מסעדת צור – שווארמה עגל במסגר

במאי השנה קראתי את כתבתו של קובי רובין (המונה דופק) על שווארמת האנטריקוט ב"מסעדת צור" ומיד שיבצתי ב-to-do list.
5 חודשים אח"כ סוף סוף הזדמן לי להגיע לאזור, המסגר 13, בשעה הפקוקה ואף למצוא חנייה במשבצת הזמן החגיגית שיצרתי לכבוד המאורע. אפילו קבעתי עם חבר נוסף שגם לא אכל כלום עד 16:00 בצהריים לכבוד הביס החגיגי. המסעדה נסגרת ב 17:00 ומיהרנו כראוי כך שבשעה 16:15 על השעון צעדתי פנימה למסעדה הממוזגת רק כדי לראות שיפוד יתום ופנים מחייכות שאומרות: "נגמר, אבל יש גם קבב".
כעס-רעב-ועצב נקשרו זה בזה לרמות של המעופפת הלבנה מאקס-מן שעושה סופות וטסנו לפורט 19 לרדת על המבורגר לפני שתהיה לי צניחת שומן בדם.
יום אחר כך לא ויתרתי. שוב קבענו והפעם ב 13:00 בצהריים פתחתי את הדלת לרווחה כדי לראות תור קליל ושיפוד שחום ויפייפה בצבע של פרה שזופה שמסתובבת לה די והותר וכעת הזמן לקטוף.

פלרטוט קצר עם האנשים מאחורי הדלפק. מנה בצלחת כי אין לאפה. מבט חטוף לויטרינה העמוסה לעייפה וקציצות העיג'ה. ביקשתי תוספת של שומן שטעיתי לכנותו אליעה. קצת צ'יפסים ביתיים כמו שיש רק בשווארמיות, שיפצרתי בכמה פלפלים חריפים קלויים, סקוויזר טחינה וסקוויזר עמבה וסוף סוף הייתי מוכן למשימה.
צילום נוסף לאינסטוש. שליכטה של עמבה בום ביס ראשון.

שווארמה אנטריקוט
פרוסות בשר עסיסיות וטעימות נפרסו דק דק ונצלו היטב. תפקידו של השומן הטבעי היה חיוני כאן והביסים היו נהדרים. קצת טחינה בשביל הלחות וקצת עמבה בשביל הבישום של מחר וקיקים קטנים של חריף יצרו מנה נהדרת. זו לא שווארמה סטנדרטית וגם לא דונר טורכי אלא יציר כלאיים ישראלי נהדר. תוספת השומן שלקחתי אומנם הייתה שומן בקר ולא כבש כמו שציפיתי לטעום אך הקראסט הנהדר גרם לשומן הזה להיות חטיף עסיסי ומשמין.
בביקור הבא שלי אהיה חכם יותר. מכיוון שהבשר הזה ממהר להתייבש אזמין בפיתה ולא בצלחת. עכשיו רוצו לנסות. תודו לי אחר כך.

מסעדת צור. המסגר 13, ת"א.

טוטו – החוויות הגסטרונומיות הכי טובות לשנת 2018

כשחברים הגיעו לסופ"ש בת"א הם דחקו בנו לחבור למסעדת טוטו וקצת נחנקתי, בעיני זו מסעדה שמקוטלגת ברשימת המקומות "לאירועים ממש מיוחדים" ומתומתחרת בהתאם. לשמחתי יש לי אופי חלש מידי כשזה נוגע לגסטרונומיה והלחץ החברתי עבד נהדר. כך הגענו לאחת המסעדות היותר טובות שביקרתי בהן בארץ.

מסעדת "טוטו" פועלת במוזיאון תל אביב (לא רחוק ממסעדת פסטל) מאז שנת 2005, החלה כמסעדה איטלקית עם השף מנה סטרום ולאחר מספר שנים עברה לנצוחו של השף, ירון שלו. שלב מחזיק במטבח מאז ועד היום למעט אותה פרשייה שגרמה למושיק רוט להחליפו לפרק זמן קצר אך הזיווג לא תפס.

בכל אופן סיימנו אסקייפרום והצטרפנו להזמנה הזוגית בדקה ה-90 והושבנו בשולחן קצת קטן מידי לארוחה של 4, במרפסת הפונה לרחוב. חייכנו הרבה. הזמנו שנין בלאן לבן יבש קיצי ונהדר של יקב שבו עם טעמים תפוחיים (192₪) ופערנו את עיננו למראה יופייה של המנה הראשונה.

#סשימי קומקוואט

מנת סשימי מעלפת הוגשה לשולחננו עם נתחי טונה על רוטב כתמתם וגילופי מלפפונים בלדי עם מיקרו עלעלים. זו הייתה המנה הראשונה מבין 3 המובילות שטעמתי בטוטו. רוטב תפוזי הדם היה עדין אך עשיר מאוד בחמצמצות, מתיקות וסיומת חרפרפה של ג'ינג'ר. כף של סשימי עם הרוטב הזה וטבעת קטנטנה של פלפל חריף בישרה לנו שהגענו למקום הנכון. מקדש של אוכל שמקדש את הפרודוקטים ועושה שימוש רק בטופ של הטופ. אף עלה לא השחיר וטעמו של הדג העיד על כך שלא מזמן הוא עוד שחה לו וקיווה לטרוף דג טעים ולא חלילה להיטרף על צלחתנו. (95 ש"ח).

#פיצה לבנה

פיצה בינונתי מבצק קראנצ'י עם פרוסות גדולות של מרטדלה הונחה על שולחננו. בשל קוטנו הפיצה תפסה את רוב השולחן ומנת הסשימי נדחקה בצורה מעט לא נוחה לאחת הפינות. ריח מהביל עלה מחמאת הכמהין הלבנה ונקניק המרטדלה הוסיף טעם ייחודי שבארץ פחות מכירים. למרות שהעלמנו את המאפה הזה ברגעים קצרים ובהמשך ניגבנו עם הקצוות את רוטב המנה הקודמת, לטעמי המנה הזו הייתה החוליה החלשה בארוחה, בעיקר כי לא עמדה בסטנדרט הגבוה של המנות האחרות. זאת אני זוקף לבצק הדקיק שלטעמי היה רחוק מטעמו של הבצק הנפוליטני ויותר קרוב לטורטיית חיטה שחטפה מכת חום (88 ש"ח).

#טרין כבד אווז

למרות שהעומס השולחן החל להפריע עד שנאלצנו להניח את הצלחת החדשה על גבי מגש הפיצה, הטעם היה א-ל-ו-ה-י. פרוסות פטה כבד אווז הוגשו באופן מסורתי לצד לחם (בריושי לדעתי) לבן מעט קלוי. טעם הפטה היה מעודן ואלגנטי, במרקם חלק עם סיומת ארוכה ונעימה שהעיד שוב על רמת המרכיבים. הטעם נכרך במין מרמלדת חבושים מתקתקה וקונפיטורת ענבים שהפכו כל ביס לממתק מושלם שאפשר למות אחריו. כאמור היינו 4 סועדים בשולחן והכמות הספיקה לחלוטין ואף נשנשנו את המנה הנהדרת הרבה מאוד זמן עד שהגיעו העיקריות. זו הייתה המנה הפייבוריטית השנייה (165 ש"ח)

#פרושוטו 

כעת כשהצלוחיות הקטנות נלקחו מאיתנו היה מעט יותר מקום בשולחן הקטן ומנה מכובדת מאוד ועמוסת פרושוטו חיוור ויפיפה הונחה על שולחננו. באופן מסורתי המנה עוטרה בכמה זילופים של בלסמיקו מצומצם וגראנה פדאמה ביישון בינוני. כמה תאנים בשלות של סוף קיץ נקרעו מעל הפרושוטו והוסיפו לו בעיקר חן והדר. טעמו של החמון היה מופלא בעיני – בשר כבוש רך ועשיר מאוד בטעם בשרני עם שמנוניות בינונית ואוממי טבעי. אחרי הביס הראשון של המכלול, ויתרתי על התאנה הלבנטינית החצופה שניסתה לגנוב את הפוקוס ויכולתי לעצום את העיניים ולחזור לשוק של בולוניה ברגע בלי כרטיס הטיסה. כמות הפרושוטו הייתה מפתיעה וזמן רב לאחר שסיימנו את העיקריות המשכנו ללנאוץ מזלגות בפרוסות המופלאות. מי שיודע כמה מורכב להגיש את המנה האמיתית בארץ יכול להבין את העלות הגבוהה וההפתעה שהייתה לנו לנוכח הכמות המרשימה. מנה כזו לחלוטין יכולה להתאים לארוחת שרינג לזוג או יותר. (165₪)

