ורשה: מדריך קצר לפודיז בבירת פולין

תחילה כמה מילים על החוויה הפולנית שלי (הרעבים יכולים לדלג ישר לקולינריה). לא ישבנו בחושך, למען האמת נהנינו מן העיר והעיר העתיקה (old town warsaw) בפרט למרות הרגישה משופצת ולא אותנטית כמו בירות אירופה אחרות. כאשר מסתובבים ברחובותיה הצרים של העיר העתיקה עולה בי התחושה כי לאחר מלחמת העולם השנייה, הקומוניסטים מיהרו לסדר הכל בצורה מכוערת וגרוטסקית וגם העיר העתיקה שופצה אך עם מעט מידי נאמנות למקור.

ורשה ידידותית לישראליים בערך כמו לשאר התיירים שאינם דוברי פולנית. יצר השירותיות שלהם כה גרוע עד שהתחלנו להתגעגע למוכרות של סופר-פארם שדוחפות מוצרים. כיהודים לא חשנו עויינות למעט מספר מצומצם של מקרים לא נעימים. צייר רחוב התרברב עם ציורי רבנים סופרים כסף, נהג מונית שלא הקשיב לבקשתנו כי ידע שמראש איפה ממוקמת המסעדה הגלאט כשר שכל היהודים אוהבים. היו גם כמה מגנטים של יהודים אורתודוקסים עם אף גדול באופן מחריד אך כל אלו לא פגעו בטיול, רק הותירו תחושה לא נעימה. 

ורשה עצמה זולה מאוד לתייר הישראלי – האוכל, האלכוהול, הפרפמריה, הקוסמטיקה וכו'. בעיני רבים, זו כבר הפכה למרכז השופינג הבולט באירופה, קניות זולות של מותגים, בקניונים ובמיוחד בהאנגרים הענקיים שהבולט ביניהם בעיירת "פטק" הממוקמת במרחק שעה וחצי נסיעה בלבד. שימו לב שהכניסה הינה בליווי מדריך בלבד, מכיוון שמדובר במחירים סיטונאיים.

מצאנו טיסות משתלמות דרך סקיי-סקאנר (sky scanner) ובגוגל מפות קיבלנו מפרט של מחירי הלינה במלונות השונים. בחרנו במלון גרומדה סנטראל הממוקם במרחק 20 דק' מהעיר העתיקה. שימו לב שהמוניות זולות משמעותית מבארץ אך הובר עולה כמחצית. שער המטבע זהה לשקל הישראלי וקל מאוד לעשות חישובים.

#קולינריה, גסטרונומיה וכמובן אוכל רחוב : ורשה לפודיס

נהנינו בורשה ממסעדות ברמות שונות, אקראיות כמו במומלצות ולמעשה לא היה מקום מסוים שזכה לביקורת שלילית מידי, למעט פיצריה (ufo pizza) אחת נושאת הפרסים עם שירות אדיש וממזעזע ומנות בנאליות עד כאב (המתנו 40 דקות למרגריטה שספק הכילה גבינה ורוטב דלוח עם בצק שהוכן בטמפרטורה נמוכה מידי. מחירי המנות נמוכים באופן ניכר מן הארץ. kabab (סוג של שווארמה בלאפה) עלה 13 ש"ח ליח' וביקור במסעדה מומלצת מישלן עלה כ-200 ש"ח לסועד.  

קיסר (Kaiser)

בערב הראשון לאחר טיסה בת 4.5 של ארקיע במהלך פסח (קיבלנו רק כוס מים), הגענו וחשקנו במשהו למלא את הריק. לאחר סקירה קצרה נכנסנו למקום הראשון שנראה מקומי. השירות היה איטי עד מעיק, אך המלצר היה חביב למדי. בחרנו במנת בלינצ'ס במילוי סרטנים על רוטב עגבניות ומנת ברך של חזרזיר צעיר. עם בירות ויין מקומיים. לטעמי בירת החיטה היית טובה מן הלאגר, (די קל למצוא בירות טריות ונהדרות). גם היין המקומי הצליח להפתיע.

מנת הבלינצ'ס סרטנים (אגמים) הייתה נהדרת. טעמו של בשר הסרטנים העדין השתלב נפלא בבצק הרך.  רוטב העגבניות האיטלקי החמיא למנה ולא מיהר להשתלט על טעמיה העדינים. מנת הברך הייתה מצוינת, נצלתה בצורה מושלמת, והבשר היה רך, טרי ונימוח. זו לא מסעדה MUST אבל בהחלט מעניקה תמורה לא רעה. עלות הארוחה לזוג הייתה כ 100 זלוטי.

