קולינריה זה לא משחק ילדים. או שכן? הגיגים ממסעדת המזללה מאת מאיר אדוני

התפריט של שף מאיר אדוני במסעדת המזללה, כמו בשאר המסעדות בקבוצה, פועל רבות על יצירת עניין לסועדים. משחק של טעמים, מרקמים וחדשנות המתובלים בסיפורו האישי של שף אדוני. לכן מנותיו נתפסות כבבואות המשקפות פרק אחר פרק בחייו ולעתים נדמה כי יצירתן משמשת עבורו מעין תרפיה/עיסוק בכאבים נפשיים כאלו ואחרים שהעסיקו אותו בנקודות שונות של חייו.

גיחה לרחובות מומבאי: חזה טלה בקארי ירוק עם במיה, חציל תאילנדי, גרם מסלה, ליה, כרובית ועוד (107 ש"ח)

קוראסון בולונז'רי

מתוך מגוון המנות בתפריט המרתק, דווקא הקוראסון תפס אותי. לא רק בשל המנה המבריקה, מוח, טבחה עגבניות, פלפלים וחצילים מעושנים, ראטה, לימונים כבושים, ביצה קשה וכוסברה. אלא כי בביקור במסעדה כה מיוחדת, המנה שהוגשה לי פשוט הזכירה לי את אחייניתי, ז"א אחייניתה (של בת זוגתי).

לפני מספר חודשים, סבתא מירי התאמצה כהרגלה להרשים אותי במטעמיה. גברתי הותירה בה איזה סטרס ראשוני אי שם לפני כשנתיים, מכך שאני חובב קולינריה באופן מוגזם ומאז היא לא מפסיקה להתאמץ (כמובן שאני רק מרוצה). אותה אחיינית קטנה, בת 8, עונה לשם ליאן ונמצאת עתה בגיל הזה שבין ילדות להתבגרות, בין פיתוח חשיבה עצמאית מול ההשפעה של הסביבה הבוגרת. יום אחד זכיתי שתשב לידי בארוחה ערב כשמנת מוח יפייפיה הוגשה לעברי. חתיכה אחר חתיכה, טעמתי ואכלתי בלי שום רגשות טבעוניים מודרניים.
למרות שאימה של ליאן לא נוגעת ב99% מסוגי האוכל הידועים לאדם, הילדה עדיין בשלב הסקרנות ולא תמיד מקשרת בין מה מכילה המנה שהיא אוכלת למה שטעים לה.
ליאן מתה על משחקי האוכל שלנו. פעמים רבות אנו משחקים ב"נחשו מה יש במנה". ליאן ואוראל (אח קטן) פתאום טורפים כל דבר, בתחרות של אחים כשבכלל אלו מנות שמעולם לא היו מעזים לנסות, ולו רק כדי לנחש ובעיקר כדי להרשים אותנו "המבוגרים". (היי, זו הפעם הראשונה שקראתי לעצמי "מבוגר", קטע).

קוראסון בולונז'רי: עם מוח עגל, טבחה של עגבניות, חצילים ופלפלים מעושנים, ראטה, לימונים כבושים ועוד (89 ש"ח)

באותה ארוחה ליאן ראתה אותי טורף מהמוח בסגנון מרוקאי ושאלה: "ארקדי, מה זה?"
אני כמובן לחשתי: "אחד הדברים הכי טעימים שסבתא שלך אי פעם הצליחה להכין". הטריק הזה של לחישת "סוד" עובד מצוין במקרים אלו (במיוחד על ילדים של אחרים). המשפט הזה עבד נהדר והכניס בה את תעוזה לדחוף עב"מ לתוך הפה. הילדה לקחה חתיכת מוח נימוחה, פרסה עם מזלגה וטעמה… בלעה ואז המשיכה לפרוס ולטעום מהמוח. למיטב זכרוני, רטיבות באותו רגע מילאה את עיני. 

בשלב מסוים, בתמימות השמורה לילדים בדיוק בגיל הזה הנמצאים במערבולת של התבגרות, סקרנות, טיפשות וגאונות היא שאלה את אימה: "אמא, זה טעים, למה את לא אוכלת?".

אימה, שאני מעריך בכל כך הרבה רמות שלא ניתן לתאר, ענתה בשולחן האוכל את התשובה הכי לא נכונה שאדם אי פעם יכול להשיב לדור הצעיר:
"איכ, זה מוח של פרה".

"עגל", תיקנתי, תוך שאני מבחין בפניה של ליאן מתעוותות מאושר צרוף לחלחלה ירקרקה השמורה לבוגרים ממנה שסיימו זה עתה ערב ללא תחתית בסגנון סובייטי.

חודשים רבים חלפו מאז אותה ארוחה ומידי פעם אני שואל אותה: "ליאן, נכון שהיה לך טעים?" וזו משיבה לי: "כן, אבל מגעיל אותי לחשוב שזה היה מוח של פרה".

ציזיקי: זוקיני ופאפיה ירוקה, שקדים מולבנים, מנטה שחורה, בזיליקום תאילנדי, סויה לבנה, גרידת לימון ועוד (כלול במחיר העיקרית בארוחה עסקית)

איך הגעתי למחשבה הזו בזמן שאני יושב במסעדת המזללה?

כנראה שחשבתי על כך שכנראה אשריץ ילדים לעולם הזה ולמרות חששותיי הם בטח יאהבו כדורגל, שירים של אייל גולן ועוד דברים שאני מתחלחל מהם, כמו שאימה של ליאן מתחלחלת ממוח. אבל אילו הילד שלי יהיה פוד-חננה כמו האבא שלו, אולי אצליח להנחיל בו קצת מן הדברים שמרגשים אותי – אקח אותו כמו רוברט קלוגר לכל המקומות בהם אוכל לא נועד כדי להשביע אלא לספר סיפור מרתק ואחרי מנת קוראסון המוח עגל הזו, ללא ספק הסיור יתחיל במזללה.

אילו ליאן הייתה הולכת איתי לארוחת הצהריים הזו ב"מזללה" אני נוטה להאמין שהסקרנות הייתה כובשת אותה בכל זאת. הצבעים והיצירה המוגשים בצלחת, פרי יצירתו של מאיר אדוני, פונה לקהל פודי-פריקי כמוני, שמחפש משמעויות באוכל, לצד חיבור מרתק בין טעמים, צבעים ומרקמים.

לעניות דעתי, זה משהו שיכול לגרות ילדים סקרנים. יש אפילו סיכוי לא קטן שצלחת כל כך מרגשת תגרום להם לנעוץ את המזלג בידם הלא בוטחת, לקחת טעימה ראשונה ואחריה עוד אחת ועוד אחת. לא חייבים לספר להם מההתחלה שהם תופרים ברגע זה ממש, מוח של פרה.  