#טרטר בקר

מנת הטרטר הייתה נדיבה מאוד לצד עלי קיסר ושונה מההגשה המסורתית עם צלפים וטופינג ביצה. בשר הבקר נקצץ היטב וזכה למרקם משחתי במיוחד עם טעם נעים של בשר ותיבול שהרים את הטעמים. באופן אישי הייתי מחסיר מכמות הסלרי שהעניקה לחות אך גם טעם כלורופילי מעט מודגש מידי לטעמי. (135₪)

#קלמארי על הפלאנצ'ה

המנה היוונית של הקלמרי הסגול היה תופעה. אין מה לדבר בכלל על הדיוק במידת הצלייה על הפלאנצ'ה וטעמו הטרי המופלא. התיבול המינימלי שמר על טעמם של הדיונונים והשילוב עם הצזיקי הצונן היה חוויה של שלמות. הכמות המרשימה של הקלאמרי בצלחת, בשונה מהרבה מסעדות שף אחרות הפכה את המנה למאוד משתלמת, טעימה קיצית ונפלאה. (148₪)

#טורטליני זנב שור

טורטליני זנב שור לצד פירה ארטישוק ירושלמי רך בעל טעם אדמתי וגזרים צלויים במתיקות קלה עם אספרגוס בטעם ירוק עז והייתה המנה הפייבוריטית השלישית שלי להערב. ואו. הכיסונים האלסטיים היו במרקם עדין ונעים מאוד ובמנגס התבררו כקרובים יותר לעלי אורז ופחות לפסטות הכבדות שאנחנו פוגשים בארץ לרוב. העדינות הקלילה הזו הכילה בתוכה עולם ומלואו. ניפוץ הכיסון בחלל הפה הפגיש אותו עם ציר עמוק מאוד שהרטיב את החיך בטעם משגע של ציר בקר צח ולאחר מכן הגיע טעמו ומרקמו של הראגו המפורק שנשמר כמקשה אחת רכה מאוד עם נוכחות אלוהית. השילוב עם רוטב היין  וקרם הארטישוק הירושלמי היה כמו אקסטזה אוטופית בחיך שצפיתי בכל רגע להתעורר ולגלות שכל זה היה בגדר חלום. הגזרים שנצלו מושלם היו חוף המבטחים היחיד במנה הזו לצד אוקיינוס הטעמים שפגשתי. כאילו רק על מרקמם הקשה אפשר לנפש לרגע מן הצלילה המשגעת בלגונת הטעמים הראוותנית הזו כשהאספרגוסים שיחקו את תפקיד האצות ואז עוד לגימה מן היין ולצלול לצלילה נוספת בלגונת הטעמים. אם הייתי יכול לבחור היכן יתמקם ביתי בעולם הקולינרי קרוב לוודאי שהייתי בוחר בצלחת הזו.

#סיכום החוויה שלי

כפי שבוודאי הבנתם בין השורות – ואו. מסעדה מומלצת במיוחד שחייבים לנסות. המחירים אומנם לא זולים אך רוב הצלחות מעניקות תמורה מלאה למחיר אם זה בפרודוקטים ובפרטי הפרטים הקטנים. 3 דברים שקצת הפריעו לי בארוחה היו (1) השולחן הקטנטן שלא כל כך מתאים להניח עליו 4 מנות, שלא לדבר על ארוחת sharing.  בנוסף (2) חשנו לחץ קצת יותר ממתון מצד המלצר להזמין 4 מנות עיקריות בניגוד לתכנון המקורי להזמין 3. ברור שהמלצר לא עובד שם לחינם ומעוניין להגדיל את הטיפ אך אני מוכרח להודות שזה היה קצת לא נעים, במיוחד שזה היה הרבה יותר מידי ל-4 סועדים שברוך ה' אוכלים ואוכלים בלי נדר. (3) אותה תחושה נרשמה גם במעמד הזמנת היין. הסומלייה הדגישה בכמה רמיזות שהיין הזה עלול להיות קצת פחות מתאים. אילו היא הייתה מכירה את ההזמנות שלנו הייתי יכול להבין שזו מומחיותה, לתאים לנו את המנות, אל מכיוון שעדיין לא ידענו מה נזמין באותו השלב הרגשנו בעיקר שזו אותה המגמה, ללכת על יין יקר יותר ולא הראשון ברשימה. שורה תחתונה – אל תפספסו.   

כפרה על באר שבע

בערב מצאנו עצמנו בבאר שבע. סקר מהיר העלה את כפרה על הכוונת ופסענו עם תאבון גדול. בכניסה התאורה החשוכה הובילה אותנו למוד יותר אינטימית (לפחות לשעה הקרובה לפני שזה הפך להיות משהו עמוס בבאר-שבעים ש"הלילה לא הולכים לישון". תפריט אגב שלא מבייש אף לוקיישן תל-אביבי שיקי.

הזמנו פעמיים ויינשטפן ויטוס ואחד "מותק". קוקטייל רענן ורב גוני שהתאים בול לאביב הבאר שבעי. בתוך כך הבחור המוזר "אוהב החלומי המטוגן" קיבל את מנתו ולמרות השילוב החביב עם סלסת העגבניות החמצמצה, אני ממשיך לדבוק בגרסתי: אין שום טעם בטיגון גבינה שאיננה מונחת על גבי המבורגר.

אלמנט ההפתעה: מחבת שרימפס

ציפיתי לעבודת מטבח בינונית של העיר העתיקה בבאר שבע. טעיתי. הגברת ואני נדהמנו ממידת העשייה המוקפדת, הרוטב המאוזן שהחדיר את טעמי היין הלבן לאמ-אמא של החסילונים. מפני שפירקנו חצי ג'בטה שהייתה קטנטנה מידי, קיווינו להשיג עוד חצי, אך המלצרית לא נצפתה באופק ובשלב מסוים קלטתי את נושך החלומי החולירע מנגב את הרוטב הנפלא שלי לתומו.
ערמנו את הצלחות הריקות בפינת השולחן, סרקנו את התפריט והמתנו למלצרית.

את הזמן הבא ביליתי בהמתנה למלצרית. פעמיים ביקשתי מהמארחת שתקרא לה. בסוף הבנתי שיש להם לחץ אטומי ופניתי להזמין מן הבר. כששבתי, נושך החלומי כעס עליי: "איך שכחת את הבירה שלי? עכשיו אחכה לפחות עוד שעה". חייכתי באופן סינטטי. בתקווה שהמלצרית שהגיעה עם מנותינו, תשים לב לערימת הכלים ותרשום להביא לו בירה צוננת בצד.

פלטת סיגרים ופסטלים בשמן – לא כאן 

סיגרים XL ועמוסים בחלקי פנים הגיעו. התענגתי.
בתור ילד אשדודי, זו אחת המנות הצרובות יותר בזכרוני. ולא רק בגלל הצרבת. ועתה, פתאום בגילי המופלג, אני מגלה שאפשר גם אחרת. יש את הסיגרים האגדיים של שף רפי כהן. ויש את הסיגרים של שף דרור שושן ב"קה-פאסה" שאף הם פשוט מעולים. הסיגרים האלו היו גם בסדר, לא זהים ל"קה-פאסה" אך הקראנצ' נהדר, טעם המלית מוחשי והתיבול מאוזן עם אפס נטיפי שמן רעיל. פשוט ביס של כיף.
לצד המנה הוגש פופט של טחינה עם סלסת הפלפלים החריפים ואני שוב עטיתי חיוך מאושר. בינתיים הבחור עם החלומי עדיין ייחל לבירה שלו. כעונש שלא ביקשתי בבר את הבירה שלו הוא ניגב לי גם את הטחינה, עם החלומי המטוגן. ואז התבוננתי בגברת שהאדימה נורא.

שריפה אחים שריפה: צ'ילי שרימפס.

הגברת הזמינה צ'ילי שרימפס חריף מכל הלב. במקום להגיש לה כוס מים טעמתי מן המנה הלוהטת שטעמיה היו עבורי בגדר הצלחה קוסמת. טעמי התבשיל החריף בהחלט הגיעו לספגה נכונה והיו כל מה שטוב בדג מרוקאי. רק עם שרימפסים שזכו ליהנות ולספוג מהרוטב העשיר. טעמתי מנה דומה במסעדת שף פעם, והפעם נהניתי יותר מן המנה ההיא.
"מים, חייבת מים" היא צעקה לכיווני ואני חזררתי לעצמי מהצלחת המעופפת של אייל שני. בחיוך סינטטי  תפסתי מלצר ראסטאפרי מגניב, וביקשנו כוס מים אך גם הוא הלך לאנשהו בלי לשוב.

