קטגוריה: דגים
גג של שף עם בריזה גסטרונומית רעננה – באליבום
בלתי נתפס כמה חובבי קולינריה הקימו גינות ירק במרפסת ובגג כשהגיעה המגפה ההיא. ז"א הזאת. אני כבר תכננתי מתקן ציד ליונים וברווזים אבל הקצביה ליד הבית מעולם לא נסגרה. אבל על בסיס התחביב החדש נוצר הקשר שלי עם אוריאל אשרוב. שף צעיר עם רפרטואר מרשים מעולם הפיין דיינינג: קלארו, פאסטל הם רק חלק מהמקומות בהם התחנך. אבל כדאי נחזור צעד אחורה.
יום שישי. הגברת שלחה לקניות, אספתי את יאיר והתגלגלנו לשוק לווינסקי. נכנסנו לרחובות המסועפים עמוסי המכוניות וההיפסטרים המתנדנדים מבירות של שישי בצהריים ו-בום טראח. הומלס/משוגע קפץ לי על האוטו. שנייה אח"כ הבנתי שמדובר באזעקת שווא. זה יעקב. יעקב בלומנטל. זיהה אותי בעיני הנץ כאילו ישב על אחד הענפים הגבוהים ביותר בלוינסקי ורק חיכה לצלול על העכבר הבא שיכנס לגזרתו.
דחינו קצת את הקניות. התיישבנו בפינפמלה. סיגריה אחרי סיגריה, בירה אחרי בירה ונשפכנו לשיחה ארוכה על המטבח, על השינויים בשוק המסעדנות בתקופת הקורונה, על אוכל טוב ובסיומה קיבלנו הזמנה לארוחה ברופ-טופ של אוריאל אשרוב בחולון. באליבום.
צילום: יעקוב בלומנטל
כעבור מספר ימים הגענו בערב קיצי עם בריזה קלילה והרבה מאווררים לבית מגורים עם קומת גג שהוסבה למרחב אירוח מרשים עם מטבח חוץ מסודר. שולחן אבירים ארוך ופינת זולה בה הנוכחים הכירו זה את זה. כריכון ראשון של לחם עתיר בועות הוגש עם שמנת וזוקיני. המלצרית דיווחה על כריכון שמנת והרינג. חשבתי לרגע שחסכו עליי אך ברגע ששיני פיצחו את הברוסקטה התפרץ מתוך השמנת טעם ההרינג. חמוד. עבד עליי. לגמנו קצת. פיטפטנו עוד קצת. ואז זומננו לשולחן.
צילום: יעקוב בלומנטל
יקב 1848 ליווה את הארוחה הזו והתחלנו עם רוזה בזמן שמנות ראשונות הוגשו בזו אחר זו. כל אחת מהודקת ומרעננת. חפרתי עם אחד מיושבי השולחן בזמן שהשף סיפר לנו על המנות הראשונות ושלחתי כפית נחושה לממרח שחור ומסקרן שהיה שונה משאר המאזטים. כנראה שהייתי היחיד שלא הקשיב ושמע שמדובר בחציל ברולה, אך ברגע שטעמתי הרגשתי שתווי הפנים שלי משתנים כמו אלו של פיל. לא של החיה, אלא של ההוא מ"פיד פיל". קראנצ' של ברולה עדין התפצח בפה שלי בעוד שהטעמים התחילו להתחבר לזיכרון. תחילה הופיע טעמו של החציל השרוף ואחריו גם נגיעות של גבינה מלוחה.
צילום: יעקוב בלומנטל
שתינו ואכלנו, עברנו לשרדונה של 1848 והמנות הראשונות החלו לתפוס את מקומם בשולחן. סלקים צלויים עם גבינת רוקפור ותאנים קושטו בנענע ומיזונה. מלבד צבעם שהוסיף רובד אסתטי למנה הייתה בהם עקיצה רעננה וחרפרפה שהרימה את טעמם העדין של המרכיבים האחרים. אלו נלקחו ישירות מהאדניות שחיבקו אותנו מכל עבר, כאילו עוד שנייה נגלה שאנחנו בסרט ההמשך של חנות קטנה ומטריפה.