פאטוש אבטיח: פטה, בזיליקים, בלסמי, צ'ילי, פיתה קראנצ' ועוד (כלול במחיר העיקרית בארוחה עסקית)

כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: ענית אורלב

כשבלוגר טירון פוגש שף וירטואוז

אלעד גור-אריה, כותב ביקורות מסעדות גרגרן, מעולם לא הוזמן לארוחות שף. עם כל הביקורים שלו במסעדות ובמזללות, חלקן של שפים ידועים, עדיין לא צלחה דרכו להיות מוזמן אישי של שף בישראל (או בעולם, לצורך העניין), כשתפריט הארוחה אינו ידוע והסקרנות מייצרת אנזימים של רעב. כשהגיעה ההזמנה מהשף לירן בלו, הרים שוטחו וגאיות מולאו על מנת שיוכל להגיע לשם, וזוהי התרשמותו.

 אני חייב לציין, קוראים יקרים שלי, שעם כל הביקורות שאני עושה וכותב, להגיד שאני גסטרונום זה רחוק מהמציאות בערך כמו 'שוברים שתיקה' ו'הצל'. אני כמוכם, הדיוט אוכל שפשוט יודע להגיד 'טעים לי' או 'לא טעים לי', ומסביב זה ליצור כתבה של 500 מילים. אז מה לי ולשף בישראל? ועוד בישול מולקולרי? נכון, זה מסקרן (גם אני ראיתי פרקים של הסטון בלומנטל ב'ערוץ האוכל'), אבל פולנייה שכמותי ישר דואג ש'בטח הוא יבשל עם כל המרכיבים שאני סולד מהם, ולא יהיה לי מה לאכול'. בסופו של דבר, הצליח ארקדי, איש ההמבורגרים, לשכנע אותי להסכים להזמנה ולבוא אתו לארוחה. "מה כבר יכול להיות רע בנסיעת ערב למבואות ירושלים, לערב פרטי של מוזמנים בודדים?", שאל ושם את הוראות הנסיעה ב'ווייז'.

על השולחנות חיכו לנו יינות, מיצים, מים וכמובן כל משקה שניתן היה לבקש בבר. לחמים טריים ורכים שנאפו במקום הונחו אחר כבוד, רק בשביל שנחסל אותם תוך דקה. נפש האדם חלשה מאוד מול לחם איכותי שבזה הרגע יצא מן התנור.

בבופה החופשי המתין לנו עולם ומלואו. עשרות סוגים של סלטים ושל תוספות קרות וחמות גרמו לעיניים להתבלבל ראשונות. אם הינו משחקים את משחק האסוציאציות, המילה הראשונה שהייתה עולה לנגד עיניי היא – צבעוני! סלט פריקי עם בצל ירוק, סלטי עלים ירוקים וחמוציות, תפוחי אדמה ממגוון זנים, במגוון מצבי צבירה, תירס חם קלוי, עגבניות שרי בכל קשת גווני האדום ועוד סלטים שהותירו את עיניי דומעות מאושר ואת פי מרייר ומחכה לביס הראשון. ואני בכלל קרניבור!

הדבר שהפתיע אותי בכל טעימה היה האיזון המושלם של התיבול מול הטעם הטבעי של נשוא המנה. כבר הרבה זמן לא טעמתי מגוון כל כך רחב של מאכלים, שבכל אחד מהם לא היה, ולו טעם דומיננטי אחד שולט. הכל היה עדין. גם תבלינים חזקים יחסית, כמו כמון ושום, הורגשו בעדינות רבה מאוד ולא השתלטו על בלוטות הטעם.

בגזרת האוכל האמיתי – בשר – שמר השף בלו על הקו המנחה בבישול המולקולרי, התמקדות בהליכים המשפיעים על הפיכת המרכיבים לאוכל. מבישול איטי של שעות רבות בטמפ' מבוקרת ועד צליה מהירה של נתחים. הייצוג הזואולוגי היה נרחב. בקר על שלל נתחיו, עוף על שלל שוקיו הבשרניים וגם טלה.

שוקי העוף בושלו בישול ארוך בשלושה רטבים שונים – ק'יגון ותפוזים רוטב ברבקיו ציפוטלה. בתור בן לאמא פולנייה, שגדל על פולקעס בארוחות שישי, התענגתי בכל ביס וביס. גם כאן, הקפיד השף בלו לאזן טעמים בין החוץ (הרוטב) לפנים (הבשר) על מנת לא ליצור מנה ארומטית מדי, שתשתלב נהדר עם התוספות והסלטים שעל הצלחת.

בגזרת הבקר נרשמה הצלחה לא פחות מענגת. נתחי אנטרקוט בצליה מהירה ונתחי אסאדו שנצלו בחום בינוני ה-ר-ב-ה זמן נדרשו רק לבזיקה קלה של מלח גרוס ופלפל גרוס והצטרפו לחגיגת הטעמים הכה מפליאים של השף בלו, עם כמעט עשרה סלטים שונים, עשר מנות צד ומגוון בשרים משובחים, קשה שלא להוריד את הכובע בפני שף שהוציא ארוחה שכזו, שהשלם בה עולה על סך מרכיביו. בזכות ההקפדה על תיבול עדין ומדויק, בזכות הצבעוניות שנותנת גם לעיניים לאכול ואולי זה אוויר ההרים הצלול כיין של מבואות ירושלים, שגם תורם להרגשה הכללית, אפשר להגיד שארוחת השף הראשונה אליה הוזמנתי נחלה הצלחה מבורכת וכיפית. עייפים, שבעים וכבדים, עשינו את דרכינו חזרה למישור החוף. מזל שהדרך היא בירידה, אחרת האוטו לא היה סוחב.

 

ממסעדת שף לגן אירועים – שף לירן בלו בעין חמד

איך לעזאזל יכול להיות טעים בגן אירועים?
בשונה ממסעדות, אולמות וגני אירועים בדרך כלל תקועים בין 2 מקשות: בישול בכמויות והתפשרות על הטעם, הרבה הכנות מוקדמות ופנייה למחנה המשותף הרחב ביותר.
זכור לי כשהלכנו לטעימות באולם "מעגלים" לאחרונה, הידוע בתפריט העדכני שלו. אחרי קרם אפונה, פולנטה ופירה בטטות אמר אבי החתן המשופם: "מה זה, חברים שלי לא אוכלים פירה בכלל והכל פה פירה".
לתוך הטווח הצפוף והמעצבן הזה, נכנס השף לירן בלו (לשעבר אמיליה) בתור שף גן האירועים עין חמד. לקחתי עימי לכתבה משותפת את אלעד גור אריה ויצאנו.

כתבתם של ארקדי פורטנוי ואלעד גור אריה. צילום: אייל גוטמן

מסע בעקבות הקטשופ

כל הדרך הלוך תהיתי: איך לעזאזל השף לירן בלו יזנח את כל מה שהוא מייצג (מטבח מודרני ומתוחכם) לטובת הג'וב הזה, בגן אירועים כשר למהדרין. אחרי הביס הראשון שקלתי להתחתן. טעמתי את האולם החדש.