כאן הבנתי שמשהו בסרוויס ממש השתגע. הפשלתי את שארוולי האשכנזי המדומיינים שלי וניגשתי לבר לקחת כוס מים מהברמנית ולהמחיש לאחמ"ש שמשהו בערב בהחלט די מקולקל.
במתינו הוא הסביר לי שזה ערב שלא ציפו לו, אך הריצות הללו לבר וכל מה שקרה פה היה הרבה יותר מידי. מנה ראשונית אפילו לא הזמנתי אבל הראש שלי כבר לא היה שם.

הבירה של לועס החלומי כמובן שלא הגיעה. הוא פירק הצלחת והבירה הייתה איפשהו בהכנה.
עם המים. הגיע אחמש"נו, הגברת החלה לחייך אך זה נחתך באחת כשהבחורצ'יק בטעות שפך עליה את הקנקן. חייכנו שוב סינטטית. אפילו הציעו לנו צ'ייסרים לשפר את האווירה. בשלב הזה ויתרתי על המנה העיקרית שלי. ההמבורגר נשמע טעים אבל נאכל כבר משהו אח"כ, בדרך למיטה. תודה

לסיכום,

תחושה של החמצה. ברור לי שלא חסרים מקרים בלתי צפויים במסעדות אבל המסעדה הייתה כה מוצלחת ברמת המטבח שחבל לי שהערב אחת התבזבז על אכזבה כה גדולה. בסוף הערב שוב פגשתי את המלצרית שלנו. היא הגישה לי חשבון. כמובן עם עוד טעות אחת קטנטנה.

בקיצור, כפרה על באר שבע. אני חוזר למרכז.

ממסעדת שף לגן אירועים – שף לירן בלו בעין חמד

איך לעזאזל יכול להיות טעים בגן אירועים?
בשונה ממסעדות, אולמות וגני אירועים בדרך כלל תקועים בין 2 מקשות: בישול בכמויות והתפשרות על הטעם, הרבה הכנות מוקדמות ופנייה למחנה המשותף הרחב ביותר.
זכור לי כשהלכנו לטעימות באולם "מעגלים" לאחרונה, הידוע בתפריט העדכני שלו. אחרי קרם אפונה, פולנטה ופירה בטטות אמר אבי החתן המשופם: "מה זה, חברים שלי לא אוכלים פירה בכלל והכל פה פירה".
לתוך הטווח הצפוף והמעצבן הזה, נכנס השף לירן בלו (לשעבר אמיליה) בתור שף גן האירועים עין חמד. לקחתי עימי לכתבה משותפת את אלעד גור אריה ויצאנו.

כתבתם של ארקדי פורטנוי ואלעד גור אריה. צילום: אייל גוטמן

מסע בעקבות הקטשופ

כל הדרך הלוך תהיתי: איך לעזאזל השף לירן בלו יזנח את כל מה שהוא מייצג (מטבח מודרני ומתוחכם) לטובת הג'וב הזה, בגן אירועים כשר למהדרין. אחרי הביס הראשון שקלתי להתחתן. טעמתי את האולם החדש.

קבלת פנים נוסח לירן בלו:

יפן בבאן

ביס אחד מבאן עמוס אסאדו ברוטב ברביקיו מיסו לבן עם כרוב סגול הספיק לי. זה התחיל בטעמו האוורירי של הבאן שהיה שם רק כדי לאחוז את המכלול הזה. באן שמסעדות רבות מידי לא מצליחות להגיש. הבשר לח ומפורק אשר עבר בישול של 48 שעות בסו-וויד בטמפרטורה של 87 מעלות ופירק אותו בצורה מושלמת. המשחות לצד המנה היו כדרכו של השף בלו, עשויות בדגש על איזון ובטעמים עדינים במיוחד.  הכרוב הסגול העניק קראנצ' ורעננות שהקלילה את המנה, ולא יכולתי שלא לשוב ולגנוב עוד אחד.

המזח של יפו בעולם מקביל

עמדת הברבוניות הייתה חתימתו של השף לירן בלו. מצחיק שהברבוניות היו משניות שם. וכך גם הצ'יפס הנהדר של הבטטות והסלקים שנפרסו במלוא אורכם הטבעי והיפיפה. מי ששיחק את התפקיד המרכזי היה דווקא הקטשופ. רק כשתטעמו קטשופ ביתי, תבינו לאיזה גועל תעשייתי הורגלנו.
אז מה הבעיה? בניגוד להכנת בשר טוב ככל שיהיה, קטשופ זה רוטב שמתבשל ועוטה טעמים. חוסר דיוק בעבודת הבישול יגרום לרוטב להיות משחה אדומה ומשעממת. האם אבי החתן המשופם היה קופץ באושר מול הקטשופ הזה? כנראה שלא, אבל יחד עם הברבוניה והצ'יפס בטטה וסלק המושלמים בתיבול עוקצני בטח היו מעלים חיוך תחת שפמו.  

יהדות ספרד

מרק הגספצ'יו היווה אנקדוטה נוספת. תחילה טעמתי את מרק העגבניות המעושנות עם הקולורבי שבהחלט היה גספצ'יו צונן ומענג עם זיכרון של עישון מודגש. אחר כך, בניגוד להמלצתו של ידידי הפולני, טעמתי את הגספצ'יו כרוב סגול והתמוגגתי. הטעם הזה שכבש את חכי בהיכרותי הראשונה עם השף. טעמה לא היה רחוק ממסעדת השף שניהל בעברו.

ממבו איטליאנו

ברזאולה – בשר כבוש, המכונה גם נקניק תפס אהדה רבה בארץ כקרפצ'יו מומלח. הקושי היחיד בגן אירועים כשר למהדרין היא התמודדות עם סינטה כל כך כשרה. "מכת החום מפרקת את החיבורים של הסינטה המנוקרת ומאפשרת לאחר סגירה בוואקום לפרק אותה לשני עיגולים מושלמים זהים לפילה בקר". הברזאולה כמו הברבוניה לא הייתה אלמנט ההפתעה במנה. שוב הסייד-קיק, הויניגרט קפה היה הפאנצ' האמיתי. הוינגרט מתייצב על בסיס עץ אקליפטוס ולמעשה החך נהנה רק מפן אחד שאנחנו אוהבים וללא הצד השמנוני בויניגרייט הקלאסי. חטפתי עוד 3 כאלו ונעלמתי בקהל.   

עיקרית

המעבר למטבח המודרני בגני אירועים עושה משהו טוב. בישול בוואקום מאפשר לבשרים להגיע למצב המושלם שלהם ללא חימום, של אוכל מוכן לקראת ההגשה וגרימה למות כל מה שהיה טעים בו. אז איך היו המנות העיקריות?  המשך>>>

סיר לחגים: בדקנו את HOME MARKET

לאחרונה נשלח לביתי סיר גדול ומרשים מבית HOME MARKET. משרד יח"צ גדול החליט שאני סלב מינימום כמו בר רפאלי. השבתי להם בטלפון שלוקח זמן לבדוק איכות של סיר, אך הלחץ שלהם הדליק בראשי נורית רעיון: קירמול. הדרך המהירה להרוס סירים מאז שאני זוכר את עצמי.

אחרי קפיצה זריזה לקצב הסובייטי הבאתי ספריבס (1 ק"ג) מבקר נמוך וורדרד ולאחר סגירה בת 10 דקות על להבה גבוהה מילאתי ליטר מיץ תפוזים ו4 כפות של דבש. את הסיר הותרתי על להבה גבוהה כדי להסמיך מהר והלכתי לשחק במחשב עד שהרחתי ריח קרמל שצועק לי להנמיך את האש.

זהו מתכון הספריבס שלי:

הספריבס יצאו מעולה אך הסיר נראה במצב אבוד. הדהים אותי ששטיפה קלה עם מי סבון וקרצוף בסקוץ' בינוני בהחלט עשו את העבודה. אומנם הכיור נראה כמו אזור מוכה דאע"ש אך הסיר חזר לפינת הייבוש כמו חדש.

 

האתגר השני היה פיזור חום אחיד בבישול אטי בלהבה ביתית.  לשם כך הכנתי שוקרוט על פי מתכון של אהרוני.

הסיר הוכיח את עצמו לגמרי גם הפעם וכעת נותר לי לאתגר אותו פעם נוספת. אז תתחילו לחשוב על רעיונות ואני אמשיך לבדוק עד שנגלה – האם כדאי לרכוש סיר של HOME MARKET לחג.

 

כמה דברים ששווה להכיר: מדובר בדגם Premium Hard anodized – סיר אלומיניום דחוס בציפוי Non-stick שדי הוכיח את עצמו

 

פלימארקט: צומת יפו-יפן

ארצנו הקטנטונת עמוסה מסעדות בקטע משוגע. הבעיה מתחילה כשרוצים לאתר את המסעדות שבאמת עושות פוד-גזמה בשילוב מכלול המרכיבים ההכרחי לבילוי קולינרי מושלם.