צילום: יעקוב בלומנטל
סלט המנגו בושר עם כוסברה בצל ירוק והבוטנים, תובל בעדינות מופתית בזמן שהיינו עסוקים במנות הראשונות ועבר כבישה ראשונית בלבד עם ריקוד שלם של רבדים שבפה. המנה כל כך מעניינת שניתן היה לראות איך פעם אחרת פעם סועד אחר בשולחן נעצר אחרי הביס הזה ושוקע בתוך עצמו כדי להתפקס על גלי הטעם שעולים בחך.
המנה שהדליקה אותי יותר מכל הייתה פשוטה אך גאונית. משולשי אבטיח עברו הסבה מקצועית ונפרסו כברוסקטות אשר שאבו לתוכן כמויות קטנטנות של טבסקו חמוץ-חריף.
על האבטיח הונחו פרוסות סשימי מושלמות של אינטיאס טרי שטופל במקצועיות. נגיעה קלה של קרם פטה הוסיף עוד רובד של טעם ואיזן בו זמנית את הטבסקו שעלול להרחיק. גם כאן עלי המנטה והמיזונה הוסיפו הפתעות קטנות בחך שפותחות את קולטני הטעם ומבלבלות לו את הצורה. ואו. נורא התלהבתי מהשילוב הקיצי הזה. חלק אמרו שזו מנה מיושנת, היה כבר וכיוצ"ב אבל אני חושב שהביס הזה בעונה הזו ובטמפרטורה בחוץ היה נקודת האור של היום שלי. החיוך צמח לשני הכיוונים, שכחתי את החום של הקיץ והתמקדתי בכוס היין שבינתיים נמזגה מחדש.
מנת הכרוב צלוי המתקתק על הטחינה מיסו לא תפסה אותי. היה שם משהו הרפתקני ואסייאתי שסיקרן את השף, ולמרות הטיפול הנהדר בכרוב הרגשתי שהביס מכביד ופחות התחבר בארוחה הקלילה.
צילום: יעקוב בלומנטל
ואז הגענו לעיקריות. יין מלבק קליל יחסית מילא את כוסנו. צלחת אלגנטית של קנלוני מרשים שוכב במרכזה כש"הטוסיק שלו" בויניגרט צלפים. פרסתי חתיכה קטנה ווידאתי שאני מעמיס בביס גם את הרוטב. הכנסתי לפה וגיליתי דג רך וספוגי שטופל בצורה שאינה מוכרת לי למין קבב – ענן נהדר שכאילו נולד עבור הויניגרט המצוין הזה שהמשכנו לדבר עליו עוד הרבה אחרי שהמנה נגמרה. לחלוטין הייתי חוזר לאותה ארוחה בדיוק פעם נוספת ולו רק עבור הקנלוני הנהדר.
בהמשך הגיעה מנה עיקרית נוספת של מוסר ים צלוי על שורשים צלויים ולוביה. כאן הדג יכול היה לרדת מהאש מעט לפני כן, אך השארנו צלחות ריקות גם בסיבוב הזה אז זו השורה התחתונה.
צילום: יעקוב בלומנטל
מפה לשם הגיע הקינוח. מלבי עם תמצית של גרניום שצף כאי בודד באגמון של מרק שזיפים. אמנם הסתלבטתי קצת על השף שקיבלנו קומפוט לקינוח, אך בתכלס היה כאן מה שצריך לסיום נחמד לארוחה. לחות נעימה. מלבי מצוין שהעסיק אותנו מאוד באיתור טעמי הגרניום ונגיעה קטנה של קוקוס קלוי ופריך כדי לתת נגיסה טובה לסיום.
צילום: יעקוב בלומנטל
שורה תחתונה
מדובר בארוחה מצוינת שמעידה על שף נהדר. עדין ושקט שמפתיע לא דרך האינסטגרם אלא דרך האוכל והשלווה הפנימית שלייתה את כל הארוחה. אם מותר לי קצת להמר ממה שטעמתי כאן הערב – בצעדים מדודים הרופ-טופ הזה של אוריאל אשרוב יהפוך לאחד המקומות הבאים שיסעירו את שוחרי האוכל העסוקים בחיפוש המתמיד אחר השילוב המיוחד – המתוחכם – העשוי כהלכה אשר נצרב בזכרונות.
