רודיאו ברחובות – בחזרה לעבר

יומני האוכל

שלום.
הערב הבנתי
אני תל אביבי פלצן.
במקור נסענו לחאמרה ברחובות. למרות שהנחתי שהמקום יסגר בחצות, מדריך הטיולים המקומי שלל את חששי באחת. הגענו ב00:00 רק כדי לראות את המלצרית מתחילה להרים כסאות.
***
"יש מקום חדש בשם הרודיאו" הוא סיפר וכעדר זומבים רעבים פנינו אחריו. מקום בסגנון טקסני, בטח נמצא חתיכה של בשר.
הגענו ללה מורס שהאהבנו מפעם, כשקיבלנו רישיון והרגשנו צעירים ונועזים (6-8 בירות בערב. כחייל קרבי בקושי היה לי מתי את המשכורת לבזבז).
***
ירדו לקומה שמתחת לקרקע רק כדי לפתוח שער עץ ולהכנס באחת לשנות ה-90. היו שם אנשים נורמלים ברמנים שמחים מפעם. לא רק היפסירים מלוקקים שנראים קופי פייסט אחד של השני.
מוסיקת רוק ניגנה ברקע, מוסיקה שהפאבים שכחו מקיומה. אנשים חייכו כמו קאובויים ואני חייכתי בקטע לא בכלל לא שייך.
***
התפריט היה ניינטיז. התפשרתי על פוטטאס בראווס ושקעתי במחשבות על Ronen Nenys Leizerovitz בעל ידי הזהב. הפוטטאס בראווס שלו היו שגעת, כל ביס מפוצץ של טעם עם איולי פמינגטון מדויק וחלק.

הפווטאס שקיבלנו היו בטעם של פעם. קלחי תפוחי אדמה ענקיים שבושלו בתחילת המשמרת וכעת חוממו שנית ותובלו בעוצמה.
הם היו לא רעים בכלל ולצד בירה של גינס הרגשתי לחלוטין בעבר.
החבר/המקומי רכב על השור הזועם וכולם כולל כולם הסתכלו לעברו. לא היו כאן הצפונבוניות שלא ספרו את קיומו, למעשה לא היה דם אף אחד שגרם לו לחוש לא שייך.
הברמנים וכולם כאן אחוקים. כנראה שרק אני הרגשתי לא שייך.
נ.ב.
אם תמצאו מטבע של 10 בערימת קליפות הבוטנים במקום של הנעליים ליד הבר, תחזירו למאי הברמנית היא טסה לאוסטרליה. אולי לא תשוב.
***
הגענו הביתה ופתחתי עוד בירה. כוסעומו העולם, שונא להיות הנהג התורן.

כפרה על באר שבע

בערב מצאנו עצמנו בבאר שבע. סקר מהיר העלה את כפרה על הכוונת ופסענו עם תאבון גדול. בכניסה התאורה החשוכה הובילה אותנו למוד יותר אינטימית (לפחות לשעה הקרובה לפני שזה הפך להיות משהו עמוס בבאר-שבעים ש"הלילה לא הולכים לישון". תפריט אגב שלא מבייש אף לוקיישן תל-אביבי שיקי.

הזמנו פעמיים ויינשטפן ויטוס ואחד "מותק". קוקטייל רענן ורב גוני שהתאים בול לאביב הבאר שבעי. בתוך כך הבחור המוזר "אוהב החלומי המטוגן" קיבל את מנתו ולמרות השילוב החביב עם סלסת העגבניות החמצמצה, אני ממשיך לדבוק בגרסתי: אין שום טעם בטיגון גבינה שאיננה מונחת על גבי המבורגר.

אלמנט ההפתעה: מחבת שרימפס

ציפיתי לעבודת מטבח בינונית של העיר העתיקה בבאר שבע. טעיתי. הגברת ואני נדהמנו ממידת העשייה המוקפדת, הרוטב המאוזן שהחדיר את טעמי היין הלבן לאמ-אמא של החסילונים. מפני שפירקנו חצי ג'בטה שהייתה קטנטנה מידי, קיווינו להשיג עוד חצי, אך המלצרית לא נצפתה באופק ובשלב מסוים קלטתי את נושך החלומי החולירע מנגב את הרוטב הנפלא שלי לתומו.
ערמנו את הצלחות הריקות בפינת השולחן, סרקנו את התפריט והמתנו למלצרית.