למזלי הגברת הייתה רעבה לבילוי איכותי. כך הגענו לפלימרקט ביפו (Fleamarket): שילוב של תפריט מעניין ומדויק שרוקד בין ים ליבשה עם ווייב נכון ואווירה לא דוחקת. כך נוצר יציר כלאיים מוזר המאגד היפסטרים עתירי זקן, תיירים מעונבים בחולצות עם צווארון מחניק, נערות בכפכפי אצבע וקבוצת מכסיפים ושלייקס ממוצא אנגלוסקסי.

פעמים רבות בעבר חלפנו על פני הפלימרקט שסובל ממחסור במקומות ישיבה למרות 100 המקומות ישיבה ומגוון אזורי הישיבה במקום. לכן ניצלנו את השעה המוקדמת וכבשתי את היעד המושלם: פינת הבר לצד המטבח הפתוח. כי מה רע בקצת מופע בדייט עם הגברת? חומרי הגלם מוקפצים לצידי, טבחים מתהפכים על המלצרים הקוטרים וטבחי הפס הקר יוצאים במבט מחושל כי מישהו העז לגעת להם בעמדה.
כיף. זה בערך כמו לשבת בתוכנית משחקי-המאסטר-שף, בלייב.

תחילה, בסופה של הסיגריה, המארחת עוד ניסתה להחליט אם אנחנו זוג ששווה להשקיע בו או כזה שירד על כוס קפה וימשך בטיול. היא התעקשה שנפתח בדרינק הנכון וניחשתי למי צריך לכוון את השאלה. שי גורביץ' (הבעלים) ביצבץ לו. עם חצי חיוך\חצי סבור פנים של אחד שמתאמץ להיזכר "מה הוא עשה רע לעולם שהגורל דחף אותו לקריירה הזו". בלי להתבלבל הוא הצביע על קוקטייל הראשון בתפריט.

קוקו שאנל, יא מלקק!

בדיעבד, כל הצוות הסכים פה אחד עם הבחירה של שי גורביץ'.  בצדק. לא עזבתי אותה כל הערב לטובת אחרות. למרות הדומיננטיות של הקרח, לאורך רובו של המשקה הטעם נותר מלא מאוד ומורכב משכבות טעם שנבנו זו על זו. הקרח של מיסטר אייס קצת הציק לי, מעין מאבק מתמיד בין ללגום מן הנוזל המשכר לסכנת בליעה וחנק מול סועדים מכסיפים. כמכלול הדרינק אש. מרענן, ללא מכת אלכוהול וגם לא של כוסיות. שימו את הקשית בצד ולקקו את השוליים כאילו אתם באייטיז, כך תיהנו מן המשחק המתוק עם המלח האטלנטי ופלפל השאטה המרוח בקצה.

כשהתחלנו להתלבט בין המנות הפתיחה, שי שוב הופיע. התעקש שהספיישל טונה איז דה ביזנס. אז הוספנו גם טרטר מוסר ים (עם חציל ושקדים) וסלט סטילטון ומשם הוחלט כבר שנזרום (44 ש"ח).

סשימי טונה – דילמות על גדות הנהר

למרות המרחק הגאוגרפי, כל ההבדל בין יפו ויפן מסתכם בחצי אות בלבד. כמעט. למרות שהיה זה מוצ"ש אחרי חג ארוך ולמרות שספיישלים תמיד גורמים לי לנקוט במשנה זהירות, הסשימי טונה שהוגש לנו היה במרקם מעולה וללא טיפת ריח קטנטנה של אכזבה. הביס היה נהדר. רק דילמה אחת סירבה לפנות את המחשבות לטובת עינוג החושים: חופן העלים נועד כמובן לאזן את טעמי הנהר הכתמתם, שהיה על בסיס סויה וטעמים אסייאתים שעבדתכם לא זיהה. ואז עולה השאלה המתבקשת – האם לאכול את החופן על הסשימי או לפצוע ממנו בין ביס לביס. הרי את הג'ינג'ר לא תניחו על המאקי, אותו דבר גם כאן. פלומת הירק הייתה נהדרת. מישמש של עלים רעננים שנקשרים בשמיר. איך ייחלנו שאסף גרניט או מאיר אדוני בדיוק יגיעו, רק כדי לשמוע איזשהי חרטה בנוגע לתפיסת השמיר שלהם, לאחר שיטעמו את המנה (62 ש"ח).

טרטר מוסר ים דו-לאומי

מנת טרטר פאקין ענקית נחתה מתחת לאפנו. דוגמא של רכס המורכב מדג מוסר ים שטורטר עם חצילים, קרמבל ושקדים. אני לא בטוח אם המוסר ים היה בלדי מצד האבא, אך השילוב הזה שלח אותי הרבה יותר לכיוון הקובנייה מאשר לטרטר המסורתי בשל אסופת המרכיבים שהכילו את המנה. טעם המוסר שמר על דומיננטיות, הדג לא היה שמן מידי והחציל העניק לו גוף נאה ועשיר. גם הקראמבל, שתכננתי לסקול בשורות אלו עבר יפה ותכננתי לחזור למנה הזו אח"כ כי בדיוק הגיע הסלט המעצבן (57 ש"ח).

סלט סטילטון

כשבא הברמן וסיפר מה כולל הסלט המומלץ, כל מה ששמעתי היה סטילטון. גבינה מטריפה, אז הזמנו. שי שאל אם יש משהו שאנחנו נמנעים ממנו אבל שיחקתי אותה פודיז ועניתי: כמובן שלא, בזמן שהגברת בדיוק יצאה לנשום עוד סיגריה. ואז הוא הגיע. ככל שהוא היה יפה ידעתי מה יעלה בגורלי כעת. ענית טעמה ביס וחצי ואמרה: "אני בכל זאת לא אתחיל לאהוב אנדיב. תהנה – כולו שלך".

הסלט טוב, איזון של גבינה משגעת, בוטנים מסוכרים, אפרסקים מבושלים נימוחים והרבה הרבה מתיקות שנועדה לשבור את מרירות האנדיב. זה לא שלא עפתי על הסלט הזה. אבל זה היה מתוק. מאוד מתוק. במיוחד כשסועד אחד ניסה לתפור אותו. בסוף, אחרי יומיים, פירקתי. הצרה הופיעה שניסיתי לטעום עוד ביס מהטרטר הנפלא רק כדי לגלות שאיבדתי את כל הטעמים בפה.

בשלב הזה אני רוצה לזרוק פירגון לבהא הברמן. נדיר לראות תודעת שירות כל כך גבוהה. עוד בהתחלה, לפני שהשתכרנו, הוא ראה שהמשקה GGS של הגברת נלגם לאט מידי וקרא לעברה: "אני רואה שאת לא נהנית ממנו, אז אם את רוצה אשפוך ואכין לך חדש". שם התלהבנו משימת הלב המופרזת. אבל כשביקשתי ממנו שיעצור לי את המשקה הוא שפך את הקרח מהכוס של ענית כדי לא למהול אותו בינתיים – וואלה בחור שעובד מהלב.  כדי לפתוח את הפה ניסיתי כמה דברים: מים,  סיגריה ובסוף ביקשתי מבהא חופן ירק כלשהו. כדי להחזיר את הטעם לפה. בלי להתבלבל או להסתלבט עליי (יש מצב שזה חומר לפוסטים של מתן אברהמס) הוא קפץ למטבח ושלח לי בוש ירוק ויפה. וואלה בתחילה כתבתי שהמקום הוא שילוב של כמה גורמים, אז תוסיפו את בהא הברמן שעשה את הצעד הנוסף הזה לחוויה יוצאת מגדר הרגיל (59 ש"ח).

מחבת רמשים מרתקת

מכירים את השלב הזה שעברו 20 דקות, והבטן כבר לא בקטע? אז לא הפריע הפעם. בעיקר כשראינו את המנה נוצרת לנגד עינינו במטבח הצמוד. תחילה ג'וליאנים של ירקות קשים הוקפצו עד שפירות הים החלו להגיע. ואז נוזלים שונים אשר שילבו טעמים אסייאתים בסגנון תום יאם. בשיאה של המנה קפץ פנימה גם החצי לובסטר. תקוע כמו עץ בודד של זית שנלחם ברוח החורפית.

כמובן שבתוך רגע הוא היה בידינו. עשיתי דאווינים על הגברת עם המזלג שנועד ללובסטרים של הגויים. הלובסטר הקטנצ'ק הזה התפצלח גם ככה. שריונו הדק חשף בשר מתקתק שמזכיר לכולנו למה אנחנו כל כך אוהבים סרטן. הרבה מחשבות רצו לי באותו הרגע. אך בעיקר אותה גברת סגולה מדהימה שנלחמת בסרטן בעוד שאנחנו אוכלים את האוצר הזה בצלחת, לצד שאר הרמשים המופלאים שנעשו באופן פיזדייצ (למרות שהקלמרי טיפ'לך חרגו מנקודת השלמות). הרוטב הנהדר ליווה אותנו ברכותו הנהדרת, משחנו בו כל מה שיכולנו עד שמצאנו את עצמנו ממזמים בו את צדפות המולים הריקות. באה הברמן ושאל באדיבות אם אנחנו רוצים איזה פת של לחם להשביע את הרעב שהמלחמה הותירה בנו, אך סירבנו באלגנטיות. הרי לחם זה משמין (97 ש"ח).