יש לי רק בקשה אחת למסעדנים – בבקשה די עם השמות האלו שבלתי אפשרי לזכור אותם אחרי כמה דרינקים. כן כן. אני מדבר לא רק על באליבום אלא גם על פימפנלה. ואט דה פאק דודס? קשה לקחת שם לעיס וזכיר?
כתובת: הסיירת 11 חולון
הצצה לבית השף – ארוחת דגים עם אלעד אמיתי
דמיינו שף של מסעדה עילית שמכין את האוכל מולכם, מגיש ויושב אתכם "בגובה העיניים". מבשל ומסביר, מציג ובוחש, והכל – במרחק נגיעה מהצלחת. כעת הסירו את הקירות המעוצבים, את בר, את המארחת בכניסה ואת כל המרכיבים עד אשר מסעדת השף תהפוך לבית. לא רק ב-Look שלה, אלא גם ב-Feel.
הפעם הגענו למעוזו החדש של השף אלעד אמיתי שמארח את שף ששי שאולזון. אמיתי, במקביל לפועלו העשיר כמרצה בבית הספר לבישול "דן גורמה", עוסק בליווי והקמה של מסעדות ובמאבק ממושך בדייג הלא חוקי בישראל, מזמין כעת גם לארוחות קונספט אינטימיות במיוחד. כחובבי דגים – אין סיכוי שנפספס את ההזדמנות.
שפים אלעד אמיתי וששי שאולזון
תחילת הערב הייתה מעט "סטרספול". בעוד שבמסעדות הזוגות סביבנו פזורים בשולחנות נפרדים – עתה ישבנו זה מול זה עם הכירות מינימלית. כוס היין השנייה שברה את הקרח ובמהרה שיחות החלו להתרחב למעגלים רחבים והאורחים החלו להכיר תוך שהם מעבירים את מנות הפתיחה – סרדינים כבושים עם בצל וזיתים לצד סלט ירוקים בחמאה לימונית.
כליטאי מבטן ולידה, לדגים כבושים יש מקום של בכבוד אצלי בקיבה. אלו היו לא פחות משלמות. הכבישה הותירה את טעמם אך לקחה אותם לסיפור חדש ומעולה. סלט הירוקים הורכב מלקט אספרגוסים, שעועית ירוקה ולוביה בחמאה לימונית מרתקת. הספיק לי מבט אחד בבת זוגתי ענית מתמוגגת מן החמאה הלימונית, כדי להבין את התנגשותם של הירוקים העסיסיים עם החמאה החמצמצה. אלו הפכו יחדיו לניצוץ שעורר באחת את בלוטות הריר. היה זה הרגע המושלם לעבור למנה שתותיר בי את חותם עז.
סביצ'ה פלמידה
אם לפני שנתיים-שלוש מנות דג נע וטרטר היו בגדר גימיק חדשני במסעדות ארצנו, עתה ברור שהם חלק בלתי נפרד מן התפריט הישראלי כפי שעשה הסושי בזמנו. אלו מנות קלילות, רעננות ומושלמות למזג האויר הקיצי באזורנו. וכמדינה על שפת ים זה רק מפליא שהחדירה הגסטרונומית הזו לא התרחשה שעה אחת קודם.
כיום, החך הישראלי שוחר הקולינריה כל-כך רגיל למנות הדגים הנאים עד שלעתים אנו משוועים למשהו חדש. זה בדיוק מה שהתרחש על שולחן האבירים סביבו ישבנו. השף אלעד אמיתי פתח את התנור ושלף מתוכו פיתות דרוזיות שחטפו מכת חום משמעותית והשתזפו עד שתהינו אם זה ראוי לאכילה.
טוב שמראה עיניים יכול להטעות. דג פלמידה מקומי סובץ' לנגד עינינו (נפרס לסביצ'ה) ואיים של פיתה דרוזית התמקמו על תקן הקרוסטיני. הדג נכבש קלות בתחמיץ עדין ומעליו פוזר סלט ערבי מיקרוסקופי מתערובת 4 בצלים, נבטי שום, שזיף ועלי רוקט.