את הזמן הבא ביליתי בהמתנה למלצרית. פעמיים ביקשתי מהמארחת שתקרא לה. בסוף הבנתי שיש להם לחץ אטומי ופניתי להזמין מן הבר. כששבתי, נושך החלומי כעס עליי: "איך שכחת את הבירה שלי? עכשיו אחכה לפחות עוד שעה". חייכתי באופן סינטטי. בתקווה שהמלצרית שהגיעה עם מנותינו, תשים לב לערימת הכלים ותרשום להביא לו בירה צוננת בצד.

פלטת סיגרים ופסטלים בשמן – לא כאן 

סיגרים XL ועמוסים בחלקי פנים הגיעו. התענגתי.
בתור ילד אשדודי, זו אחת המנות הצרובות יותר בזכרוני. ולא רק בגלל הצרבת. ועתה, פתאום בגילי המופלג, אני מגלה שאפשר גם אחרת. יש את הסיגרים האגדיים של שף רפי כהן. ויש את הסיגרים של שף דרור שושן ב"קה-פאסה" שאף הם פשוט מעולים. הסיגרים האלו היו גם בסדר, לא זהים ל"קה-פאסה" אך הקראנצ' נהדר, טעם המלית מוחשי והתיבול מאוזן עם אפס נטיפי שמן רעיל. פשוט ביס של כיף.
לצד המנה הוגש פופט של טחינה עם סלסת הפלפלים החריפים ואני שוב עטיתי חיוך מאושר. בינתיים הבחור עם החלומי עדיין ייחל לבירה שלו. כעונש שלא ביקשתי בבר את הבירה שלו הוא ניגב לי גם את הטחינה, עם החלומי המטוגן. ואז התבוננתי בגברת שהאדימה נורא.

שריפה אחים שריפה: צ'ילי שרימפס.

הגברת הזמינה צ'ילי שרימפס חריף מכל הלב. במקום להגיש לה כוס מים טעמתי מן המנה הלוהטת שטעמיה היו עבורי בגדר הצלחה קוסמת. טעמי התבשיל החריף בהחלט הגיעו לספגה נכונה והיו כל מה שטוב בדג מרוקאי. רק עם שרימפסים שזכו ליהנות ולספוג מהרוטב העשיר. טעמתי מנה דומה במסעדת שף פעם, והפעם נהניתי יותר מן המנה ההיא.
"מים, חייבת מים" היא צעקה לכיווני ואני חזררתי לעצמי מהצלחת המעופפת של אייל שני. בחיוך סינטטי  תפסתי מלצר ראסטאפרי מגניב, וביקשנו כוס מים אך גם הוא הלך לאנשהו בלי לשוב.

כאן הבנתי שמשהו בסרוויס ממש השתגע. הפשלתי את שארוולי האשכנזי המדומיינים שלי וניגשתי לבר לקחת כוס מים מהברמנית ולהמחיש לאחמ"ש שמשהו בערב בהחלט די מקולקל.
במתינו הוא הסביר לי שזה ערב שלא ציפו לו, אך הריצות הללו לבר וכל מה שקרה פה היה הרבה יותר מידי. מנה ראשונית אפילו לא הזמנתי אבל הראש שלי כבר לא היה שם.

הבירה של לועס החלומי כמובן שלא הגיעה. הוא פירק הצלחת והבירה הייתה איפשהו בהכנה.
עם המים. הגיע אחמש"נו, הגברת החלה לחייך אך זה נחתך באחת כשהבחורצ'יק בטעות שפך עליה את הקנקן. חייכנו שוב סינטטית. אפילו הציעו לנו צ'ייסרים לשפר את האווירה. בשלב הזה ויתרתי על המנה העיקרית שלי. ההמבורגר נשמע טעים אבל נאכל כבר משהו אח"כ, בדרך למיטה. תודה

לסיכום,

תחושה של החמצה. ברור לי שלא חסרים מקרים בלתי צפויים במסעדות אבל המסעדה הייתה כה מוצלחת ברמת המטבח שחבל לי שהערב אחת התבזבז על אכזבה כה גדולה. בסוף הערב שוב פגשתי את המלצרית שלנו. היא הגישה לי חשבון. כמובן עם עוד טעות אחת קטנטנה.