לסיום

אם סבלתם אותי עד סוף הפוסט המייגע הזה, אני רוצה לאחל לגברת הסגולה שלנו, שרק תהנה מסרטן כמו שהיה לי בצלחת, ותמשיך לזרוע אופטימיות בכל מי שנקלע בדרכה, ולגבי מסעדת פלימארקט – אל תפספסו, אחד הנדירים.

פלימרקט – רבי יוחנן 8 יפו | 03-6202262   

קולינאריה אחרת – חלק 2, אור בלאן על מסעדת הסנדק

הבטחתי ולכן אקיים. בכתבה הקודמת התעסקתי במנות הראשונות שהוגשו לנו ע"י השף יגאל מולנר במסעדת הסנדק באשקלון. אחרי שנפתח התיאבון, נפתחו העיניים והרעב למשהו שאפשר לנעוץ בו שיניים התעורר – הגיע שעתם של המנות העיקריות!

עיקריות למתחילים

העיקרית הראשונה שהונחה על שולחננו, ובעצם המנה השמינית בארוחה, הייתה קאסטה של קדאיף עם מילוי ריזוטו ושקדי עגל על קרם דלעת ושום שחור. הפתיע אותי השילוב של השום השחור בקרם הדלעת, השילוב יצר קרם עשיר ועמוק בטעם שגרם לי להיזכר בימים קרים ועורר חשק למרק ירקות שורש סמיך. קאסטת הקדאיף נחה לך בעדינות על הקרם, מה שייצר מצג מרהיב ביופיו שמענג את העין. הריזוטו היה עשוי בצורה טובה, אך העגל לא הורגש, עד כדי כך שניתן היה לתהות האם הוא במנה בכלל? נכון, שקדי עגל הם טעם שלא מתאים לכל אחד ויש לתת קרדיט ליגאל מולנר על הניסיון לעדן את עוצמתו של הרכיב הזה ולשלבו במנה מורכבת כל כך, אך התוצר שהתקבל היה בגדר הסביר, ושקדי העגל שבמנה היו בגדר נוכחים-נפקדים.

המשכנו את הערב עם מנה בעלת פוטנציאל אדיר, על שום מה? על שום הרכיב המרכזי שבה – קוקי סאן ז'אק. למי שלא מכיר ולא יודע, מדובר בסקאלופ הטעים ביותר שיש. הצדפה העסיסית והגדולה הזאת היא הים בהתגלמותו, והשף היקר שלנו יגאל מולנר דאג לטפל בה בכבוד רב. לשולחן הוגשה צלחת של קוקי סאן ז'אק על מצע של גאספצ'יו חם של פלפל שקוף, קונפי שומר, סלק וצנונית עם גרניש של זעתר (טוויסט ים תיכוני מעניין למאכל אירופאי). תענוג של עסיסיות בכל נגיסה וטיפול נכון בבשר הצדפה. שילוב נהדר של מרכיבים שמלווה את טעם הקוקי בכל שלב ונותן שמיכה עדינה אך חמימה של טעמים בכל ביס, מנה מומלצת בחום רב!

מהצדפה עברנו למיקס פירות ים שכלל שרימפס וקלמרי משני סוגים ברוטב תפוח עץ, ציר דגים, דובדבני אמרנה ועגבניות מיובשות עם נגיעות גבינה כחולה. השרימפס והקלמארי נעשו בדיוק במידה הנכונה וקיבלו את המרקם הרצוי, אך הרוטב הרגיש זר ולא השתלב איתם לכדי מנה אחת. יש לי חשד סביר שהעגבניות המיובשות היו לא שייכות וספק עם דובדבני האמרנה היו קשורים. הרוטב היה חביב אבל לא הוסיף למנה במיוחד וייתכן שאף התנגש טיפה עם טעמם של פירות הים.

המשכנו את הארוחה עם מנה שהגיע בדיוק ברגע הנכון, פפרדלה עם לחי עגל בורגניון שבושל עם שורש סלרי ושורש פטרוזיליה במשך לא פחות מתשע שעות (!). למה זה הגיע בדיוק בזמן? כי אחרי המנות הקלילות יותר לכולנו התחשק לתת ביס בבשר, השף הצליח לעורר את קיבותינו בדיוק למנה הזאת – מנה עם משקל. הבשר היה תענוג רצוף של טעם עמוק וחלק. ליודעי דבר, לחי עגל הוא אחד הנתחים הטעימים ביותר שקיימים והשילוב שלו עם הסלרי והפטרוזיליה נתנו תחושה של בית. מנ מצוינת שקשה להפריז בשבחה.

אחרי התענוג העמוק של בשר הלחי חזרו לטבילה קצרה בים עם מנה קלאסית של ריגטוני של פירות ים (שרימפס וקלאמרי) שבושלו בחמאה ושום. מנה קלאסית כבר אמרנו? אז גם הטעם – יש סיבה שהשילוב הזה הוא שילוב מנצח ויהיה קשה למצוא לו תחליף, שום וחמאה עם פירות ים זה כמו סיר ומכסה, פשוט רכיבים שנועדו להשלים אחד את השני. טעם מצוין וקלילות שמנקה את החך אחרי בשר העגל.

מהים אל הים – עם מנה של דג בס על עלי מנגולד ממולאים באורז שחור ("אסור") עם רוטב אנשובי ושמנת בציר בטטה סגולה ועשבי תיבול. השילוב המדהים ובלתי צפוי של בטטה סגולה ורוטב אנשובי גרמו לי להרים גבה ולפקפק לרגע במה שחשבתי על אנשובי, השף אומנם הזהיר מפני מליחות טבעית במנה (מה לעשות, בכל זאת אנשובי), אבל השילוב עם הבטטה הסגולה לקח ואתי למחוזות מעניינים ביותר. עלי המנגולד טופלו כהלכה האורז נתן נפח ועניין בפה (במיוחד עם שילוב הרוטב), אך דווקא הדג אכזב והרגיש מנותק ולא קשור לחגיגת הרכיבים. מינוס הדג מדובר במנה נהדרת שכל צמחוני היה שמח להזמין.

ואז הגיע המנה שהיא בגדר חותמת אישית של השף יגאל מולנר – דג דניס על קרם של חציל שחור (שבעצם עשוי רק מקליפות החציל השרוף) עם מילוי של תרד, שרי ושימיאגי ביין לבן. אני אוהב את המנה הזאת, מאד. שילוב טעמים שמשחק משחק מעניין ומפתיע בין המוכר והידוע ובין המעניין והחדש. כתבתי על מנה זאת גם בעבר, בביקורנו במסעדת אלדין בשדרה, ואין ספק שמדובר במנה מנצחת ומהנה לכל הדעות. זאת גם המנה שסימלה את סוף הצלילה בים.

עיקריות למתקדמים

מהים עברנו למרעה עם מנה של סטייק אנטריקוט מבשר אנגוס, שהוגש לצד מח עצם וגזר אורגני בשלושה צבעים על קרם של תפוחי אדמה ראטה וציר בקר. קרם תפוח האדמה היה פשוט תענוג, טעמו הייחודי של הראטה עורר את בלוטות הטעם והקרם היה בדיוק כמו שאני אוהב, רך, נימוח ובעצם מיני-חוויה בפני עצמו. הגזרים הוסיפו צבע וחיות למנה והיו שילוב מעניין לצד הבשר הכבד, אך הבשר עצמו לא הגיע למחוזות הנכונים. הסטייק היה סביר ותו לאו, אבל זה ככל הנראה תוצאה של ערב הטסטים ופחות תוצאה של איכות הבשר. תסלחו לי שעל מח העצם אני לא אכתוב, פשוט מכיוון שזה לא חלק שאני חובב במיוחד, אני מניח שלאוהבי הדבר זה טעים אבל לא בשבילי.

מהסטייק המשכנו לבשר קצת אחר, פילה בקר על קרם פטריות פוצ'יני. מנה פשוטה יחסית שלא מעוררת התרגשות גדולה, אך בהחלט ניתן לסווג אותה בגדר הפשוט אבל טעים. בישול נכון של הפילה ושילוב כמעט טבעי עם קרם פטריות נהדר.