איי הפיתה היוו מגש נהדר להעמיס בפיסות דג בשרני עם סלטון צבעוני שהוסיף רעננות לקראנצ'. הפשטות של המנה לצד הבנייה המופלאה שבעיני גובלת קצת בגאונות קולינרית היא היא הסיבה לכך שאירוע קונספט של השף אלעד אמיתי הם חובה לאוהבי מאכלי ים ואוכל מתקדם.
טרטר אנטיאס עם עדשים כתומות, זוקיני, יוגורט ונענע
הקו המנחה במנת טרטר האנטיאס רך ועדין. שוב זו העיפה אותי לילדותי הסובייטית. לא כי טעמתי טרטר בליטא, אלא שהטעמים הקרירים פיסלו לי זיכרון של סלט אביבי של בבוקר שבת עם יוגורט חמצמץ, צנונית מרירה בצל ירוק טרי וכמובן שמיר.
למנת טרטר האנטיאס DNA דומה. הדג הקצוץ זנח את קשיחות שריריו והתאהב בבריכת היוגורט החדשה שלו ורק העדשים הכתומות שהיו בעבורי לאחד מסמלי המעבר לארץ מדברית מתפצפצים בביס ומעניקים רובד נגיס.
סוכריות טרחון במיסו, בצל ירוק במלפפון ג'ינג'ר ווסאבי
בעודנו מתענגים על המנה הקודמת, השף אלעד אמיתי וששי שאולזון יד ימינו החלו להקפיץ דגי טרחון שהושרו במיסו. טעם המשחה היה מרתק. לא פלא שהאוממי מגיע מהמזרח הרחוק. טעמו של המיסו גורם לחך להרגיש כמו שובר גלים, גל אחר גל של טעם הכו בי כדרכו של המטבח המופלא הזה. הדג נצלה במעטפת מיסו שחרר סוכרים רבים, אלו הפכו למעין שכבת קרמל דקיקה ולא פלא שכונו על ידי השף סוכריות.
מוסר ים בשמנת זעפרן על קוסקוס
ארומות זעפרניות נהדרת ליוו את מוסר הים החביב עלי. נוכחותם כה מרתקת עד שנדרשתי לטועם שוב ושוב כדי להיות מופתע מחדש. תוספת הקוסקוס קרצה לי וכמו התחברה תרבותית למנת הזעפרן הזהובה. לצד כל הריגושים הקטנים הללו הופיעו נגיעות הטימין והיוו פאנצ' למנה. הקיצוץ המיקרוסקופי לא מנע מהם להוסיף רעננות ובצבע ירוק-מנטה עז.
לברק בסרקופג מלח
מלך הארוחה היה כמובן הלברק אשר נקבר במלח גס אשר חנט אותו בעודו יושב בתנור תחת חום עוצמתי. ואז, כמו צמד חוקרים היסטוריונים, זוג השפים חשפו אותו – חוליה אחר חוליה.
טעמו של הדג הצלוי היה בשיאו. העסיסיות הרבה נלכדה בו באמצעות המלח וטעמיו התחזקו לכדי כך שלאחר כל ביס נשמעו בשולחן אנחות רווחה. חלקן כלל לא היו שלי.
דיזרט
לקינוח השף-קונדיטור ששי שאולזון הרים קצפת למופת (ולא מתוקה מידי) בטעם וניל מתקתק ומחבקת נהדר את התאנים עם פרוסות האננס שקורמלו קלות. בנוסף הוגשו גבינות כבשים מקומיות אבל השוס האמיתי הם הטראפלס מעשה ידיה של טלי, אשת השף.
לסיכום
אירועי השף אלעד אמיתי הם פופ-אפ מרתק וזהב למחפשי הרפתקאות קולינריות. תפריט ימי המדגיש את מיומנותו של השף, שכל כך מחובר למטבח הזה ואני כבר מחכה לאירוע הבא בו הוא ישלוף את הארנק הצרפתי מן השרוול.