בקיצור, כפרה על באר שבע. אני חוזר למרכז.

פורטר אנד סאנס | ארקדי ממליץ (גם לפני שהוא שתה כמו פיראט)

כתב: ארקדי פורטנוי | עריכה: אסנת נאות |

לפעמים יש צורך לקפוץ למקום גדול, עצמתי, איכותי, עם מגוון של בירות טובות ואוכל שמשאיר טעם של עוד. לאחר ביקורי הקודם בבר-מסעדה פורטר אנד סאנס (Porter and suns) הבנתי שזה בדיוק מקום שכזה.

שיפודוני שרימפס עם בייקון

מנת הפתיחה המשגעת של שרימפס ובייקון היא חטא. אבל ממש. עכשיו דמיינו את זה עם רוטב בשמל ותבינו שככה פותחים סופ"ש מטריף. כל ביס מהשרימפסים השמנמנים לווה בטעם השמנת והמרקם הנעים של הבייקון. הייתי משפר רק את מידת הצלייה של הבייקון, שהיה הרבה פחות קראנצ'י. יחד עם זאת, המנה הזו גרמה לי מאוד להתגעגע למסעדת סרגוס שחשפה אותי למנה המשגעת הזו.

טרטר מוסר ים

אני מת על טרטר. דגים, בקר, הכל הולך (חוץ מהגרסה של סושיאל קלאב). אלא שכאן, פורטר אנד סאנס הכניסו אלמנט חדש ומרתק – אננס טרי שיצר ניגודיות טעמים של מתוק וחמצמץ לצד הטעם הימי והעוקצני של הצ'ילי. עוד אלמנט מפתיע היה האלמנט הירוק. הנענע הוסיפה רעננות לביסים והדגישה את טעמיו העשירים של מוסר ים. המלך. אגב, נדמה לי שזיהיתי גם מנגו במנה. האמנם?

צלעות חזיר ברוטב ברביקיו ביתי בצלייה ארוכה

רציתי מנה מנחמת וקיבלתי. בתור אחד שלא מטורף על צלעות חזיר, עסיסיות ככל שיהיו, אני נ-ה-נ-י-ת-י. הבעיה שלי עם הבשר הזה היא שהוא זקוק לטעמים אחרים על מנת להוות מנה ולא כמו בשר בקר שעומד בפני עצמו. במקרה שלנו, היו צלעות עסיסיות שעברו בישול איטי וריככו את המרקם. כמו כן רוטב הברביקיו שבהחלט לקח את הפרשנות למקום מרוחק מאוד היה שחקן הולם שהוביל את המכלול בנאמנות רבה. לקחנו פירה בצד שהיה טעים אך מימי מידי. קצת אובר-קוקד. אבל למי אכפת. חגגתי עם הצלעות.

נקניקיות הבית

פשש. זה מה שהזיכרון שלי אומר כשאני נזכר בטעמים. הנקניקיות היו מאוד קרובות למקור, גם הלבנות, גם המעורבות וגם הבקר שהיו ישראליות מאוד בטבע הקבבי שלהן שהשתלב עם צ'יפוטלה. הלבנות היו 100% מינכן. טעמי ציפורן ומוסקט ליוו את הטעם העדין אך השלם של הנקניקיות השמנמנות שקליפתן התפצפצה בפה.  

לסיכום,

פורטר אנד סאנס זה בהחלט מקום לא זול אך הוא מספק חוויית בר-מסעדה מעולה במחיר טיפוסי ומעניק תמורה מלאה למחיר. אני נהניתי שם מאוד בכל פעם מחדש ובהחלט ממליץ על ביקור. שיפודוני השרימפס בבייקון והטרטר מוסר ים הנן מנות מצוינות שאסור לפספס.

פלורנטין פינת רמת גן | פאב שכונתי שכל אחד היה רוצה – הספסל | ארקדי פורטנוי

כתב: ארקדי פורטנוי | ערכה: ענית אורלב

הפעם הוזמנתי לבדוק את התפריט החדש של "הספסל" ברמת גן, זה התאים לי ובניו מכיוון שתפריט חדש ודרינק זה תמיד טוב ולאחר היום הארוך שעבר עלי, זה היה מצוין.