קבלת פנים נוסח לירן בלו:

יפן בבאן

ביס אחד מבאן עמוס אסאדו ברוטב ברביקיו מיסו לבן עם כרוב סגול הספיק לי. זה התחיל בטעמו האוורירי של הבאן שהיה שם רק כדי לאחוז את המכלול הזה. באן שמסעדות רבות מידי לא מצליחות להגיש. הבשר לח ומפורק אשר עבר בישול של 48 שעות בסו-וויד בטמפרטורה של 87 מעלות ופירק אותו בצורה מושלמת. המשחות לצד המנה היו כדרכו של השף בלו, עשויות בדגש על איזון ובטעמים עדינים במיוחד.  הכרוב הסגול העניק קראנצ' ורעננות שהקלילה את המנה, ולא יכולתי שלא לשוב ולגנוב עוד אחד.

המזח של יפו בעולם מקביל

עמדת הברבוניות הייתה חתימתו של השף לירן בלו. מצחיק שהברבוניות היו משניות שם. וכך גם הצ'יפס הנהדר של הבטטות והסלקים שנפרסו במלוא אורכם הטבעי והיפיפה. מי ששיחק את התפקיד המרכזי היה דווקא הקטשופ. רק כשתטעמו קטשופ ביתי, תבינו לאיזה גועל תעשייתי הורגלנו.
אז מה הבעיה? בניגוד להכנת בשר טוב ככל שיהיה, קטשופ זה רוטב שמתבשל ועוטה טעמים. חוסר דיוק בעבודת הבישול יגרום לרוטב להיות משחה אדומה ומשעממת. האם אבי החתן המשופם היה קופץ באושר מול הקטשופ הזה? כנראה שלא, אבל יחד עם הברבוניה והצ'יפס בטטה וסלק המושלמים בתיבול עוקצני בטח היו מעלים חיוך תחת שפמו.  

יהדות ספרד

מרק הגספצ'יו היווה אנקדוטה נוספת. תחילה טעמתי את מרק העגבניות המעושנות עם הקולורבי שבהחלט היה גספצ'יו צונן ומענג עם זיכרון של עישון מודגש. אחר כך, בניגוד להמלצתו של ידידי הפולני, טעמתי את הגספצ'יו כרוב סגול והתמוגגתי. הטעם הזה שכבש את חכי בהיכרותי הראשונה עם השף. טעמה לא היה רחוק ממסעדת השף שניהל בעברו.

ממבו איטליאנו

ברזאולה – בשר כבוש, המכונה גם נקניק תפס אהדה רבה בארץ כקרפצ'יו מומלח. הקושי היחיד בגן אירועים כשר למהדרין היא התמודדות עם סינטה כל כך כשרה. "מכת החום מפרקת את החיבורים של הסינטה המנוקרת ומאפשרת לאחר סגירה בוואקום לפרק אותה לשני עיגולים מושלמים זהים לפילה בקר". הברזאולה כמו הברבוניה לא הייתה אלמנט ההפתעה במנה. שוב הסייד-קיק, הויניגרט קפה היה הפאנצ' האמיתי. הוינגרט מתייצב על בסיס עץ אקליפטוס ולמעשה החך נהנה רק מפן אחד שאנחנו אוהבים וללא הצד השמנוני בויניגרייט הקלאסי. חטפתי עוד 3 כאלו ונעלמתי בקהל.   

עיקרית

המעבר למטבח המודרני בגני אירועים עושה משהו טוב. בישול בוואקום מאפשר לבשרים להגיע למצב המושלם שלהם ללא חימום, של אוכל מוכן לקראת ההגשה וגרימה למות כל מה שהיה טעים בו. אז איך היו המנות העיקריות?  המשך>>>

קולינריה אחרת – אור בלאן הוזמן למסעדת הסנדק באשקלון

השפים בארץ הפסיקו להתחבא והחלו להעז. בשנים האחרונות אנחנו עדים למגמה של תעוזה קולינרית, ניסוי וטעייה, הצלחות וכישלונות. בעידן שבו כל כוכב ריאלטי שלמד לבשל פסטה מתכניות בישול מכריז על עצמו כשף ברמה עולמית, מעטים השפים מהאסכולה הוותיקה יותר, אלו שאומנותם מחייתם והם חיים ומתים ביד הסכין והמזלג. מדובר על שפים מזן מיוחד, כאלו שהשקיעו שנים בלמידת רזי המקצוע, החלו דרכם בתחתית ומונעים ע"י אהבה גדולה ורצון להאכיל את העולם ודרך זה הם טיפסו למעלה. השף יגאל מולנר עונה להגדרה הזאת ובימים אלו ממש הוא שוקד על תפריט חדש ומעניין למסעדה חדשה באשקלון – הסנדק.

הערה קטנה לפני שמתחילים – הוזמנתי לטעימות במסגרת טסטים שהשף היקר עשה, כלומר שמדובר בהרצה ראשונית, מעיין חזרה לפני המופע הגדול. באופן טבעי בארוחה כזאת לא הכל הולך 100% חלק אבל זה מובן וצפוי, ובדיוק בשביל זה עושים את הטסט.

כמה מילים על השף

יגאל אינו מוכר לרוב הציבור הישראלי (וחבל), בוגר המכון הקולינרי של אמריקה בניו יורק, שף צעיר בן 32 שעבר סטז'ים והתלמדויות

אצל גדולי המטבחים והשפים – אצל דניאל בולו ואצל האסטון בלומנטל (ממסעדת ה-Fat Duck). השף מולנר הצעיר שוקד בימים אלו על פתיחת מסעדת שף חדשה עם זהות קולינרית ייחודית – מטבח עכשווי מודרני בסגנון עילאי. כמו שיגאל עצמו נוהג לקפץ בין הרעש, החתכים והבלגן של המטבח לבין השקט והעונג של אולם הסועדים, אשר עסוקים בהנאה שבבליסה, כך גם המטבח שלו – שילוב של שקט וסערה, של יופי ושל תנועה. את כל הדבר המורכב הזה יגאל מבקש להביא לחיים במסעדת הסנדק שהולכת להיפתח בקרוב באשקלון.

הוזמנתי לטעום את תפריט הטעימות של יגאל, שכלל לא פחות מ-14 מנות (!), עם הבטחה של יגאל לעוד מנות בקנה לכשתפתח המסעדה. כמובן שלהזמנה כזאת לא מסרבים, אז ארזתי את אישתי, הפעלתי את הוייז – ויאללה לאשקלון למסעדת הסנדק!

המנות הראשונות – הראשונות

את הערב פתחנו עם מנה של סלמון כבוש (גרבלקס) בוודקה ושמיר עם מלח ים אטלנטי וסוכר המוגשים לצד טוויל פרמזן וקרם סלק, כשמעל מונחת ביצה עלומה ושום שחור. לא יודע כמה מכם טעמו שום שחור בליווי ביצה עלומה – אבל מדובר בשילוב שמשובב את הנפש ומרטיט את הלשון קלות, כאשר לכל העסק הצטרף הסלמון הכבוש. את הוודקה קשה להגיד שהרגשתי והדג עצמו היה קצת אנמי – אבל בתור פתיחה מדובר במנה חביבה שתמצא חן במיוחד בקרב חובבי המטבח הרוסי, ולא רק.

 מנת הפתיחה הזאת סימלה פתיח לארוחה כולה בשני אופנים שמהווים את סימן ההיכר של השף מולנר – אסתטיקה בלתי מתפשרת ופרחים המוסיפים יופי ורעננות לכל מנה\הגשה. לא הייתם מצפים לקבל מנת דג שנראית כמו ציור ובוודאי שלא בשילוב של פרח.