ואז הגיע כוכב השר של הערב, מה זה כוכב? דוגמן! צלעות טלה עסיסיות ויפיפיות שהוגשו באופן מעורר השתאות על מצע של קרם אפונה ולימונית. מנה כזאת גורמת לי לתהות למה יש צמחונים בעולם? הם פשוט לא מבינים מה הם מפספסים. בשר עשיר, מענג, טעם שמחליק בגרון בהנאה ועוד עם קרם אפונה שלוקח את צלעות הטלה למחוז חדש ומעניין, או במילים אחרות – אושר.

לסיום המסע הקוליאנרי והערב הוגשה לנו מנה של חזה מולארד עם קרם בטטה סגולה מעושנת ורוטב הדרים. ההדרים היוו שילוב מצוין לחזה המולארד. צריבה נכונה של נתחי החזה שהונחו בעדינות על קרם הבטטה יצרו מנה מנצחת שתענג כל חך ותספק לכם עניין לאורך זמן. ממליץ בחום לטעום מנה כזאת, לפחות בשביל ההתנסות הקולינארית.

כמה מילים לסיכום

קיבלנו הצצה לתפריט עשיר ומענג של שהשף יגאל מולנר מרכיב בימים אלו במסעדת הסנדק באשקלון, שווה לעקוב אחר המקום ולהגיע לפתיחה החגיגית. אם אתם רוצים להתנסות במנות שלא תכירו ממקום אחר, בשילובים מעניינים של רכיבים מוכרים (לכאורה), לכו ותהנו.

מסעדת הסנדק  – הפנינים 2, אשקלון

שונא רוסים!

בגלל התרבות המגוחכת שלהם בחרתי ללבוש סוודר. גולף.
הכל התחיל שסיימתי לעבוד מאוחר מידי וקבעתי עם הגברת מסעדת "קלארו", במתחם שרונה. "בדיוק ב 20:00. מבטיח לא לאחר". אבל למה בחרתי ללבוש גולף? או יותר נכון – מדוע כל חולצות החורף ששלפתי מהבוידם מחוברות לצווארון גולף? – שונא את התרבות שצמחתי ממנה. מי יכול היה לחשוב בכלל שזה נראה טוב?

סיוט הגולף הלך והתרחב. מבחוץ מסעדת "קלארו" נראתה מנומנמת כיאה לאמצע השבוע, אך בפנים זה כבר היה עולם אחר לגמרי. המקום לא רק שהיה עמוס, הוא הכיל אנשי עסקים מגוהצים ותיירים במיטב מחלצותיהם. ואני בגולף. רגע. זה עוד לא הכל. מסתבר שגם לבשתי אותו הפוך.

המלצרית המקסימה שכנראה זיהתה עד כמה שאני נסער ושאלה אם נפשי תחשוק בקוקטייל, בעודי ממתין לגברת שתחזור מהנוחיות. הנהנתי לקוקטייל וודקה וכוסברה כדי שהחביבה תעזוב אותי ובתקווה שלא תשים לב לסוודר הפוך. שונא רוסים. וגולפים. הערב אשרוף את כולם. (את הגולפים).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לונה

שתי דקות אחר כך קיבלתי את המשקה בעל השם שמזכיר דיסקוטק של ניינטיז. למזלי הקוקטייל כל כך טוב עד שהעדפתי רוב הערב לא ללגום ממנו.
הארומה הספיקה. שילבה בין כוסברה כתושה ותפוזי דם. זו הייתה כה עוצמתית עד ששכחתי מזה שישבתי במסעדה מפונפנת במשך 10 דקות עם חולצת גולף הפוכה.

השלוק הראשון צינן אותי. קליל ורענן ולווה בקיק וודקה עדין. לא הכביד עליי והיה אפיריטיף נהדר. התיישבתי בכיסא, התמתחתי וסוף סוף נאנחתי.
אחלה דרך להתחיל ערב. הגברת שבה ובמהירות הבזק טסתי לסובב את הגולף הארור.

בהמשך הערב טעמתי גם את גב' מילר שהייתה המאהבת של הגברת שלי. כאן משחק התפקידים נגמר. הניחוח היה טוב אך משני לטעם. אהבתי את המרירות הקשוחה אשר הודגשה באמצעות קצף דקיק של חלמון רך.
לעולם לא אשכח איך קראתי פעם את "ספר הקוקטיילים" שמעלה אבק בכל בית בציון. הרגשתי מבוגר ושילבתי וויסקי של אבא עם חלמון. אבי בדיוק שב מעבודה. ראה אותי מבזבז את אחד הבקבוקים היוקרתיים ואמר לי רק דבר אחד: "שב מולו ואל תזוז עד שתסיים". היה זה הדרינק הנוראי בחיי. החלמון עשה לי גאג אפקט שלא מבייש שום סצנה למבוגרים.
בניגוד לסיפור שלי, הגברת התענגה על המשקה החמצמץ מריר וכלל לא נרתעה מהחלמון. רק בסוף הערב הסכמנו לנסות גם את הבזיליקה. בניגוד לרושם שבזיליקות אירופאיות עושות לך, כאן טעמו של הבזיל מרענן וחביב אך אם כבר עסקנו ברושם – לונה הייתה האהבה הראשוני שלי בקלארו ונותרה בלבי עד לרגע זה ממש.

נא דג (ברוסית זה נשמע יותר טוב)

האנטיאס "סושם" עבורנו ממש לקראת ההגשה. אז מה יכול להיות רע? התוספת.
זה לא שהחיבור לא היה מאוזן ונעים, אלא שהטאבולה פריקי (שהיה בעל מנגס נהדר כשל אורז בר) עם היוגורט המלטף וחמיצות של העגבנייה בשילוב ההפתעות הקטנות כדוגמת הפיסטוקים מהריג'לה, הם היו כה טעימים כשלעצמם עד שתהיתי: מה היה קורא לולא האנטיאס הנהדר היה מככב במנה? הרי שזו הייתה מצוינת גם בלעדיו.

הסגולה של קלארו

כמו המשמעות השנייה של "סגולה" כך השתלב הטעם הארצי במנת ה"ים-יבשה" הזו. חורף בקע מן הסלקים הצלויים בטאבון לבנים כבד והכרוב הקרוע והוא קישט בצורה מהפנטת את הקלמרי. הגברת שלי שלא חסידה גדולה של קלמרי הודיעה מיד: זו הפעם הראשונה שהיא כה נהנית מן הדיונון הנפוץ. ואכן הקלמרי היו עשויים מחומרי גלם טריים במיוחד, בכל זאת זו הבייבי של רן שמואלי. את הקלמרי יד נבונה הכינה במידת עשייה שהייתה קרובה לשלמות. למרות כל השילוב הנהדר הזה, אני בסוף אשכח את המנה הזו, אך מה אני מבין? – הזמנתי המבורגר למנה עיקרית.

פורל מעשן לייט

אחד הזיכרונות הטובים שלי קשורים בפורל מעושן. איכשהו הפורל המעושן בעישון קר של יענקל'ה שיין עם שמנת חמוצה על לחם כפרי שחור נצרב בזכרוני ולא מרפה.
ועתה הגעתי לפורל שהוגש לי בקלארו. והייתי סקרן. מנת הפורל הגיעה מדג בוגר, בשרני ושומני ולאחר עישון חם קצרצר, הוא נצרב על גבו כך שבנוסף לטעמים המעושנים זכיתי בפורל-קריספי-סקין שהיה קשה מלהפסיק לאכול גם אותו.
בניגוד למנה בעלת הסגולות הסגולים, כאן ממרח השמנת-חזרת היה מודגש יותר והדומיננטיות המופלאה שלו עטפה את האש בראונס (קרעי תפו"א מעולים שנצלו בטאבון), והייתה מצע מעולה לדג העסיסי.
טעמו של הדג היה נהדר. אני אוהב אותו קר ומעושן יותר, אך גם בהגשה החמה טעמי העישון ניכרו בו, בעיקר כשהצטנן מעט בצלחת הגדולה. כוכבית נוספת במנה זו היא השעועית הטרייה. זו העניקה רובד רענן ועסיסי שהרגיע את החך וגורם להנאה מחודשת גם מן הביס הבא.  

תמונת יח"צ: שלי יצאה על הפנים

ההמבורגר של רן שמואלי: לא לילדים

 

קינג סייז פינאלה

כאשר הסתכלתי על ענית במבט שאומר: אין בי עוד חלל בבטן, היא השיבה לי מבט של: היי, תכין את קיבת הקינוחים שלך תיכף ומיד. בחרנו את הטראפלס בתור ההפי אנד שלנו להערב (כי כפי שחשבתי היא נרדמה דקה אחרי שהידקנו את החגורות). כדור הטראפל היה מריר כראוי אך דק מידי לטעמי כי יכולתי עוד מהמעטה הנהדר. התוכן עצמו הכיל מוס שוקולד לבן ושחור. והיה התשובה הישראלית הקלאסית לארוחת שחיתות של ממש. הכדור נח במרק שמנת עדין עם פרוסות של תות חמצמץ ולאט לאט המנה הלכה ונעלמה. ניסיתי לספר לעצמי שאני לא אוהב מתוק ואני לא אוהב קינוחים אבל פאק איט, המנה כולה נגמרה.