כאשר הגעתי למקום עם הגברת המגונדרת, נותרתי חסר מילים. הגעתי לטעום תפריט שף, ליתר דיוק, של השף זיו רשף שמחוני, אלא שזו כלל לא הייתה מסעדה.

ה"ספסל" הוא סוג של בר. הייתה במקום להקת קאברים שכיוונה את הכלים וכמה חבר'ה אשר פתחו או סגרו את הערב ונראו כאילו נגזרו ממקום אחר בפלורנטין. רק אחרי שהתיישבנו, עינינו התרגלו לחשיכה ושמענו את סיפור המקום מפי מקס גוזמן, הבנו שיש כאן "יצור כלאיים" מעניין עם אווירה ייחודית שלא תמצאו כמותו בגבולות רמת גן.

מרק עדשים

לפני מספר ימים אכלתי מרק עדשים שהיה מושלם כמו פוך באמצע החורף, אני לא בטוח מה היה בו, אבל שנייה אחרי זה נרדמתי כמו תינוק ולכן גם ב"ספסל" החלטנו להתחיל עם מרק העדשים.

אם גם אתם מוצאים את עצמכם מקטרים על מסעדות מלוטשות עם מנות קטנות מידי, כנראה שהמנה הזו נועדה עבורכם – פיילה של מרק עדשים. אגב, למעט דייט ראשון זו לגמרי מנה לזוג, שתאפשר לכם להשאיר מקום גם לעיקרית.

במנה הזו לא היו חוכמות או יומרות וזה בטח לא המרק הכי טעים בעולם, אבל מדובר במרק מהביל סבתות סטייל – כזה המוגש בקערה ענקית וקשה מאוד להפסיק בטעימות ממנו, עד הכף האחרונה. המרק התחבר נפלא לרוח החורפית הקרירה שנשפה בעורפנו ומינון הסלרי היה מודגש ומעולה. אחרי שחיממנו את גחוננו היינו מוכרחים לטעום את הנקניקייה האהובה.

 

נקניקיות פורט של אלן טלמור לצד פירה וכרוב כבוש

או בקיצור, נקניקיות פורט של אלן טלמור.

בהרחבה: מדובר בנקניקיות פורט העשויות מבשר טלה עם יין פורט ושזיפים והן כל מה שאפשר לבקש לצד בירה טובה. הטעם שלהן עדין, ארומתי ומתקתק. מאחורי הנקניקיות עומד המנקנק (או בלעז' השרקוטייר), אלן טלמור, אשר לטעמי מוביל בשלישייה הפותחת בישראל בכל הנוגע לנקניקיות.

[נוט לעצמי: "נוגע לנקניקיות" נשמע נוראי].

למרות שלא תכננתי לגעת בו, הפירה היה לגמרי לא רע, כל ביס גרר אחריו עוד אחד. זה פירה בסגנון ביתי אך מוקפד, עם צ'אנקים גדולים וכיפיים. גם הכרוב הכבוש אשר ככל הנראה בושל עם ציר שמנוני, היה עשיר וטעים.

המבורגר על הספסל

בתחילה נרתעתי מלטעום את ההמבורגר, המקום פונה לחבר'ה צעירים שבאים לסגור פינה ליד הבירה ולכן חששתי מהמנה שעלולה לחבל ברושם הנעים שהצטבר עד כאן אבל כשטעמתי בהחלט הייתי מופתע לטובה.

ההמבורגר לא היה מעולה – הלחמנייה הייתה פשוטה, קצת מתפרקת וגם ללא קלייה. גם הבשר היה מתערובת בסיסית יחסית, לא דומה למוגש בברים אחרים שמכניסים את ההמבורגר כמנת הדגל של המקום. אבל משהו בגבינת העזים עזר למכלול לעבוד לא רע. אני סיכמתי אותו כפשוט אך מוצלח. רק באמא, אולי תקפיד לפרוס את העגבנייה טיפה יותר דק?היא הייתה באובי של ההמבורגר.

משהו לשתות?

בזמן שהיינו שקועים במלאכת הטעימות ומבלי ששמנו לב, המקום החל להתמלא באנשים. בשלב זה מקס הגיע עם צ'ייסרים צבעוניים אשר שילבו בייליס, וודקה וגרנדין ופשוט הרגשנו באמצע ערב בסגנון פלורנטיני למדי.  הקוקטייל באמת היה צבעוני וחמוד אבל חזרנו לבירה הלא מסוננת שהתחברה גם למנה הבאה.

