יורש, קאק טבאיא מאט.

היי, אני ארקדי ויש לי בעיה. בשנים האחרונות אני מתרגש כמו ילדה קטנה כשאני חווה את המטבח הרוסי הנוסטלגי. סליחה על האי-פוליטיקלי-קורקט. בבית אחת לשבוע אנחנו עושים אחת לשבוע שולחן דגים כבושים עם תפוח אדמה מבושל והרבה הרבה שמנת של פעם.
לכן, כשראיתי את כתבתו של גיל מ" מאקו " הבנתי שבהזדמנות הראשונה אנחנו מגיעים ליורש. מסעדה רוסית שתוארה כפנינה קולינרית.
לבשתי חולצה משובצת, שמתי בלוטוס ו #יצאנו.

תחילה חטפנו שוק רציני. חזית המסעדה הממוקמת במרכז מסחרי נושן נראית כמו חמארה מיושנת של סצנה מסרט מאפיה ישן. כמה שולחנות עם כמה אנשים שכולם נראים איך לומר… בואו נאמר שבמקרה לא היו שם אנשים עם סנדלים וגרביים. ואז פגשנו את אולגה. לרגע קצרצר כי היה המארחת, המלצרית, השפית והצ'קרית. ואז נתקלנו בתפריט – עשרות עמודים ללא סדר לוגי ועם מנות מהמטבח האיטלקי וחומוס פטריות ועוד כמה דברים שמעוררים הרבבה יותר מידי סימני שאלה. בכל זאת היו שם רשימות על גבי רשימות של מנות שגדלנו עליהן וידענו שאנחנו מוכרחים להתיישב. גם אם זה אומר שנברח לאחר מנה או 2. הזמנתי כוס של בירה צוננת וביקשנו חאלדייצ.

#חאלדייצ
המנה הזו שב"האח הגדול" התייחסו לזה כאתגר אוכל ורוב המתמודדים שהיו מוכנים לאכול הכל התקשו לאכול מזה ואנחנו… אנחנו היינו עם עיניים בורקות. רגל קרושה (בלי ג'לטין כפי שמדגיש התפריט) וחרדל קטן עם לחם רוסי פשוט בצד. היה לי רגע בדיוק לצלם את הצלחת הזו לפני שענית כבר תקעה את המזלג בפנים והתענגה כמו שמזמן לא שמעתי אותה. ואני, פרוסה אחרי פרוסה טעמתי והתנחמתי. נזכרתי בסבתא, נזכרתי באמא ונזכרתי בכל פעם שהרגשתי בבית. המנה הזו היא עשויה מאוסובוקו חזיר/בקר וממלאת את המרק בטעם וג'לטין טבעי עד שבסוף הוא נקרש והופך למנת פתיחה נהדרת. קשה לתאר במילים את המאכל המקסים הזה וגם יותר מידי אנשים העוסקים בקולינריה כנראה יחששו מלקחת את המנה הזו ולטעום.

#בלינציקי_במילוי_בשר
ואו, אמרתי לאחר שמשחתי את הראשון בכמות נדיבה של שמנת שמנה. השילוב הזה של חם וקר שעד היום נדמה לי שעליית הנקניק שלנו הביאה לארץ לא פחות ממופלא. אומנם המטבח משתמש בעיקר בפלפל מלח אך הבשר הטחון העסיסי היה עם מליחות נעימה וטעם נפלא. הבצק הביתי הרך של הבלינצ'ס עם טעם מעט מטוגן היה עדין אך כל כך אמיתי וכל כך טעים עד שהתחננתי לענית להזמין עוד מנה מהדבר המופלא הזה.
הגברת כן אמרה משהו נכון: כל כך הרבה מסעדות יוקרה וארוחות שף ובשום מקום לא התרגשת כל כך.
#לדושקי
לא אכלנו הרבה בשר בארוחה הזו, בעצם כל הראשונות שהזמנו היו בשריות והרגשנו די שבעים ומרוצים. אך לא יכולנו לקום וללכת לפני שנטעם את לביבות תפוחי האדמה. לפחות 20 דקות המתנו לאולגה. אך בלי כעס וההפך עם חיוך גדול כי נראה שהיא גירדה את תפוחי האדמה הטריים ואז טיגנה אותם בדיוק כמו בבית. הרגשנו כמו אצל אמא לא שלנו. כזו שעושה לילדים שלה אוכל ביתי וטרי שמוכן עם אפס חומרים מוכנים.
למזלי ענית הייתה כבר שבעה מידי אכלתי איזה עשר וייחלתי לפעם הבאה שנשוב.

לסיכום, קראתי לפוסט הזה יורש טבאיה מאט ברוסית שזה אומר: מקום, כמו של האמא שלך. הסיבה לכך היא שאין יותר ביתי מזה (לפחות לא מצאתי) וזה המקום המושלם לחוות את האוכל הרוסי המקורי.