אחרי הדג עברנו לאחו עם קרפצ'יו עגל. הקרפצ'יו הוגש מאונך ולא מאוזן כנהוג ברוב המסעדות, עם מלית של תפוח סמית,עלי ארוגולה, דובדבני אמרנה, אגוזי מלך ועגבניות מיובשות לצד קרם שום ובלסמי מצומצם. קרם השום היה בגדר חידוש קולינארי מעין כמוהו – תענוג שמלטף את הלשון וממלא את הפה בעדינות. המלית שיחקה משחק טעמים עדין ומתקתק, אך העגל לא מילא את הבטחתו. אולי היה מקום לחיתוך קצת יותר דק ואולי היה מקום לטיפול מוקדם משמעותי יותר בבשר – אבל כמנת פתיחה מדובר בקרפצ'יו סביר.

   אחרי המסע בממלכת החי עברנו לגינה עם מנה של סלט בלו ברגדר. ו א ו ! לא האמנתי שסלט יוכל לרגש אותי ואפילו להפתיע אותי. אין ספק שרק שף יצירתי שמעז להתנסות ולקחת סיכונים בכלל יחשוב על מנה שכזאת. מדובר בסלט חסה ברוטב וויניגרט-חמאת בוטנים (תודו שזה טוויסט שלא ציפיתם לו) בליווי אגסים מבושלים בהל ויין פורט, קינמון ופטריות שימאגי. על כל העושר הזה מגורדת לה בהנאה גבינת בלו ברגדר אלוהית. הסלט מפתיע בכל ביס מחדש שלוקח אותך למסע מרתק בין מחוזות של טעמים מיוחדים – כל ביס  נותן נוכחות אחרת בחלל הפה ואף טעם לא משתלט באגרסיביות, מנה פשוט מסקרנת ומהנה וכמובן שמומלצת בחום בביקורכם במסעדת הסנדק באשקלון.

מהסלט אל הסלט – המשכנו עם מנה של סלט חזה אווז, ופה ידידיי כבר מדובר בחוויה פחות נעימה. חסה רומית שהוגשה עם תפוחי אדמה "מדורה" (מה שקרוי בפי העם קרטושקס), נתחי חזה אווז עם עגבניות שרי בצבעים, פטריות שימאגי, ביצה קשה שבושלה בדיוק שש דקות ורוטב תפוחי עץ וחרדל. "על הנייר" יש כאן מרכיבים מעניינים שיכולים להרכיב סלט פתיחה טעים, אבל הבחירה של השף יגאל מולנר להגיש את חזה האווז והקרטושקס קרים, לא רק שלא ברורה בעיני, אלא גם יוצרת בעיה לסועד הישראלי הממוצע שלא רגיל לאכול סלט קר הכולל בשר, אין ספק שההשראה מהמטבח הרוסי ניכרת, אך לא נראה לי שהלשון הישראלית תתחבר למנה כזאת. המנה לא מוצלחת במיוחד מכיוון שהטעמים נופלים ולא מתחברים. לא מוצלח אבל לא נורא – בטח לא בתוך מכלול היצירות שהוגשו לנו.

המנות הראשונות – השניות

אחרי שסיימנו את סאגת הפתיחה עם סלטים עברנו למנות ראשונות ברמה קצת יותר מתקדמת. לשולחן הוגש מרק, שמתיאורו נשמע כמו שילוב מרתק, נועז ומגרה – מרק של ארטישוק ירושלמי וערמונים שבושלו בציר פטריות פוצ'יני. כשהשף מולנר תיאר ליושבי השולחן את המנה, כולנו פערנו עיניים ולסתות של השתאות בצפייה לטעום את השילוב המאתגר ומעניין הזה. אבל, אליה וקוץ בה. לצערי הרב, ולצערה של אשתי שחולה על ערמונים, המרק פשוט היה מלוח מדי. אומרים שעודף מלח זה סימן שהשף מאוהב, אם לשפוט לפי המרק – מדובר בהתאהבות קשה, נו שויין, לא מדובר בטעות קריטית והשף הבטיח שהדבר יתוקן להבא, בוא נגיד ככה – בביקור הבא שלי במקום אין ספק שאבחר להזמין את המרק – כי שילוב כזה נשמע מבטיח במיוחד.

אחרי סאגת המרק הוגשה מנה שהיא בגדר ציור של פיקאסו – סקוטיני קרישה, מיני רביולי של קרם תפוח אדמה וכרישה שמעוטר מעל במסקרפונה על מצע של חציל שרוף. מדובר בציור יפיפה שמעורר את העין ואת הקיבה, המצע של החציל רומם את הפה, אך בצק הסקוטיני היה קשה וקצת קשה ללעיסה. במנה שכולה משדרת עדינות התאכזבתי לנגוס במילוי דחוס מידי ובבצק קשה מדי. חבל, הייתי צריך משהו שייתן חוויה מתקנת אחרי המרק המלוח. אבל לא נורא, כי מנה כזאת היה שווה לפגוש – גם כי מדובר בטעמים מעניינים שלוקחים אותי למחוזות לא מוכרים וגם כי פשוט מדובר בציור של רמברנדט, רק בצלחת.

ואז הגיעה המנה הראשונה האחרונה. רבותי וגבירותיי, אני מכריז בזאת על מנת החציל הטובה ביותר ששף ישראלי הכין, או לפחות שאני טעמתי – מדובר בהברקה גאונית של שילוב טעמים מושלם ומענג בצורה שלא תישכח. לשולחן הגיעה מנה של חציל שרוף על מצע של טחינה-יוגורט ונענע עם פאנץ של לימונדה וקולי עגבנייה, כאשר את כל המנה מעטרות נגיעות של חלווה. לא יודע ולא ברור לי איך השף יגאל מולנר חשב על השילוב המטורף הזה ועוד יותר איך הוא הצליח להביא את החציל הצנוע לגבהים קולינאריים שכאלו – שאפו! וכמובן שגם כאן הפרזנטציה הרשימה את העין ואת הקיבה עוד לפני הביס הראשון, תצוגה שגרמה לי להיזכר בעמודי שלמה הנישאים באון וגאווה, כך גם החצילים שהוגשו לנו.

אחרי כל העושר הקולינארי הזה הגיעה החלק העיקרי של הארוחה, הוגשו לנו מנות בשרים בשלל גוונים וצורות, אבל את כל זה אני אשאיר לכתבה הבאה….

שף יגאל מולנר מתארח במסעדת אלדין בשדרה – מי היה מאמין ששואו כזה קורה בפריפריה?

לפני כשנה, במסיבת עיתונאים, פגשתי מנה שריגשה אותי במיוחד, עדינה, עדכנית, בעלת קשת מרהיבה של טעמים והגשה מוקפדת כמו ציור.
כשהשף יצא לקבל את פנינו, זיהיתי אותו, היה זה השף יגאל מולנר.