פוטטו ג'קט

זו מנת הדגל שהמלצריות המליצו עליה ולכן החלטנו לקנח איתה את הארוחה: תפוחי אדמה בתנור עם בשר עסיסי. תכל'ס? מדובר במנה חביבה מאוד שהיא ללא כל צל של ספק, מושלמת לברים בעיקר במזג אוויר חורפי.  התפוח אדמה מחמם את הקיבה והבשר מספיק עסיסי בכדי לטעום אותו שוב ושוב.

לסיכום,

עבדתכם הנאמן וגברתו הקטנה הסכימו על דבר אחד, "הספסל" הוא בר שהתמקם יפה ברמת גן פינת פלורנטין. למקום יש ווייב מטריף ובכיף היה יכול להפוך להיות ה"הום-בר" שלי.
הבירות, היין והתפריט אומרים רק דבר אחד: מקס רוצה לארח אתכם במקום שלו ועושה את זה ברמה.

 

כתובת המקום: ביאליק 26, רמת גן

טלפון להזמנת מקום

tel:073-7586177

 

תפריט הספסל:

 

 

ארקדי מרגיש זקן | פטריקס בר – ראשון לציון

"ארקדי חופר" יאמרו פה ושם, "ארקדי, תפסיק לחפור" אבל לפעמים גם אני נתקע בלי מילים. לאחר סיקור של מקום בילוי כזה או אחר. כך גם קרה לי לאחר ביקור בבר האירי "פטריק'ס" בראשון לציון. רק לאחר מספר ימים פירשתי את הדיסוננס הזה – מדובר במקום הפונה לחבר'ה צעירים. פתאום הבנתי שאני כבר לא בן 24, מה לעשות, אנחנו לא נהיים צעירים יותר. כוסעמו.

בערב טיפוסי של אמצע השבוע (בשעה 21:30) הגענו למתחם הבילוי המנומם בראשון לציון. למרות החניון הקרוב, הגעתי עם הוויז לחניון אחורי הריק ממכוניות וזה היה במרחק פסיעה מהמקום. יחד עם זאת, בזמן שפסעתי פנימה, הייתי מופתע לראות את כמות הבליינים ששקשקו כוסות בבר. בניגוד לשאר המקומות הצחיחים שסבלו מתופעת אמצע השבוע, הפטריק'ס היה ערני ופעיל. קהל המבלים במקום רק הלכו והתרבו עם חדירת הלילה לבר הפתוח ובסוף הבנתי את הפטריק'ס באופן הבא: פטריק'ס זה בר-מזנון שלוקח את המודל הכבד של הבר האירי לקונספט צעיר, מהיר עם טוויסט ישראלי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בזמן שהמתנו למנות שלנו שמנו לב ל-2 דברים:

קודם כל,  בפטריק'ס הבירה מוגשת בכוסות וינטג'. מצד אחד זה מייצר תחושה "של פעם", שאני נורא אוהב באמצעות הכוסות הכבדות, אך חסרונן בכך שהן אינן מתאימות לכל סוגי הבירה. כאשר הברמן הגיש לנו את הגינס, שכבת הקצף הלבן אחזה בכוס זמן רב מידי וזה מנע מאיתנו לשתות את הבירה הצוננת במשך דקות ארוכות למדי. לדעתי מזיגה תלת שלבית בהחלט הייתה משפרת את זה.

יחד עם זאת, נראה שהצוות הצעיר של פטריקס נבחר בקפידה, עוד לפני שעמדתי על רמת השירות שלהם, בת-לווייתי כבר הכריזה שהם שריריים ולגמרי יש על מה להסתכל.

 

חלת בצל

 

זוהי מנת פאבים קלאסית. לכן הייתי מוכרח להתחיל דווקא שם. יותר מזה, לטובת חלת בצל מעולה כמו ב"עד העצם" או ב"מורדן בר" אני מוכן לנסוע רחוק ולשלם הרבה.