זאפיסוק (zapiecek)

מאוד מפתיע ליהנות ממסעדה טובה בלב ליבו של אזור תיירותי אך כך היה בעיר העתיקה של ורשה. מסעדת זאפיסק  (בהמשך גילינו שיש להם עוד מספר סניפים). המקורית משנת 1960 שאת קירותיה מאתרים קרפלך (פילמני) צבעוניים. למסעדה בכלל הגענו עם חשק לנקניקיות, אך אליהן הצטרפו ספירבס חזיר (מהטעימים שטעמתי) כרוב כבוש ובייקון, נקניקות בליווי מרק ציר בקר מושלם וכמובן בליווי חזרת, מרק סלק מסורתי (בורשט פולני) עם כיסונים חביבים. גם זו לא מסעדת MUST אך היא מעניקה פתרון נהדר לתייר שמחשש לקבל טעימה מהמטבח המקומי במחיר מעולה וחוויה מסורתית בלב העיר העתיקה. ייתכן שבימי חופש יהיה קצת קשה לתפוס מקום אך השולחנות התחלפו במהירות ושווה להעיזר בסובלנות. במסעדה גם מצאנו בירה דראפט (חבית) מושלמת KSIAZECE שליוותה אותנו בעצירות רבות מידי בהמשך הטיול.

דר אלפנט (Der Elefant)

עוד לפני שעלינו למטוס, ידענו שזהו היעד המומלץ ביותר בוורשה, בקרב פודיז ישראליים (מומלץ לבדוק המלצות בקבוצה הנהדרת "אוכלים את הראש"). מסעדת הביסטרו דר אלפנט של שף אופיר וידבסקי הינה אחת ממספר מסעדות במתחם אחד הכוללות, מטבח איטלקי, מסעדת דגים ופירות ים, אוטו, ברים ועוד. במקום מגוון מנות רחב מאוד והאמירה הישראלית מופיעה בהזדמנויות שונות במהלך הארוחה. יותר מזה סוף סוף קיבלנו שירות מעולה שממש הרגיש כמו בבית.

מקסים, המלצר החייכן עבר סרוויס ארוך מאוד וזה ניכר על פניו אך החיוך לא זנח לרגע והוא היה סובלני וחבר'מן. במקום תפריט סטייקים שרובם מקומיים במחירים מעולים, טי-בון, ריב איי, טומ-הוק והרבה חתיכות מרשימות במחירים בין 20-40 ש"ח ל-100 גר'.

הארוחה נפתחה עם צדפות אויסטרים טריות לצד לימון ובצל בחומץ פטל . בארץ צדפה כזו תעלה לכם במקרה הטוב כ 18 שקלים (DA DA & DA בימי שני). כאן התענגנו על העונג הזה ב-9 שקלים ליחידה מה שהפך אותן לטעימות עוד יותר.

מנה ראשונה שעדיין לא יצא לנו לטעום בארץ הייתה קרפצ'ו תמנון. התמנון בושל כראוי (כנראה בסו-ויד) ולאחר מכן נפרס לפרוסות דקיקות והיה נעים ללעיסה רק קצת חבל שהסלסה האגרסיבית קצת משכה לכיוונה. כמכלול המנה חביבה יחד עם הסלטון שומר הקטן ופלפלים חריפים.

מיד לאחר מכן טעמנו את הטרטר המקומי. טעמיו, עם קשיו ושומר עזים יותר בשונה מן המנה הפופולרית, אני נהניתי נורא אך חבריי לשולחן העדיפו את טעמו של הטרטר ה"רגיל". מנת הטטאקי הייתה לא פחות ממושלמת. צלייה מדויקת, נגיעות של שמן סומסום ונוכחות משמעותית של פלפלים שחורים.

בשלב הבא עברנו למנות הראשונות החמות. תמנון בסגנון קטלוני עם צ'וריסו , שאלוט ויוגורט עם ארטישוק ירושלמי הייתה המנה המצטיינת לטעמי. עשייה מדוייקת של זרועות התמנון עם התיבול של הצ'וריסו עובד מושלם עם פירות ים והוכיח זאת גם במנה הנוכחית. השימוש ביוגורט צונן וזרעי עגבנייה הוסיפו רעננות נהדרת. הייתי בהחלט חוזר למסעדה ולוקח את המנה בשנית. עבודה מעולה של השף @ofirvidavsky וזו כבר המלצה בגדר MUST.