קלארו – הארבעה 23, תל אביב יפו 03-6017777

כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: מרינה קיגל | גילוי נאות: הוזמנו לסקר את קלארו

 

ערב אחד מארק שגל את שולחננו

בבוקר יום אפרורי ויפה לגמתי מהספל נוזל החיים שלי. ניסיתי להרוג כמה שיותר משימות שנערמו על שולחני. לפתע הודעת פייסבוק חדשה זינקה ממסך הסלולרי.

Mark Tov-korotkin Chef: "מה עושה בערב? בדיקה לספונטניות. היום ב 20:00 אצלי. ארוחת ערב".

מיותר לציין שלהזמנה כזו לא מסרבים,
"מה להביא?" שאלתי,
והשף המזוקן השיב: "יין או קינוח".
הסברתי לו בנימוס שארקדי ואפייה זה כמו לוחם סומו שרוקד בלט בערך והתפשרנו על יין.  

בשעה 20:30 דפקתי בדלת ונפגשתי סוף סוף עם החבר וירטואלי מהפייסבוק, מארק טוב-קורוטקין, הידוע בכינויו מר.טוב.
הבחור אכן סקסי כמו בתמונות, זקן עם נוכחות, קרחת מסורקת ובטן שטעמה טוב טוב כל רעיון שנרקח בראשו.
מימין לדלת עמד שולחן "ספר" סובייטי. כשסיימתי להתלהב מפיסת האנטיקה הקומוניסטית הרמתי את מבטי ובמשך רגעים ארוכים ניסיתי לפקס את מבטי על המנות.

ביס א' – שריפה אחים, שריפה

עוד לפני שהתיישבנו סביב השולחן, קרוטקין פתח לנו ת'תחת. עם מרק טום ים לאפיריטיף. בתור אדם שנחשב לחובב חריפות לכל הדעות הרשו לי להזהיר אתכם. אלו לא דמעות של שמחה, אלא של חריפות אשר משליטה על החך גל של טעמים עמוקים מאוד עם המון ים והמון שמש לוהטת. יאמר לזכות המרק של מארק כי על אף החריפות העוצמתית, אחריה גם הגיעה ההרפיה. והחריפות מנגד, נעלמה כלא הייתה. יום אחד עוד אתחקר אותו על הקסם בכוסית הקטנה.

ביס ב' – תרמיל כבד

כשעטנו על השולחן לבסוף, השאלה הראשונה שנשאלה הייתה: "רגע, אוכלים את זה ככה, בלי צלחות?" מארק חייך והצביע על הסכו"ם אך הדגים כיצד עלה החסה הרומית הופך לפיתה המכילה סלסה של אבוקדו וכבדי עוף. למרות פשטות המרכיבים כולנו חייכנו כמו תיכוניסטים מתבגרים שראו לראשונה זוג ציצים. החיבור היה טבעי כמעט, בין האבוקדו והכבדים ואף אחד מאיתנו לא דמיין את זה בראשו עד לאותה נקודה בחיינו. אני קצת חששתי מפני הכבדים שהספיקו להתקרר עבור המנה הזו, אך אלו שקעו בנעימות בתוך העלה הירוק כאילו היו אפונים בתרמיל של הטבע. מעניין איך טבעונים היו מגיבים למנה שכזו.

ביס ג' – אוכל של אוכל

בזמן שהגנבתי עוד פיתה של כבדים, קולות השולחן כבר היו עסוקים במנה הבאה. הסלט האסיאתי הורכב מג'וליאנים של פפיה עם אפונים בווסאבי, שקדים מסוכרים. החיבור הנהדר נוצר בעזרת הרוטב המשגע (ליים,  ג'ינגר, שמן  סויה ורוטב או.סי). ערימת הסלט הזו הייתה כל כך מרעננת ונעימה עד ששמחתי שסביבי נחו 3 ערימות ותכננתי לדקור במזלגי את כל מי שינסה לחמוד את חמדתי.
"אני בד"כ מעדיף להתמקד במטבח מאוד פשוט. העיקר פרודוקטים טובים", זה על חשבון קסמים ושיגעונות של המטבח העדכני. העיקר כאן זה הטעם והאסתטיקה. לכן גם בקייטרינג שהוא מפעיל הוא מייצר שולחנות כאלו. "לא סתם משרדי עו"ד מובילים מזמינים אותי וזוכרים את שמי" הוא זורק לי וקורץ.

ביס' ד' – "Pink it's the color of passion"

כשסיימתי להתעסק באוכל של אוכל, פניתי למנה שבהתה בי מרגע התיישבותי בכסא. – לא, לא כוס היין. פרוסות ורדרדות מושלמות של חזה אווז בסו-ויד נחו להן בערימות קטנות, וחלקן היו ממש לא רחוקות ממני. גם כאן ההגשה הקרה הרתיעה אותי אך זו הדגישה את העסיסיות של העשייה המדויקת עם נגיעה קלה ומרעננת של הדרים. כשחשבתי שטוויסט נוסף לא יצוץ במנה הזו, נתקלתי בדמי גלאס עדין במיוחד.

ביס ה' – 2 זה זוג. 3 זה קבוצה.

בניגוד למאבקי הצודק: תנו לחיות להיכנס לבטניי, ענית, הייתה לגמרי מוקסמת מן הפלפלונים הצרובים. אלו נחו לצד פלפלונים טריים וגבינת קש אוורירית שהפכה 2 סוגי פלפלונים לסלט אחד מאושר. השילוב של המתיקות המקורמלת, הרעננות העסיסית והגבינה הקלילה היו משהו כפרי כזה. פשוט. נוסטלגי. טעם כזה שנלכד במחשבות.
מפה לשם, הגברת הנאווה מחכה שאכין לה כזה גם בבית עכשיו. מידי ערב. תודה מארק.

ביס ו' – האויב שבפנים

בזמן שחמדתי לחבריי לשולחן את פיסות חזה האווז, דיון חדש התפתח בשולחן – הרוטב על גבי הכרובית. בזמן שכולם היו עסוקים בלנחש את מרכיבי האיולי, שף מר.טוב לא ציפה לאויב מבית שיפתיע.
"שפרוטים" השבתי! בגאווה (מזל שגם אני התחנכתי בבית של רוסים).
גם הכרובית הצלויה הייתה בטמפ' החדר. חום פנימי כמו לב פועם ונעים לא הרפה ממנה, אך מנע את חששותיו של האיולי הרגיש.
שני הטעמים הללו התחברו זה בזה בצורה נפלאה. בחיקי סברתי כי זהו ניסיון עדכני לחצות את גבולות האנשובים. חייכתי. הניסיון שלי לעשות איולי "קילקי" כשל ניסיון חרוץ בשל חוסר האיזון הנוראי.
טוב נו, הבחור עוסק בבישול שנים רבות, החזיק מסעדת פועלים וכיום מנהל קייטרינג מצליח. מה יש לי להתחרות איתו?
[נוט לעצמי, מעניין אם אצליח לחבר שפרוטים עם קילקי].

ביס ז' – קומורובסקי ג'ונייר

בדקות בהן בהיתי בשולחן לפני שהתיישבנו, חוויתי דה ז'ה-וו. שף מר.טוב סחט את זרעוני העגבנייה על פילה של חציל אשר ניצב בטחינה רדודה. בניגוד למצופה ברגעים אלו לא חשבתי על איש העגבניות, אייל שני אלא דווקא על ארז קומורובסקי. מסוקרנים? [קראו כאן] אבל כדאי לעשות זאת אחרי הנתח הבא.

ביס ח' – סלפוש עם סינטוש

אחרי מנוחה קצרה וכמה כוסות יין, פגשתי את מר.טוב במטבח, במהלך צליית הסינטה על פלנצ'ה צורחת. אח איזה צליל נפלא. ניחוחות הטימין כבשו את המטבח והיו בדרכם להשתלט על העולם. בו בעת שף מר.טוב סיים לפרוס את גראטן תפוחי האדמה הצבעוני במחבת הבוכרית היצוקה והאלו הפכו לבמה של הסינטה הורדרדה.

דקות ספורות אחר כך, על גבי השולחן (המחודש) נפרס סלט ירוק עם שומר, שמעליו צ'אנקים של ארטישוק ירושלמי צלוי. מצדדיו סלט טבולה רימונים באדום עז (ללא הבורגול המסורתי).