מכיוון שטעמתי את המנה הזו בעשרות מקומות, למדתי שמדובר כאן ב מנה טריקית. לכן בחרתי דווקא אותה, כדי שתשקף עבורי את מידת הדיוק במטבח. זו יכולה להיות מנה קראנצ'ית מתקתקה שקשה להפסיק לאכול ממנה או מנגד, גוש בצל נע עם טעם שמנוני וכבד. כדי שהמנה תצא בשיאה צריך מאוד להקפיד על טמפרטורת שמן מתאימה, קראסט מדויק, צפיפות נכונה ומלח שיאזן את הטעמים.

 

במקרה שלנו, המנה הייתה איפשהו באמצע. קודם כל כי, החלהו הוגשה ללא רוטב הברביקיו. כששמתי לב לכך הברמן, כמו אקדחן מיומן, שלף בקבוק לחיץ ויכולנו להמשיך. חלק משבבי הבצל היו קראנצ'יים וטעימים כמו שצריך. מצד שני, חלקם האחר יצא לח ופספס את המטרה. תוספת רוטב הברביקיו שדרג משמעותית את המנה, אך עדיין היו שם רצועות בצל לחות והשמנוניות שלא צלחו את הבוחן המסלול.

 

חלת בצל – 35 ₪

הנקניקיה של אלן

 

למרות התמחור, מדובר בנקניקיית העגל של השוקוטרי – אלן טלמור. אין סיכוי שהייתי מדלג על המנה הזו. כצפוי, טעמה של הנקניקיה היה "אלן טלמור". בהתחשב שמדובר בנקניקיה כשרה, היא בהחלט הגיעה לפסגת הטעם שלה.

מצד שני, "הצ'ילי" היה גיטרה לא מכוונת. בתולי כזה. לעניות דעתי, תבשיל כזה זקוק לפרק זמן ממושך של בישול עד לכדי גיבוש הטעמים. רק אז התוצאה תעשה פלאים בפה.

אני אסכם את המנה הזו כך: לא משנה כמה המנה עולה, ולא משנה שצריך להשאיר את הצ'ילי בצד – כשאתם רואים את הנקניקיה של אלן. תקחו.

הנקניקיה של אלן – 21 ₪

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

פטריק'ס קלאב סנדוויץ'

הזמן עבר, היינו בבר אירי, אז שתינו ושתינו. בין כוסות הבירה והצ'ייסרים של ג'יימסון (פינקו לנו  ת'תחת), היינו צריכים מנה שתמתן את השפעת האלכוהול, ושתאפשר לנו ללכת לא בזגזגים.לכן לקחנו את מנת פטריק'ס קלאב סנדוויץ' העונה בול להגדרה: מנה גדולה של לחם (אגב, ייחודי וטעים), עמוס ברוטב טרטר מעולה ושפע של נקניקים חמים. תקשיבו לי. אני בדרך כלל אוכל טעמים מעניינים, טעמים שמדברים, טעמים שמספרים אבל ראבק. כשאתה בא לפאב קח לך מנה כזו של קלאב. תתפנק וגם תאזן את הבטן.

ושיהיה לילה מנצח.

 

פטריק'ס קלאב סנדוויץ' – 63 ₪

מצגת זאת דורשת JavaScript.

סיכום

פטריק'ס בר בראשון לציון הינו בר מדליק לחבר'ה צעירים שלא רוצים לצאת מהעיר.
אני לא ראשל"צי וכבר לא חבר'ה צעירים אז פחות התחברתי לאדפטציה הישראלית והאינטרפרטציה לפאב אירי קלאסי, אבל אני כנראה לא דוגמה. גם באמצע השבוע – הקהל ממלא את המקום ומצביע ברגליים.
יתרון בולט -אפשר לעשן בכל המרחב בלי בולשיט, מכיוון שהמקום למעשה פתוח.

אם גם אתם אוהבים את הבר, קחו עצה ושבו בצד שרחוק מחלון הוצאת המנות – אחרת הצ'יפס שם יעשן לכם את הערב.

בנוסף, הברמנים שלנו היו חמודים ועל הכיפאק והכל. אבל ממקום של ביקורת בונה – לא תזיק להם הכשרה נוספת, על אלכוהול, מזיגה, המשקאות ומקורם בעולם.
אני בטוח שזה רק ישדרג את חווית הבילוי במקום.

כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: מרינה קיגל | גילוי נאות – הכתב הוזמן לסקר את המקום.

פטריק'ס בר | משה בקר 16, ראשון לציון |  03-532-7586