מאז חלפו ימים רבים בהם פטפטנו לא מעט עד שיום אחד קיבלתי ממנו הודעה, "ארקדי, אני ושף חיים אלוש עושים ארוחה, אתה בעניין?"
ברור שלא סירבתי ותיאמנו יום. ביום ההוא סופת חורף מטורפת איימה ממעל והיו לנו את כל הסיבות לדחות/לבטל, אבל שף יגאל מולנר, בנחישות אופיינית לו, לא היה מוכן לקבל "אי אפשר". יאמר לזכותו ולזכות השף חיים אלוש – זו הייתה אחת הסעודות הכי טובות שנוצרו בביתי.
מאז אותו ערב סוער יגאל הפך אצלי מסתם עוד יגאל לחבר.
עתה יגאל הזמין אותי לארוחת כתבים באירוע חד-פעמי ושאלה אתית עלתה על הפרק, האם ניתן לכתוב כתבה אובייקטיבית על חבר? אתם תחליטו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בחזרה להווה

יגאל התארח במסעדת "אלדין בשדרה" הממוקמת על חוף הים באשדוד.
למרות שאני מסיים יום עבודה ארוך בנתניה לקראת שבע בערב, כשהימים הם ימי תחילת בניית הרכבת הקלה בת"א, על כל הפקקים המשתמעים מכך ולמרות שהייתי צריך לקפוץ קודם לבית שבת"א, לשלוף את הכלבים לטיול, השף, הנחוש כהרגלו, לא היה מוכן לשמוע "לא יכול". לכן מצאנו עצמנו בערב קיצי ומהביל בכניסה למסעדה באשדוד, מופתעים מהעובדה שהשף מולנר הנחוש הצליח להביאנו, כנגד כל הסיבות שבעולם.

מסעדת אלדין בשדרה – אשדוד

לא במקרה נבחרה מסעדת "אלדין בשדרה" לשמש כקנבס לתמונות שמצייר השף יגאל מולנר. המסעדה הדרומית מושתתת על חומרי גלם טריים מן הים וזאת בזכות קיומם של קשרי דם עם ספינת דייג הפועלת סביב השעון. לצד הדגים הטריים, המסעדה מציבה שורה ארוכה של מוצרי איכות (כגון פרחי מאכל של "עלה עלה") ואף פסטה הנעשית במקום.

אולה אמיגו: רום, קוקוס ואננס

כשהכנסתי לפי את הקוקטייל, יום שלם של ריצות פסק באחת. תקראו לזה מולקולרי, תגידו מתקדם, אבל ברגע בו טעמי הקוקוס והרום נפתחו בפי עם רעננות הנענע ונגיעה חמוצה של אננס, זה הרגע בו המציאות נמחקה. או אז פתאום ראיתי מימיני את בת זוגתי במלוא הדרה, את חבריי ישובים סביב השולחן ומאחורי דלפק המטבח, את השף והצוות המרשים של "אלדין בשדרה".
נועם ואנטון (מצוותו של מולנר) עמלו על קוקטיילים נוספים ובאותו הרגע הבנתי, אתנחתא. כך צריך לקרוא למנה / קוקטייל הזה – אתנחתא.

ריקוד של פלמידה

גלי המלצרית קרבה אלינו עם המנה הראשונה, חייכתי לקראתה והבנתי שעליי לשלוף במהירות את המצלמה והעט. על אף הרעב שבציפייה ושעת הערב המאוחרת, הפלמידה דרשה צילום שיתפוס אותה פעם אחרונה בחייה, בשיאה. לאחר התיעוד אחזתי בה בשיני, לטעימה קטנה כדי לגלות מה היא צופנת בקרבה.

המפגש הראשון בינינו גרם לחיוך.
פלמידה צעירה ורעננה אשר שחתה עד לא מזמן במי הים כך שריח רענן עוד נידף מבשרה ואז בשביב שנייה, סמית נאחז בה, משך אותה ממני לתחושה של חמיצות נועזת וכך שניהם נעלמו, כי בלעתי את הביס. מיהרתי לנעוץ בעוד חתיכה מהפלמידה, והריקוד התעורר מחדש – רענן וחמוץ שמסתחרר בטירוף. אלו רקדו וקפצו בפי בקצב, עד שגם צנונית הצטרפה לחגיגה. זו לא הגיעה בגפה, אלא אחזה בעלה מיקרו בזיל ירוק, ריחני ורענן. מבלי לאחר גם האבטיח המולקולרי קם ממושבו והצטרף לריקוד המשוגע שהתחולל בפי. אלו נלעסו ונלעסו בקצב, עד שהתעייפו ונמשכו בקרם הזעפרן הזהוב ואז כל טירוף מסיבת הפול-מון הוחלף בשקיעה זהובה נעימה.

הבטחתי להתייחס לשף יגאל מולנר כמו לכל מושא סיקור בלי משוא פנים, לכן נדרשת במנה הזו השאלה המרכזית: האם קוביות ג'ל האבטיח וקרם הזעפרן הוסיפו משהו חדש ומעניין לטעמיו של הדג?

מצד אחד, קוביות האבטיח אחזו את מהותו, הקשו אותו ובכך גם את מתיקותו. מצד שני האמולסיה החלקה מאוד של קרם זעפרן דמוי איולי ללא ביצים, יצרה טעם רך שלא מתעקש להישאר בגרון ומותיר אחריו רק את טעמו של הזעפרן.
לטעמי, על אף החוויה שבמנה, קוביות הג'ל הן בעיקר האמירה של השף בעוד שקרם הזעפרן היה במקומו והשתלב נפלא כניגוד לחמיצותו של הסמית. האם טעמה של הפלמידה נותר במרכז הריקוד? בהחלט כן.

קוויאר "אייזנברג" בצבעי ים

אחרי ריקוד הפרא הזה הייתי חייב משקה וקיבלתי… בערך. קוקטייל של קוויאר טקילה וריבת הדרים. למעשה, מולנר וצוותו (נועם ואנטון) החליטו להביא לאשדוד את הבשורה המולקולרית. המשחק היה נפלא. מרקם שלוקח אותך לניילון פצפצים. כזה שאי אפשר להפסיק איתו. טעמו הוא של תפוז, קליפה של תפוז ליתר דיוק. לאט לאט הדומיננטיות של הטעם ההדרי מתפוגגת בחלל הפה ונותר רק אפטרטייסט עדין של טקילה שהתכנסה בתוך עצמה.

המלחמה הקרה

טרטר של מוסר ים עם עשבי תיבול, בצלצלי שאלוט, שמן זית ומלח אטלנטי על גבי קרם סלק וטוויל פרמזן חוסל במאית השנייה. לא בשל גודל המנה, אלא בשל טעמה. בארבע ביסים חפוזים דחפנו את הטוויל המושלם לפינו עם מערום של דניס ומעט מן המצע המפתה. בניגוד לרוב המנות של שף מולנר, במנה זו חשתי מלחמה. המנה טעימה מאוד, אך מול המנה המעולה של הדג שנכבש באלגנטיות וצף על טוויל כמו סירה עדינה, לפתע ניצב קרם של סלק – מאכל בעל אופי מזרח אירופאי מובהק. במקום לתת למנה הקלילה לשוט על מי מנוחות, הסלק המבושל הוא כמו מלכודת בוצתית יפיפייה, שתפסה את סירת הפרמז'ן והכבידה מאוד את הביס. כך, לטעמי המנה המעולה הפכה לסילודקה פאד שובאיי, כמו זיכרון שכרוך בד.נ.א של השף ומסרב להרפות. כך נותר בצלחת מאבק נצחי בין המערב למזרח, בין הקדמה למסורת.