אף על פי שאני חסיד של הסינטה עם פס השומן. השף הצליח להוציא את הנתח בתחום מדיום ראוי. ויתרתי על הפס והייתי מוכן כבר להעניק לבלוטות הטעם את החוויה היפיפיה. וכעבור מנוחה קצרה, זו הייתה בדרך לשולחננו.
לינג סטורי שורט… חברי לשולחן כנראה שלא הבחינו אך שליש מהנתח בילה את סוף הערב בקיבתי המרוצה. נתח הבשר היה רך ועסיסי, מהפרה הנכונה עם היישון הנכון.

למרות דיאטת הפליאו, לא יכולתי לעצור עם הגרטן הצבעוני. תפוחי האדמה שחוממו על מחבת יצוקה אחזו כעת בעסיסיות הנתח הפרוס.
הסייד דיש, שהיה הברקה בפני עצמו. הסלט, לא רק שהורכב מ 2 סלטים קלאסיים, אלא שהוא גם מרענן את החך בין ביס לביס ומאפשר לנו להמשיך לגנוב עוד ועוד נגיסות מפרוסות הנתחים. בנוסף לכך הוא התחבר בצורה נהדרת לצ'אנקים של הארטישוק הירושלמי הצלויים, בצורה אלגנטית ואסתטית למדי. אפילו ענית, שלא חסידה גדולה של הסלט של אמא שלי (סליחה אמא), לא הפסיקה לדלות מהסלט העשיר. גם סלקים אפויים היו שם. אבל התחלתי בשלב זה לחוש שבקיבתי לא נותר עוד מקום בכלל.

הפי אנד

אף אחד לא הביא קינוח, כבר ציינתי? מארק רוקן את השולחן המותש ופיזר עליו כעת טרפלס צימוקים ופילפל שחור ואלו צפויים בקרוב להפוך לקינוח "ספונטני". איכשהו גם קרם פטיסייר הופיע. החום הנעים חיבר אותו מושלם עם שברי הנשיקות והפיטאיה. אוך. אורגזמה.

כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: מרינה גיגל

מצגת זאת דורשת JavaScript.

פורלים מעושנים, נתחים מעושנים, אנשים מעושנים | ארקדי בדק

מסביב לעולם אוכל מעושן זה עניין שבשגרה. על אף שהרעיון נולד מטעמים הישרדותיים (שימור בזמן והפצה למרחב), הוא נותר פופולרי בעיקר כי זה פשוט טעים. באיחור "קל" של כמה עידנים אפנת המעושנים הגיעה גם לארצנו הטפשונת. כיום זו היא שעתם היפה של המעושנים שתופסת את חיבתם של יותר ויותר סועדים מקומיים.

אחי, מה אתה מעשן?

אופנת המעושנים מסתכמת בשלוש תופעות מרכזיות:

1. מהגרים לא שכחו את הטעמים מארצות המוצא.

הגעגוע יצר מחדש את העישון עם אוריינטציה הרבה יותר מקומית. לאו דווקא מדובר במשוגעים לדבר, במדינות רבות בעולם העישון הביתי מאוד פופולרי, ולכן טבעי שמהגרים יחזרו לטעם הישן, המעושן והאהוב בארוחות הביתיות ובקמפינג (אולגה וינייר ואחרים).

2. גם המעדניות זיהו את התופעה המרתקת ויצרו מענה קמעונאי:

"כשהתחלנו את הפנינג המעושנים בקצבייה לפני ארבע שנים, לא דמיינו שנכפיל את הכמות פי חמש ושהנתחים המעושנים ייעלמו בפחות מ-3 שעות בלבד. כיום מדובר במאות קילוגרמים של בשר"
(שף אבי ברקו מקצביית "אלדייעה").

צילום: אייל גוטמן

3. זללנים מדופלמים החלו לתור אחר מסעדות המתמחות במעושנים.

כבר לא מדובר רק ביודעי סוד גסטרונומי בפינה נידחת בנתניה או שוחרי החידושים הקולינריים, אלא בכך שקרניבורים רבים הסכימו להמיר את הסטייק המוכר בבשר מעושן כהלכה. כך, אחרי מסעדת אלבמה, החלו מסעדות המתמחות במעושנים כדוגמת פונדק דה לוקס, טקסס BBQ, צ'ופ צ'ופ ואחרות, לצוץ בארץ כמו פטריות אחרי הגשם.

צילום: בן יוסטור – יח"צ פונדק דה לוקס

עכשיו גם לנו יש! סטרט אפ כחול לבן – המעשנה הניידת

בחרתי לתת במה לעישון הביתי עם השקתו של מוצר ישראלי קטן ונייד אשר מעניק פתרון קל ופשוט לאלו שמפנטזים להוסיף מעשנה לסט ה out-door שלהם, לצד מנגל הפחמים או גריל הגז שלהם. או למי שכמוני, יש חצר או מרפסת והרבה אהבה קולינרית.

עישון ביתי, כמו הרבה דברים שאנו חולמים לעסוק בהם, הוא עסק מעט מורכב שדורש "אימון", הלכלוך כתוצאה מהעשן וכל השמנוניות הרבה מרחיקה רבים מאיתנו מלהתנסות בשיטת ההכנה המרתקת הזו וחבל.

המעשנה של זיו

השבוע בשקט בשקט הושק מוצר קטן, כחול לבן, בשם – המעשנה הניידת \ המעשנה של זיו.
ברגע שמבטי נח עליו לא יכולתי שלא לחייך ולתהות, האם זוהי המעשנה הקטנה בעולם? מה כבר אפשר להכין באמצעותה?

היה זה חטא היוהרה – כך הסתבר לי בהמשך.

אחרי הדגמה קצרה על פעולת ההרכבה המהירה של המעשנה הניידת, הוסב לתשומת ליבנו שהעשן החיצוני אינו משפיע על טעם הצלייה ולכן ניתן להפעיל את המעשנה הניידת על גז, גחלים ו/או על כל פתרון חימום אחר שיאפשר לתא החימום לשחרר את ניחוחות העישון שאנו מעוניינים להשיג.
עבור דגי הפורל שדגמנו עבורנו, נבחרו ענפי רוזמרין וחרוב ומעליהם נסגרה הרשת שעליה הונחו הדגים לחצי שעה בלבד. את מושא העישון מכסה גג קטן אשר מעביר את העשן באחידות ומוודא שטעם העשן לא יחסר.

פורלים מעושנים

האמת? טעיתי. בתוך חצי שעה דגי הפורל (בעלי אחוז שומן בינוני) עברו תהליך עישון נהדר: העור ניתק בקלות, הגוון התחלף ללבן ורדרד והטעם היה נפלא. מבחינתי זו הולכת להיות מנה ראשונה קרה נהדרת. פורל על ברוסקטה קלויה עם קרם פרש או שמנת חמוצה (נגנב מהיועץ הקולינרי יענקל'ה שיין  – כי זה שילוב נהדר).

גם נתחים מעושנים.

טעם העישון ניכר בנתחים השונים שהיו מספיק שמנים על מנת לא להתייבש. בשל העישון הקצר יחסית, טעם העישון היה שטחי בשכבה החיצונית אך האפקט בהחלט היה קסום. לצורך ההדגמה אבהיר שלא התקבלו מעושנים כמו של שף אבי ברקו (אשר משרה אותם כשלושה ימים לפני העישון) אלא יותר כמו המעושנים של פונדק דה לוקס. במבט חטוף שהגנבתי מעל הצלחת שלי, ראיתי עשרה פרצופים מאוד מאושרים מהנתחים הללו והסקתי שמדובר כאן בפתרון מדליק ומשדרג המאפשר גם למשפחה המודרנית לעשן בשר ודגים גם אם אין גינה של ממש ומעשנה בגודל 1.5 עם תלייה ומספר מדפים.

ארוחת מעושנים – הצעת הגשה לארוחה

3 פורלים יהוו מנה ראשונה מושלמת עבור 4-6 נפשות וניתן להגישם קרים (מאחר ובמהלך ההתקררות טעם העישון חודר עמוק יותר). הכינו מראש לחם כהה ושמנת חמוצה עם עירית. ניתן להכינם לקראת הארוחה.
כמנה עיקרית כדאי לעשן נתח שמן-בינוני עד 2.5 ק"ג מבעוד מועד ולקראת ההגשה להעניק לו צלייה על גבי גריל\תנור.  וודאו שנתח רזה ייסגר פעמים רבות במשחה שתגן על עסיסיותו או השרו מראש במשרה איכותית במשך מספר ימים.

לסיכומו של עישון – המעשנה של זיו – קומפקטית, מתקפלת לצ'ימידן ופשוטה לניקוי. כמו כן ההרכבה מהירה מאוד ומאפשרת לכם להתחיל לעשן בתוך רגעים ספורים מרגע ההתמקמות, בשטח, בגינה, במרפסת או בשכונה 🙂

לפרטים ולהזמנות: זיו – 054-8004451/ 052-8556218