רודיאו ברחובות – בחזרה לעבר

יומני האוכל

שלום.
הערב הבנתי
אני תל אביבי פלצן.
במקור נסענו לחאמרה ברחובות. למרות שהנחתי שהמקום יסגר בחצות, מדריך הטיולים המקומי שלל את חששי באחת. הגענו ב00:00 רק כדי לראות את המלצרית מתחילה להרים כסאות.
***
"יש מקום חדש בשם הרודיאו" הוא סיפר וכעדר זומבים רעבים פנינו אחריו. מקום בסגנון טקסני, בטח נמצא חתיכה של בשר.
הגענו ללה מורס שהאהבנו מפעם, כשקיבלנו רישיון והרגשנו צעירים ונועזים (6-8 בירות בערב. כחייל קרבי בקושי היה לי מתי את המשכורת לבזבז).
***
ירדו לקומה שמתחת לקרקע רק כדי לפתוח שער עץ ולהכנס באחת לשנות ה-90. היו שם אנשים נורמלים ברמנים שמחים מפעם. לא רק היפסירים מלוקקים שנראים קופי פייסט אחד של השני.
מוסיקת רוק ניגנה ברקע, מוסיקה שהפאבים שכחו מקיומה. אנשים חייכו כמו קאובויים ואני חייכתי בקטע לא בכלל לא שייך.
***
התפריט היה ניינטיז. התפשרתי על פוטטאס בראווס ושקעתי במחשבות על Ronen Nenys Leizerovitz בעל ידי הזהב. הפוטטאס בראווס שלו היו שגעת, כל ביס מפוצץ של טעם עם איולי פמינגטון מדויק וחלק.

הפווטאס שקיבלנו היו בטעם של פעם. קלחי תפוחי אדמה ענקיים שבושלו בתחילת המשמרת וכעת חוממו שנית ותובלו בעוצמה.
הם היו לא רעים בכלל ולצד בירה של גינס הרגשתי לחלוטין בעבר.
החבר/המקומי רכב על השור הזועם וכולם כולל כולם הסתכלו לעברו. לא היו כאן הצפונבוניות שלא ספרו את קיומו, למעשה לא היה דם אף אחד שגרם לו לחוש לא שייך.
הברמנים וכולם כאן אחוקים. כנראה שרק אני הרגשתי לא שייך.
נ.ב.
אם תמצאו מטבע של 10 בערימת קליפות הבוטנים במקום של הנעליים ליד הבר, תחזירו למאי הברמנית היא טסה לאוסטרליה. אולי לא תשוב.
***
הגענו הביתה ופתחתי עוד בירה. כוסעומו העולם, שונא להיות הנהג התורן.