רוצים לקבל עדכונים על האירועים הבאים? שלחו הודעה בווטסאפ לטלפון: 054-4564449
כפרה על באר שבע
בערב מצאנו עצמנו בבאר שבע. סקר מהיר העלה את כפרה על הכוונת ופסענו עם תאבון גדול. בכניסה התאורה החשוכה הובילה אותנו למוד יותר אינטימית (לפחות לשעה הקרובה לפני שזה הפך להיות משהו עמוס בבאר-שבעים ש"הלילה לא הולכים לישון". תפריט אגב שלא מבייש אף לוקיישן תל-אביבי שיקי.
הזמנו פעמיים ויינשטפן ויטוס ואחד "מותק". קוקטייל רענן ורב גוני שהתאים בול לאביב הבאר שבעי. בתוך כך הבחור המוזר "אוהב החלומי המטוגן" קיבל את מנתו ולמרות השילוב החביב עם סלסת העגבניות החמצמצה, אני ממשיך לדבוק בגרסתי: אין שום טעם בטיגון גבינה שאיננה מונחת על גבי המבורגר.
אלמנט ההפתעה: מחבת שרימפס
ציפיתי לעבודת מטבח בינונית של העיר העתיקה בבאר שבע. טעיתי. הגברת ואני נדהמנו ממידת העשייה המוקפדת, הרוטב המאוזן שהחדיר את טעמי היין הלבן לאמ-אמא של החסילונים. מפני שפירקנו חצי ג'בטה שהייתה קטנטנה מידי, קיווינו להשיג עוד חצי, אך המלצרית לא נצפתה באופק ובשלב מסוים קלטתי את נושך החלומי החולירע מנגב את הרוטב הנפלא שלי לתומו.
ערמנו את הצלחות הריקות בפינת השולחן, סרקנו את התפריט והמתנו למלצרית.
את הזמן הבא ביליתי בהמתנה למלצרית. פעמיים ביקשתי מהמארחת שתקרא לה. בסוף הבנתי שיש להם לחץ אטומי ופניתי להזמין מן הבר. כששבתי, נושך החלומי כעס עליי: "איך שכחת את הבירה שלי? עכשיו אחכה לפחות עוד שעה". חייכתי באופן סינטטי. בתקווה שהמלצרית שהגיעה עם מנותינו, תשים לב לערימת הכלים ותרשום להביא לו בירה צוננת בצד.
פלטת סיגרים ופסטלים בשמן – לא כאן
סיגרים XL ועמוסים בחלקי פנים הגיעו. התענגתי.
בתור ילד אשדודי, זו אחת המנות הצרובות יותר בזכרוני. ולא רק בגלל הצרבת. ועתה, פתאום בגילי המופלג, אני מגלה שאפשר גם אחרת. יש את הסיגרים האגדיים של שף רפי כהן. ויש את הסיגרים של שף דרור שושן ב"קה-פאסה" שאף הם פשוט מעולים. הסיגרים האלו היו גם בסדר, לא זהים ל"קה-פאסה" אך הקראנצ' נהדר, טעם המלית מוחשי והתיבול מאוזן עם אפס נטיפי שמן רעיל. פשוט ביס של כיף.
לצד המנה הוגש פופט של טחינה עם סלסת הפלפלים החריפים ואני שוב עטיתי חיוך מאושר. בינתיים הבחור עם החלומי עדיין ייחל לבירה שלו. כעונש שלא ביקשתי בבר את הבירה שלו הוא ניגב לי גם את הטחינה, עם החלומי המטוגן. ואז התבוננתי בגברת שהאדימה נורא.
שריפה אחים שריפה: צ'ילי שרימפס.
הגברת הזמינה צ'ילי שרימפס חריף מכל הלב. במקום להגיש לה כוס מים טעמתי מן המנה הלוהטת שטעמיה היו עבורי בגדר הצלחה קוסמת. טעמי התבשיל החריף בהחלט הגיעו לספגה נכונה והיו כל מה שטוב בדג מרוקאי. רק עם שרימפסים שזכו ליהנות ולספוג מהרוטב העשיר. טעמתי מנה דומה במסעדת שף פעם, והפעם נהניתי יותר מן המנה ההיא.