מיקסולוגיה

אחרי מנה כזו אנטון קיידין, שיגאל שלף ממסעדת בולו (ניו יורק) והביאו לארץ, התחיל להפגיז. הקוקטייל הנעים ביותר שטעמנו בערב היה שילוב של וויסקי, דבש ויין אדום. בתמונה: ביד בטוחה ועדינה הוסיפה יין גמלה ישראלי ופירותי אל בין הקרחונים שהכילו וויסקי ודבש. לגמנו תריסר ערבובים בערב הזה, אך תמיד שבנו לשילוב הרענן והארומתי של המשקה הספציפי הזה.

פאקינג מעולה

טרטר הטונה כבש אותי. השילוב בין הדג הטרי של "אלדין בשדרה" והסינרגיה בין שאר המרכיבים היה מופתי: איולי פלפלים – לא פחות ממושלם, טמפורה לימונית, שהייתה מעט לחה, אך בעלת טעם עדין ונעים ובשיא עמד האיולי ווסאבי שהיה פאקינג מעולה! מבחינת גוף, מבחינת באלאנס ומבחינת סיומת.
לקישוט הונח לנו סחלב יפייפה. גם אותו בלעתי. במנה שכזו הצלחת חייבת להישאר ערומה כביום היוולדה.

הקוקטייל המרחף

כבר עסקתי מעט באנטון קיידין המיקסולוג ובסבב הבא הוא הגיש לי משקה נוסף ומרחף. ההגשה חביבה מאוד יצרה הפרדה בין האלכוהול (ג'ין) לבין הטוניק והאננס, באמצעות קלף של ליים. פשוט, חביב, מרשים, אבל זו הייתה גרסת הכוסיות לג'ין&טוניק, אז העברתי את המשקה לאחת הנשים בשולחן.

מנה טבעונית

אלי "הדייג" מ"אלדין" באשדוד, סיפר לי כי זוהי תקופת ביקורה של המליטה ולכן מסעדות רבות מעלות ספיישלים על בסיס המליטה. השף מולנר הפך את ביקורו הקצר של הדג לפרזנטציה של התפרצות של חיים ומוות, תוך חיבור של אידרת הדג עם קציפת ליים מדהימה, נתחי בשרו, גספצ'יו של מלפפונים עם מירין וווסאבי.
אף על פי שלא השתגעתי על הגספצ'ו, המכלול עבד מדהים – מן הקציפה שעוררה את כל החך והדגישה את טעמי הדג והווסאבי הנפלאים תוך שהיא קושרת את כל המרכיבים הפזורים לידי קומפוזיציה אחת מעולה.

הפתרון הצמחוני

כדי לעצור לרגע עם הדגים, הוגשה לנו תפרחת זוקיני מצופה בפנקו במילוי ריזוטו ארבעת הפטריות ואיולי זוקיני צהוב. מצד אחד המנה הציגה עבודה עדכנית ומשביעה רצון גם לקהל הצמחוני. אף על פי שהקונטקסט של המנה נשמע חורפי מאוד, אכלנו אותה באמצע הקיץ ולא היה צל של כבדות. קראנצ'ית ואסתטית. בנקודה זו יושבי השולחן הסכימו: הקצח בפנקו היה מעט אגרסיבי מידי, וסירב להרפות את שאר הטעמים.

קהילת המבורגר ישראל על המזח

כיצד מסעדת דגים ניגשת להמבורגר? פעמים רבות בחיי טעמתי קציצת דגים יבשה שבטעות כונתה בתפריט "המבורגר". זהו בד"כ האתגר המרכזי בשימוש בדגים. השף יגאל מולנר ידע מה יסקרן אותי ויביא להגעתי: המבורגר מוצלח מן הים.

לשם האתגר השף היקר שלנו יצר קציצת דניס עם שומן סלמון. זו כשלעצמה הייתה טעימה מאוד, עם תיבול משמעותי וסיומת של כוסברה רעננה. כטופינג הוגשו 2 חלופות: חלמון כבוש (אופנה קולינרית של הקיץ) או הולונדז. אלו קשרו בין הלחמנייה המתוקה לקציצה הימית והוסיפו לה לחות נוספת.

בניגוד ליושבי השולחן, לטעמי החלמון הכבוש היה הצלחה אמיתית. אומנם טעמי המלח בהחלט היו אגרסיביים במיוחד, אך אלו התאזנו עם הצ'יפס ארטישוק ירושלמי שטוגן אל-דנטה ושימר על לחות נעימה ועל טעמיו העזים.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

דג של לילה

אילו הייתי צריך לבחור מנה עיקרית אחת במסעדה הייתי בוחר במנת הדניס. כל חלק וחלק במנה זו היו לא פחות ממושלמים: דג טרי שעשוי נכון, מעוגן במצע של קרם חציל שחור. לצד הדג הוגשו גם לקט גזרים אורגניים צבעוניים שצבעו מעט את הלילה, השתלבו בתמונה והוסיפו מתיקות עדינה כדי לשבור מעט את טעם העשן. מיקרו בזיל הונח כאילו רק ליופי אך גם הוא הוסיף רעננות והקל את המנה.

פריחת הסלמון

על עשייה מושלמת וחומר גלם נפלא נמאס לי לכתוב. סלמון מעולה עם רעננות לימונית בשמנת וסומק. הסוד במנה היו עלי המנגול המגולגלים שהכילו בורגול, נענע ופטריות. זו ללא ספק מנה חורפית נהדרת, אבל כעת אמצע הקיץ ואני אחרי 9 מנות. ענית זוגתי בדרך כלל נרתעת מהסלמון אך הפעם היא אחזה בצלחת וסירבה לשחרר. נראה שזה אומר מספיק.

המחבק

דמיינו טורטליני טרי במילוי ארטישוק ירושלמי חלק כזה ששוחה בקרם רוקפור מושלם, עם ערמונים, בצלי שאלוט ופורצ'יני. זו בהחלט מנה לסגור אתה את הערב. הגבינה הכחולה הנמסה עם מתיקות הערמונים הצטלבו עם הכיסונים המופלאים שמולאו בארטישוק ירושלמי והיו להרמוניה של שלווה.

אולי משום 9 המנות שאכלתי לפני כן, או אולי כי גדלתי בפאבים של אשדוד המגישים זיתים, אך באותו רגע השתוקקתי לזיתי קלמנטה במנה הזו, כאלו שישברו קצת את היצירה העילאית מושלמת הזו. השף מולנר ניסה להסביר לי על תנועה של המנה, המראה והחיבוק של הטורטליני, אך אני רק חלמתי בהקיץ על כל הטעמים המופלאים הללו פוגשים זה את זה פעם אחת נוספת, כשיש לי מקום בקיבה.