רודיאו ברחובות – בחזרה לעבר

יומני האוכל

שלום.
הערב הבנתי
אני תל אביבי פלצן.
במקור נסענו לחאמרה ברחובות. למרות שהנחתי שהמקום יסגר בחצות, מדריך הטיולים המקומי שלל את חששי באחת. הגענו ב00:00 רק כדי לראות את המלצרית מתחילה להרים כסאות.
***
"יש מקום חדש בשם הרודיאו" הוא סיפר וכעדר זומבים רעבים פנינו אחריו. מקום בסגנון טקסני, בטח נמצא חתיכה של בשר.
הגענו ללה מורס שהאהבנו מפעם, כשקיבלנו רישיון והרגשנו צעירים ונועזים (6-8 בירות בערב. כחייל קרבי בקושי היה לי מתי את המשכורת לבזבז).
***
ירדו לקומה שמתחת לקרקע רק כדי לפתוח שער עץ ולהכנס באחת לשנות ה-90. היו שם אנשים נורמלים ברמנים שמחים מפעם. לא רק היפסירים מלוקקים שנראים קופי פייסט אחד של השני.
מוסיקת רוק ניגנה ברקע, מוסיקה שהפאבים שכחו מקיומה. אנשים חייכו כמו קאובויים ואני חייכתי בקטע לא בכלל לא שייך.
***
התפריט היה ניינטיז. התפשרתי על פוטטאס בראווס ושקעתי במחשבות על Ronen Nenys Leizerovitz בעל ידי הזהב. הפוטטאס בראווס שלו היו שגעת, כל ביס מפוצץ של טעם עם איולי פמינגטון מדויק וחלק.

הפווטאס שקיבלנו היו בטעם של פעם. קלחי תפוחי אדמה ענקיים שבושלו בתחילת המשמרת וכעת חוממו שנית ותובלו בעוצמה.
הם היו לא רעים בכלל ולצד בירה של גינס הרגשתי לחלוטין בעבר.
החבר/המקומי רכב על השור הזועם וכולם כולל כולם הסתכלו לעברו. לא היו כאן הצפונבוניות שלא ספרו את קיומו, למעשה לא היה דם אף אחד שגרם לו לחוש לא שייך.
הברמנים וכולם כאן אחוקים. כנראה שרק אני הרגשתי לא שייך.
נ.ב.
אם תמצאו מטבע של 10 בערימת קליפות הבוטנים במקום של הנעליים ליד הבר, תחזירו למאי הברמנית היא טסה לאוסטרליה. אולי לא תשוב.
***
הגענו הביתה ופתחתי עוד בירה. כוסעומו העולם, שונא להיות הנהג התורן.

מסעדת פבלה באשדוד – מקום של אנשים יפים שאכלו טוב בבית

יומני האוכל,
הפעם הגענו לפבלה באשדוד.
שישי בצהריים. השמועה אומרת שזה המקום לראות ולהראות בעיר הקיץ והמדוזות. בנות מעמיסות סטורי עם כוסות קוקטיילים ומשקפיים ממותגות שיצאו רק העונה.
לצד האלכוהול מוגש אוכל עם נטייה איטלקית – מקומית מוכרת עם הרבה צבע ומשחק.
שום דבר לא הכין אותנו למנת הסביצ'ה שגרמה לנו לצחוק בקול.

*****
הרבה בצל סגול והרבה אבוקדו
אבל היי, משהו חסר.
#סביציה זה שיטה חיתוך דג אך דג נעדר מן המנה.
המלצרית לא ממש הגיעה, אז קמתי וניגשתי לעמדה. מתישהו בסוף האוכל הגיעה המנה הנכונה.

***
מנת #הארטישוק הייתה כמעט ובסדר. הרבה רוטב מקומי בסגנון איטלקי שקצת נשבר לטבח. איזון הטעם לא היה על הפרק, לא מנה שאזמין בפעם הבאה.
***
מנת #קרפרזה אמורה להיות סופר פרשית. עגבניות השרי העמיסו צלחת מכובדת עם בייבי מצרלה שעשו חצי עבודה. הטוויסט של האנשובי נראה יפה, אך דפאקטו 2-3 חתיכות לא מרימות את כל הסלט. לפעמים אסתטיקה לא יכולה לבוא על חשבון הטעם, היה כדאי להפעיל עוד מחשבה.
כמות העלים הארומטיים הייתה מסחררת עם השפעה מובהקת של הסהר הפורה, כאילו הטבח פחד שנרגיש את הטעם שעבורו הזמנו את הצלחת אז הוא תיבל ותיבל די הרבה.

***
לקינוח הזמנו #אבטיח. מתקתק ובשרני של שיא העונה. תמיד אמרתי שאין כמו אבטיח על חופה של אשדוד הנהדרת גם אם לרוב פלטת טיגונים זה שיא האופנה. המארחת התנצלה על נושא הסביצ'ה וקיזזה את האבטיח מחשבון הארוחה.
בסה"כ היה די בסדר למעט השירות הנוראי שהותיר טעם של אכזבה.