"מים, חייבת מים" היא צעקה לכיווני ואני חזררתי לעצמי מהצלחת המעופפת של אייל שני. בחיוך סינטטי תפסתי מלצר ראסטאפרי מגניב, וביקשנו כוס מים אך גם הוא הלך לאנשהו בלי לשוב.
כאן הבנתי שמשהו בסרוויס ממש השתגע. הפשלתי את שארוולי האשכנזי המדומיינים שלי וניגשתי לבר לקחת כוס מים מהברמנית ולהמחיש לאחמ"ש שמשהו בערב בהחלט די מקולקל.
במתינו הוא הסביר לי שזה ערב שלא ציפו לו, אך הריצות הללו לבר וכל מה שקרה פה היה הרבה יותר מידי. מנה ראשונית אפילו לא הזמנתי אבל הראש שלי כבר לא היה שם.
הבירה של לועס החלומי כמובן שלא הגיעה. הוא פירק הצלחת והבירה הייתה איפשהו בהכנה.
עם המים. הגיע אחמש"נו, הגברת החלה לחייך אך זה נחתך באחת כשהבחורצ'יק בטעות שפך עליה את הקנקן. חייכנו שוב סינטטית. אפילו הציעו לנו צ'ייסרים לשפר את האווירה. בשלב הזה ויתרתי על המנה העיקרית שלי. ההמבורגר נשמע טעים אבל נאכל כבר משהו אח"כ, בדרך למיטה. תודה
לסיכום,
תחושה של החמצה. ברור לי שלא חסרים מקרים בלתי צפויים במסעדות אבל המסעדה הייתה כה מוצלחת ברמת המטבח שחבל לי שהערב אחת התבזבז על אכזבה כה גדולה. בסוף הערב שוב פגשתי את המלצרית שלנו. היא הגישה לי חשבון. כמובן עם עוד טעות אחת קטנטנה.
בקיצור, כפרה על באר שבע. אני חוזר למרכז.
ממסעדת שף לגן אירועים – שף לירן בלו בעין חמד
איך לעזאזל יכול להיות טעים בגן אירועים?
בשונה ממסעדות, אולמות וגני אירועים בדרך כלל תקועים בין 2 מקשות: בישול בכמויות והתפשרות על הטעם, הרבה הכנות מוקדמות ופנייה למחנה המשותף הרחב ביותר.
זכור לי כשהלכנו לטעימות באולם "מעגלים" לאחרונה, הידוע בתפריט העדכני שלו. אחרי קרם אפונה, פולנטה ופירה בטטות אמר אבי החתן המשופם: "מה זה, חברים שלי לא אוכלים פירה בכלל והכל פה פירה".
לתוך הטווח הצפוף והמעצבן הזה, נכנס השף לירן בלו (לשעבר אמיליה) בתור שף גן האירועים עין חמד. לקחתי עימי לכתבה משותפת את אלעד גור אריה ויצאנו.
כתבתם של ארקדי פורטנוי ואלעד גור אריה. צילום: אייל גוטמן
מסע בעקבות הקטשופ
כל הדרך הלוך תהיתי: איך לעזאזל השף לירן בלו יזנח את כל מה שהוא מייצג (מטבח מודרני ומתוחכם) לטובת הג'וב הזה, בגן אירועים כשר למהדרין. אחרי הביס הראשון שקלתי להתחתן. טעמתי את האולם החדש.
קבלת פנים נוסח לירן בלו:
יפן בבאן
ביס אחד מבאן עמוס אסאדו ברוטב ברביקיו מיסו לבן עם כרוב סגול הספיק לי. זה התחיל בטעמו האוורירי של הבאן שהיה שם רק כדי לאחוז את המכלול הזה. באן שמסעדות רבות מידי לא מצליחות להגיש. הבשר לח ומפורק אשר עבר בישול של 48 שעות בסו-וויד בטמפרטורה של 87 מעלות ופירק אותו בצורה מושלמת. המשחות לצד המנה היו כדרכו של השף בלו, עשויות בדגש על איזון ובטעמים עדינים במיוחד. הכרוב הסגול העניק קראנצ' ורעננות שהקלילה את המנה, ולא יכולתי שלא לשוב ולגנוב עוד אחד.