מנת הקריספי קלמרי עם איולי-איולי (ולא הממרח מיונז הזה שיש לנו בארץ) וסלסה "של מלוואח" היו חביבות מאוד עם מנת טבעות הקלמרי והראשים מרובי הרגליים. עם זאת לטעמי הקימוח קצת פחות טעים מציפוי של טמפורה, זאת למרות שהקלמרי יצאו במידת עשיה מעולה.

אחי ואשתו הזמינו דג צלוי וסטייק פורטר האוס. מנת הדג זכתה ליותר נקודות מן הסטייק.

במסעדה שמנו לב שעולם הקוקטייל בורשה משמעותית פחות מפותח מבארץ ובתפריט שובצו רק קוקטייים שגרתיים. אצלנו נרשמה אהדה רבה ל"הוגו" פרסקה (משקה דומה לקאווה) בליווי הרבה נענע ולימונים. יין "הבית" האדום ליווה נהדר את הארוחה שלנו, למרות שהמלצר דחף לי קמפרי תפוזים בלי לדעת שזה משקה הבית שלי וזכה בעוד נקודה.

פלטר – מסעדת מישלן במלון אינטרקונטיננטל

מתוך מדריך מישלן: The MICHELIN Plate : good cookingFresh ingredients, capably prepared: simply a good meal. Very good standard.
לכן, לא פלא שהגענו למסעדה עם ציפיות רבות והם בהחלט עמדו בהן בהצלחה.

אמוז בוש ראשון פצח את הערב. דג הרינג ליטאי עם פופקורן כוסמת וקרם של יוגורטי עם ניחוח ים. לצד זה כמובן עמד לחם כהה עם חמאה משובצת נקודות שהתגלו כאפר.

בשלב זה חיוך ניצחון התפשט על פרצופנו, המשכנו למנת ה פוה גרא (כבד של אווז) על ברוסקטה של לחם דלעת. מנה שניצבה בציר שבין שחיתות לשלמות. החלק השני של המנה היה פתה חמאתי עם אגוזי לוז ותות שדה חמצמץ. לצד האלמנטים קרמים של אוכמניות ותפוח-קרמל איתרו את צלחת.

במנת הפתיחה הבאה רציתי כיווניתי להקשר למטבח המקומי ורשה. הזמנתי כיסונים במילוי ברווז על רוטב קבאס (בירת מאלט שחורה) ופטריות אויסטר חומות. למרות ההפתעה לקבל גיוזה, המלית הטחונה מאוד עדינה מאוד ושיחקה משחק נעים עם רוטב שחור החומץ מאלט המצומצם עם ציר פטריות. זוגתי לא התחברה למנה הזו אך בעיני היה כאן משחק מודרני נהדר. אמוז בוש נוסף של סורבה יין פרסקו (דומה לקאווה) ויכולנו להמשיך עם חך רענן.

פסחנו על מנות המרקים בתפריט שנשמעו משגע, ולאחר התלבטות קצרה עם המלצרית הבנו שקשה להיפתר מריח בשר האיילים ועדיף לקחת פילה עגל מקומי. הנתח הרך נצלה כראוי והוגש עם אגם של דמי גלאס ופירה מושלם משובץ אבקת שמיר. הכרוב הכבוש המסורתי הגיע כאן בהבלחה אחרת, מעט כבוש אך בעיקר חרוך ומפתיע מאוד.

מנת דג הים (סי-בטס) של זוגתי הייתה ברמה זהה. מרוב כל האושר מקום לקינוחים פשוט לא נשאר.

ביום האחרון לקחנו טיסה של אל-על וכדי לשמור על סדר כרונולוגי הנחנו שיהיה מצחיק לספר על החומוס "אחלה" שקידם את פנינו. סדרת יפו החדשה הרגישה כמו קודמותיה עם טעם קמחי ועצוב ופיתה יבשה למדי שחוממה מעט בעידו. מנת הקוסקוס הסתירה בחובה כמה תרמילי שעועית ירוקה במידות עשייה שונות וקציצות עוף שהיו חסרות טעם אך לא היו רעות באופן חריג. אבל עזבו רגע את האוכל, יצאנו משדה התעופה וגילינו  מתוך 3 מזוודות סדוקות, ונחשו איזה כיף להתנהל מול אל-על עם זה. הכי בבית בעולם…