,לסיכום, מסעדת "אלדין בשדרה" היא כמו אותו כפר דייגים מזרח תיכוני בחו"ל שמגיעים אליו כדי לטעום דגה מקומית, רק כשר. השף היקר שלנו, יגאל קרע ת'תחת כדי לעשות ערב קונספט שיותיר רושם חיובי בעיר מגוריו והוא בהחלט הוציא אותנו עם התרשמות רבה. מולנר הוא חבר, אבל הוא גם שף בחסד.

כתב: ארקדי פורטנוי | עורכים: ענית אורלב ואור בלאן

ארקדי ממליץ על אמיליה | מסעדת שף בניצוחו של לירן בלו

היי כולם ובוא'נסרה,

אחד הדברים שאני הכי אוהב, זה לחוות מסעדות בעלות אישיות, ייחודיות או איך שלא תבחרו לקרוא להן. לכן, אני מאושר לנוכח העובדה שפפריקה מיקמה את מסעדת אמיליה בניצוחו של שף לירן בלו, במסגרת סבב המסעדות שלנו, בתור היעד הבא. ראוי לציין בפוסט זה גילוי נאות – נסענו לבקר במסעדה של חבר.

השף לירן בלו מאוהב בפינה הקטנה שלו, מסעדת אמיליה. המיקום מספיק רחוק מן ההמולה המטורפת של עולם המסעדנות התל אביבי, על כל האלמנטים המוכרים לנו: תחרות קשה, עלויות יקרות וכו' וכו', כך שהשף הצעיר, יכול להתמקד במה שהוא אוהב, באוכל.

יש לו את פינת המשחקים שלו: בה הוא מתנסה, לומד ויוצר. לכן גם כאשר הגענו אנו למסעדת Emelia. בדיוק נולדה שם מנה חדשה, שנוצרה יחד עם השף לירן גראודה. אחרי החיבוקים והפטפוטים עם השף, ניגשנו למלאכת הקודש – הטעימות.

כספתח גירינו את החך עם האמוז-בוש אשר בד"כ מוגש בסופ"שים: "מקרון" של קולורבי כבוש ביוזו עם מילוי סביצ'ה סלומון ונענע, קרם ג'ינג'ר וגזר וטופינג של קוויאר (העשוי מציר דגים, בלסמי וסויה) עם ברוקולי, צ'ילי ועירית. בתכל'ס, אחרי ביס כזה צריך לקום ולנסוע הביתה. אין סיכוי שיהיה עוד ביס מושלם שכזה שישתווה לחוויית הטעמים. הרעננות של הקולורבי התמזג לריקוד שקט עם הסביצ'ה העדין. לפתע אפילו הקוויאר הנדוש, שכבר הספיק לכבוש את מסעדות ארצנו, ואת תוכניות המאסטר-שף למינהן, זכה למשמעות מחודשת, וטעמו המסקרן ליווה נהדר את המנה הקסומה.

למנה ראשונה פצחנו במנת טורטליני גבינות וסלק על מצע של קרם סלק עם בלו צ'יז מעוטרת בפתיתי פרמז'ן וגרגר הנחלים. לטעמי הבצק היה טוב אך הוא קצת האפיל על טעם המילוי המרשים. יחד עם זאת, המשחק עם האגם (המצע קרם סלק) השתלבו נפלא עם טעמי המילוי ויצרו יצירה שלמה וחביבה למדי. פפריקה, שמגדירה את עצמה כמי "שלא אוכלת גבינות כחולות", טעמה, אכלה וחייכה לאללה: "טעם הבלו צ"יז היה מעודן דיו ונעים ולא השתלט על מכלול הטעמים".

עיקרית – סטייק פיקנייה (בלעדי פס השומן)

מנת הסטייק מפיקנייה (בעברית שפיץ צ'יך) הוא נתח חדש למדי במסעדות העדכניות והיה שמור על לאחרונה למסעדות "שיפוד רץ", כדוגמת קאזה דה ברזיל ודומיה. מנת הסטייק עברה עדכון מודרני עם זילופי כיפות צבעוניות של קרם גזר-ג'ינג'ר וקרם אפונת גינה. הסטייק עצמו נח על משיחה של קרם סלק עם תוספת של תירס מושחם וגבעות קונפי שרי עם ציר דמי גלאס. לטעמי, סטייק פיקניה מתקשה לרוץ ללא פס השומן והיה לי קשה בלעדיו. השף לירן בלום מספר שהסיבה הנעוצה בכך היא רצון הסועדים בנתח רזה, ואי אפשר להביא את השומן לשיאו במידת העשייה מידיום (מוגש א-לה-מינוט).

קינוחים

טעמנו שני קינוחים חדשים אך נעסוק, דווקא בהתלבטות השף, לגבי הקינוח החדש בין אם יכנס לתפריט או לא. במרכז הכוס נח כדור של גלידת וניל מצופה בברולה סוכר- לימון חמצמץ על מצע ברד פסיפלורה ופטל שחור. אם חיפשתם לכם קינוח בסגנון משחקי-השף או מאסטר-שף, זה בדיוק המקום עבורכם.

בתאבון,
ארקדי פורטנוי

צילום: פפריקה וארקדי

 

הטעמים האקזוטיים של מסעדות היוקרה אצלנו במטבח | ארקדי פורטנוי הוזמן לסדנת 'טכניקות חדשניות במטבח'

סדנת "טכניקות חדשניות במטבח" שעברתי במרכז פיינקוק הייתה הסדנה המקצועית ביותר שחוויתי עד כה. הרמה גבוהה, הן ברמת ההון האנושי והן ברמת החלל והציוד במקום.
גילוי נאות: הוזמנתי על ידי מרכז פיינקוק להשתתף בסדנה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בסדנה מעשית זו עסקנו בכמה תחומים מרכזיים: בישול בוואקום, מייצבים חדשניים והיכרות עם כלים חדשניים כדוגמת התרמומיקס. חלק נכבד מן המשתתפים היו שפים וטבחים שבאו להיחשף לתחומים הללו שאומנם חדשים בישראל אך מאוד פופולריים בעולם. החיסרון היחיד הוא שמאז הסדנה אני חושק במכשירים המדהימים שפגשתי שרובם אגב מתאימים גם למטבח הביתי.
מטרת הסדנה הייתה להגיע להבנה מדעית של התהליכים בבישול ולא רק לגשת לתחום של מטבח מולקולרי. כמו כן הסדנה הציגה את התועלות הרבות שיש בציוד החדשני אשר מרכז פיינקוק מציע.

בחלק הראשון קיבלנו פרק תאורטי ובהמשך עבדנו כל פעם עם מרכיב אחר מן ההרצאה שעסקה בנושאים: השיטה, האמצעים החדשים והמייצבים.

השיטה (בישול בוואקום)

"הכלים החדשים מאפשרים לקחת את הבישול לגורמה תוך הוזלת עלויות לטווח הארוך" סיפר שף יאיר פיינברג. "לכן גם השפים הכי גדולים כמו חיים כהן, רפי כהן, יונתן רושפלד ואפילו רפי אהרונוביץ', איש הבשרים, ורבים אחרים שפסלו את הבישול בוואקום בעבר, עושים בהם שימוש כיום. מסעדות רבות כמו דיקסי, ג'ירף ורבות אחרות שילבו את הציוד על מנת לשפר טעמים ולהוזיל עלויות".