המזח של יפו בעולם מקביל
עמדת הברבוניות הייתה חתימתו של השף לירן בלו. מצחיק שהברבוניות היו משניות שם. וכך גם הצ'יפס הנהדר של הבטטות והסלקים שנפרסו במלוא אורכם הטבעי והיפיפה. מי ששיחק את התפקיד המרכזי היה דווקא הקטשופ. רק כשתטעמו קטשופ ביתי, תבינו לאיזה גועל תעשייתי הורגלנו.
אז מה הבעיה? בניגוד להכנת בשר טוב ככל שיהיה, קטשופ זה רוטב שמתבשל ועוטה טעמים. חוסר דיוק בעבודת הבישול יגרום לרוטב להיות משחה אדומה ומשעממת. האם אבי החתן המשופם היה קופץ באושר מול הקטשופ הזה? כנראה שלא, אבל יחד עם הברבוניה והצ'יפס בטטה וסלק המושלמים בתיבול עוקצני בטח היו מעלים חיוך תחת שפמו.
יהדות ספרד
מרק הגספצ'יו היווה אנקדוטה נוספת. תחילה טעמתי את מרק העגבניות המעושנות עם הקולורבי שבהחלט היה גספצ'יו צונן ומענג עם זיכרון של עישון מודגש. אחר כך, בניגוד להמלצתו של ידידי הפולני, טעמתי את הגספצ'יו כרוב סגול והתמוגגתי. הטעם הזה שכבש את חכי בהיכרותי הראשונה עם השף. טעמה לא היה רחוק ממסעדת השף שניהל בעברו.
ממבו איטליאנו
ברזאולה – בשר כבוש, המכונה גם נקניק תפס אהדה רבה בארץ כקרפצ'יו מומלח. הקושי היחיד בגן אירועים כשר למהדרין היא התמודדות עם סינטה כל כך כשרה. "מכת החום מפרקת את החיבורים של הסינטה המנוקרת ומאפשרת לאחר סגירה בוואקום לפרק אותה לשני עיגולים מושלמים זהים לפילה בקר". הברזאולה כמו הברבוניה לא הייתה אלמנט ההפתעה במנה. שוב הסייד-קיק, הויניגרט קפה היה הפאנצ' האמיתי. הוינגרט מתייצב על בסיס עץ אקליפטוס ולמעשה החך נהנה רק מפן אחד שאנחנו אוהבים וללא הצד השמנוני בויניגרייט הקלאסי. חטפתי עוד 3 כאלו ונעלמתי בקהל.
עיקרית
המעבר למטבח המודרני בגני אירועים עושה משהו טוב. בישול בוואקום מאפשר לבשרים להגיע למצב המושלם שלהם ללא חימום, של אוכל מוכן לקראת ההגשה וגרימה למות כל מה שהיה טעים בו. אז איך היו המנות העיקריות? המשך>>>
מלגו&מלבר: לגעת בגורמה בצהרי שישי הצעיר
יש שישי-ישראלי, שישי-תל-אביבי, שישי מגניב ושישי בסטייל. הפעם לקחתי את הגברת לגבוה, קפצנו למסעדת מלגו&מלבר לטעום את שישי החדש. קו המסעדה מתבטא בקולינריה גבוהה שרובנו רואים מזפזוף בחשבונות אינסטגרם. כעת נוצר בן כלאיים חדש בין מנות ראשונות מעולם התוכן של המסעדה לצד כריכים צעירים.
אביב
קוקטייל סאן זרמן לימון נענע הוגש לדלפקנו, זה שמשקיף בקומה השנייה על השדרה התל אביבית המתעוררת לאביב המוריק. המלצר המליץ על הדרינק הזה לספתח ובחרנו לפתוח איתו את החך. אחרי הסידוריישן המתישים של שישי, המוח צמא לrestart כדי שהגוף יעקל את ביאת השבת. בינתיים מאחר שבלגימה הראשונה עדיין לא הרגשתי, לקחתי עוד אחת ואז ההדריות התפרצה. משקה עדין מאוד, לחובבי הביטר עם 3 שכבות טעם רעננות במיוחד. אם אתם כמו הגברת שלי, כנראה תיהנו יותר מהמרטיני רוסו. אני עפתי מהאביב המשולם (25 ש"ח).
