – וודקה 'סטולי, מיץ רימונים ונענע. כמובן שהיו קוקטלים נוספים על בסיס ערק, ג'ין וכו.

מסעדת רג'ינה – קוקטיילים – יאיר פרייס

מיד אחרי הקוקטלים התחילו לזרום המנות הראשונות.

תחילה קיבלנו חציל שרוף עם טחינה וסילאן (ורימון, בעונה) /סלט קוביות סלק מבושל, בורגול ועלי זעתר/ סלט טחינה טבעית/ כבד עוף קצוץ/ איקרה ביתית לבנה עם בצל סגול/ סלט עדשים שחורות, מלפפון, גמבה, פטרוזליה, כוסברה, נענע, לימון ושמן זית.

מסעדת רג'ינה – מנות ראשונות – יאיר פרייס

המנות המנצחות לטעמי היו האיקרה, שהייתה מצויינת וסלט הסלק המעולה. סלט העדשים השחורות היה טוב אך צפוי. כבד קצוץ ושילוב של טחינה וסילאן הם פשוט לא כוס התה שלי, כך שאינני יכול לעמוד על טיבן. בימי שני אגב, יש קרייזי מאנדי – החל מהשעה 16:00, מקבלים את כל הראשונות הללו ב-99 ש"ח. המשכנו עם סלט עלים והדרים – חסות למיניהן, חתיכות תפוז ואשכולית אדומה וסביצ'ה דניס, עלים וצלפים. שניהם היו חביבים, לא יותר ולא פחות.

מסעדת רג'ינה – מנות ראשונות – יאיר פרייס

מייד לאחר מכן, לצד כוסות יין, התחילו לזרום העיקריות:

שווארמה/ קציצות דגים של בורי ודניס/ דניס אורגני צלוי/ מוסקה/ עוף ממולא באורז, פירות יבשים וצנוברים/ גולש הונגרי.

המנה העיקרית המוצלחת ביותר בעיני הייתה מנת העוף הממולא, שהיה ממולא בעיקר באורז, צימוקים וצנוברים, רך, מתקתק, עם מילוי כייפי. מנה מעולה, פשוט ללקק את האצבעות. גם הדניס האורגני היה מצויין, מנה ביתית מודרנית יותר, פחות מנה מבית סבתא אבל מצויינת. קציצות הדגים היו רכות ונימוחות ברוטב עגבניות וירקות, אינני יודע לשייך לעדה ספציפית אבל בהחלט מנה ששידרה ביתיות. המוסקה הייתה חביבה אך לא מעבר. למנת השווארמה היה חסר את השוליים החרוכים שנוצרים מהלהבה מול השיפוד המסתובב, ההרגשה היתה יותר מבושל מצלוי והתיבול היה אגרסיבי מאוד – בקצרה, לא מנה לטעמי, סוג של ווריאציה מוזרה על שווארמה. לבסוף קיבלנו את הגולש ההונגרי שהיה מצויין, הבשר שעבר בישול ארוך היה נימוח, ורבץ לצד תפוחי האדמה ברוטב חום, מנה נהדרת!

מסעדת רג'ינה – מנות עיקריות – יאיר פרייס

מסעדת רג'ינה – מנות עיקריות – יאיר פרייס

כיאה לכל ארוחה טובה, היא צריכה להסגר עם קינוחים, פה לטעמי נקודת החולשה של המסעדה. זו לא ממש אשמתם, פשוט המסעדה כשרה, מה שאומר שהקינוחים כולם קינוחי פרווה, כמו קינוחים שמקבלים באולמות האירועים. עוגת גבינה פרווה, מוס כאילו חלבי פרווה וכו… פשוט לא יכול להיות טוב. אני תמיד בעד אוכל שלא מנסה להיות מה שהוא לא. לא עושים עוגת גבינה מתחליף גבינה. רוצים קינוח פרווה? תעשו קינוח שלא אמור מלכתחילה להיות חלבי. אבטיח, טפיוקה עם קוקוס ופירות ודברים בסגנון הזה. ציפי ציינה בעיני  שבמסעדת רג'ינה ניסו להכניס לתפריט אבטיח וטפיוקה אך לא היה לזה ביקוש. לפחות הייתה חלבה טובה. לטעמי עדיין עדיף לנסות לשלב קינוחי פרווה שהינם פרווה במהותם, אולי ספינג', מופלטה, מעמול כו… זה גם ישתלב נפלא עם הסגנון העדתי של המסעדה.

מסעדת רג'ינה – קינוחים – יאיר פרייס

לסיכום

מדובר באחד המקומות היפים והמקסימים בתל אביב. האוכל ברובו טעים ואיכותי, ביתי ולא מתפנפן. המנות לא קטנות כלל, מה שנותן תמורה יפה בעד המחיר. חוץ מזה, יש משהו מקסים במין פיוז'ן ישראלי כזה, של איקרה לצד דג מרוקאי חריף. המקום כולו משתדל לדאוג להרגשת הביתיות וציפי מנצחת על הכל כמעין דודה מגניבה שכולנו רצינו. בהחלט נהנתי, כעט נשאר רק לקחת את אישתי, רגינה, לאכול במסעדת רג'ינה. 🙂

חשוב לציין שבימי שישי בשעות הצהרים המוקדמות עד שנות הצהרים המאורחות מתקיים במקום "קבלת שבת" הכוללת הופעות מוזיקה חייה, קוקטיילים מעולים ומנות קלילות. ככה להתחיל את השבוע עם באז טוב.

כותב: יאיר פרייס