אמצעים (Termomix, PACO JET)

שף יאיר פיינברג התחיל במשפט שהעציב אותי מאוד: "אין דבר כזה סגירת נתח בשר". זאת היות והנוזלים יברחו בכל אופן. אז אם המטרה היא קרמול של הצדדים החיצוניים, אז ניתן יהיה להפיק אותם בסוף תהליך הבישול בוואקום.

אז למה בישול בוואקום?

"השאיפה שלנו היא שסטייק יצא מושלם. במידת עשייה מידיום (56 מעלות). כיום התהליך מתחיל בהוצאת הבשר המקורר לטמפרטורת החדר ואז עשייה ב-180 מעלות. אנו אומנם מקבלים מידיום באמצע אך המעטפת התייבשה ולא נותרה במיטבה. מנגד אנו יכולים להכניס לוואקום כמעט ללא חמצן, כך שהבישול יהיה אחיד מאוד ואנו שולטים בטמפרטורה הרצויה. כך למעשה הנתח שלנו לא יעבור את מידת העשייה המועדפת עלינו וכל הנוזלים של הבשר יישארו בתוכו. מכיוון שתפקידו של האמבט הינו לשמור על חום ולא לחמם עלות הפעלתו זולה יותר מאשר בישול ביתי. בנוסף, לאחר הבישול ניתן לצנן את שקית הוואקום במים קרים ולאכסן בקירור. זהו חסכון גדול למטבח המוסדי מכיוון שזה סטרילי יותר, משדרג גם טעם של בשר זול והשימור בוואקום לאחר הבישול יעניק חיי מדף ארוכים יותר באופן משמעותי".

במהלך הסדנה הכנסנו לאמבט, חזות אווז נקיים מעור ומתובלים קלות בתוך שקיות ואקום, באמבט שחומם מבעוד מועד ל 63 מעולות למשך שעה וחצי והלכנו לעסוק בדברים אחרים. נחמד שאפשר להשאיר את זה בראש שקט ובלי לחשוב על הגז כל הזמן. בסיום ההכנה ולאחר צריבה קלה, חזה האווז היה יפיפה, רך מאוד ובעל צבע משגע באופן אחיד בכל האזורים. בנוסף בישלנו גם ציר סלק בוואקום.

תרמומיקס כשמו כן הוא זהו מעבד מזון עוצמתי שגם יודע לחמם ולבשל.  הכלי מאפשר להכין מנות שלמות ללא אמצעים נוספים ובלי ללכלכך את אזור העבודה. תנו לו להכין לכם רוטב עגבניות והוא יקצוץ בצל, יאדה, יערבל עגבניות ויבשל.

אנחנו השתמשנו במכשיר התרמומיקס עבור אידוי כרובית ויצירת קרם כרובית על בסיס טחינת שקדים. אף על פי שטעם השקדים יצא מעט אנמי לטעמי, הוא העניק גוף נהדר לקרם הכרובית וצבע לבן של ענני קיץ. הכנו גם סירופ סוכר עבור סוכריות הסלק.

פאקו-ג'ט, יקירי!

זהו מעבד מזון קפוא הקודח את המסה הקפואה. היתרון בו הוא שניתן ליצור בסיסי טעם קפואים נהדרים (כי אין פגיעה בטעם ובצבע כמו הקפאה והפשרה שפוגעים בפרודוקט.

טעמתי את הסורבה שומר שצוות אחר הכין ותשמעו – מעולם לא טעמתי סורבה שהותיר בי טעם כל כך עמוק! הטעם ממשי ועוצמתי, ללא טעמים זרים כמו סוכר, שמן או חלב. אנחנו הכנו באמצעות המכשיר את אבקת הבזיליקום אשר הפכה לכדורי קוויאר שהוגשו לצד חזה האווז.

מייצבים וטקסטורות.

 בתכל'ס תכל'ס – אין חדש תחת השמש. מדובר בתהליכים שקיימים בשטח זמן רב, אך רק בעשורים האחרונים יש מחקר ממשי ופיתוח מתקדם שלהם. קורנפלור, ג'לטין, אגר אגר, ו-קסנטן הם בסופו של יום מייצבים. חלק עם תכונות כאלו וחלק עם אחרות.

אנחנו השתמשנו בFLEXY GEL. פלקסי ג'ל מהווה תחליף טוב לג'לטין או אגר אגר היות והוא טבעתי פחות רגיש לחום וקור. אפשר ליצור באמצעותו רצועות ג'לטין דקות מאוד ואף להכין קרם ברולה בלי תנור ואפילו בלי חלב. אנחנו השתמשנו ב- 8 גר' פלקסי ג'ל לצורך יצירת פניני הבזיליקום (קוויאר). הוספנו פלקסי ג'ל לתרמומיקס ובישלנו במשך דקה בטמפרטורה של 100 מעלות. לאחר מכן, טפטפנו את התערובת לתוך שמן קר ומיד נוצרו פנינים יפיפיות. כמו כן, השתמשנו גם ב"מייצב מסמיך" לציר הסלקים. התרמומיקס עיבד את המסה עד שגם ציר הסלק קיבל גוף.

חשוב לציין שצוות השפים הסתובב בננו באינטנסיביות שמעלה יראת כבוד. הם ענו על שאלות ספציפיות ושמחו גם לענות על שאלות כלליות יותר או אפילו מתחומים אחרים. בשליש האחרון של הסדנה, חיברנו את השולחנות למרכז החלל והתחלנו בהוצאת המנות. החלק הזה היה מרגש כי הוא שילב צלחות מדהים, לצד טעמים מאוד עוצמתיים ולא יכולתי להפסיק לחייך אחרי כל ביס וביס.

לסיכום,

מטרת הסדנה הייתה להגיע להבנה מדעית של התהליכים הכימיים המתקיימים בבישול. אני לא בטוח שהסדנה העניקה לי את ההבנה המדעית כפי שהייתי רוצה, אך השיעור הזה בהחלט עשה לי סדר בכמה מהדברים וחיבר חוטים רבים שהיו פרומים בנושא. לעניות דעתי, זו הייתה סדנה איכותית ומרתקת, ברמה גבוהה בכל המישורים. אני ממליץ בחום על הסדנה לכל מי שרוצה לצאת מהקווים הקלאסיים ולקחת את מה שיש לעתיד להציע!
בסופו של יום למדתי כי ניתן להגיע גם אל הטעמים האקזוטיים של מסעדות היוקרה גם במטבח הביתי. ברצוני להודות לשף יאיר פיינברג אשר אירח אותנו בסדנה.

קישור לעמוד הפייסבוק של פיינקוק | כתובת : דרך הצבי 84 תל-אביב יפו | טלפון : 077-710-7744 |  info@feincook.co.il |  http://www.feincook.co.il

מתכון חזה אווז צרוב עם קרם כרובית, סוכריות סלק, פניני בזיליקום וציר סלק An homage to the Fat Duck 
תודה לשף יאיר פיינברג שאישר פרסום המתכון