קיץ
ואז הקיץ דפק בחלוננו. בניגוד לבחירה הטבעית שלי (הבר סביב המטבח הפתוח), הבטנו כעת בחלון הרחב המשקיף על שדרת רוטשילד. היפסטרים על אופניים, נערות בשמלות קיציות מתעופפות וכלבלבים קטנטנים רודפים זה אחר זה, בתקווה לזיווג שיעשה להם את היום.
ואז האויסטרים הגיעו. מנה חושנית במיוחד שנכנסת לפה בצורה מענגת במיוחד, מאוד לא גרוטסקית-סקסית, מעוררת. אם לא די בכך, הצדפה אף הגיעה עם קציפה קטנה, שהסתברה כסורבה לימוני קיצי נהדר שנועדה להרפות מפלח הלימון המיושן לטובת המטבח המודרני שמסעדת מלגו&מלבר מייצגת באדיקות. הנגיסה הראשונה עם הסורבה הייתה לא פחות ממושלמת. טעם של ים עם מרקם של אישה צמרר את גופי כמו אורגזמה קלילה ואז בשביל הקלאסיקה, לנגיסה הבאה השפרצתי 2 טיפות של טבסקו. הישר על השריר העדין החשוף שנשלף לא מזמן מן הים. אין הרבה מילים לתאר את הטעם הזה. המעשנים שביניכם יבינו מיד כמה שנדרשת סיגריה של אחרי המנה (28 ש"ח).
סתיו
אחרי שרטטנו ביחד מן האויסטרים, הגיע הקוקטייל הכתמתם-ענברי של הגברת. מרטיני רוסו עם דבש וגזוז תפוחים, לו אני הייתי זה שאחראי להזין אותו לתפריט הייתי כותב אותו אחרת לגמרי. בתפוח בשל ועסיסי שצונח לתוך קערית דבש סמיך עם רעננות מסוימת שמביא המרטיני הרועם. הטעם מורכב מאוד ושוב הזכיר לנו באיזו מסעדה התיישבנו היום. הרגשנו אלטיסטים. לגמרי. ואף תכננתי להניח עליה עליונית לפני החורף הקרב (25 ש"ח).
חורף
פתיתים של ריקוטה מילאו את הארץ. שלוליות בוציות של שרי כתומות הפכו לקרם. לצידן ערמות קטנות של אבנים שחורות מעדשים. טעמו של הסשימי לא היה מעולה בגלל חומרי הגלם (כמו במנת האויסטרים הקודמת) אלא בזכות ההברקה שבשילוב הכל כך נכון. העדשים נקשרו לריקוטה והפכו מפחמימה חסרת תוכן למרקם מרתק לגבינה הפשוטה. יחד עם זאת, אלו לא הסיתו את תשומת הלב מן הסשימי, גם לא הקרם. מסעדות רבות וטובות בארץ נוטות לעשות לשכוח להבליט את מושא הסישום בצלחת. וכן המוסר ים נותר לעמוד במרכז (45 ש"ח).
פלימארקט: צומת יפו-יפן
ארצנו הקטנטונת עמוסה מסעדות בקטע משוגע. הבעיה מתחילה כשרוצים לאתר את המסעדות שבאמת עושות פוד-גזמה בשילוב מכלול המרכיבים ההכרחי לבילוי קולינרי מושלם.
למזלי הגברת הייתה רעבה לבילוי איכותי. כך הגענו לפלימרקט ביפו (Fleamarket): שילוב של תפריט מעניין ומדויק שרוקד בין ים ליבשה עם ווייב נכון ואווירה לא דוחקת. כך נוצר יציר כלאיים מוזר המאגד היפסטרים עתירי זקן, תיירים מעונבים בחולצות עם צווארון מחניק, נערות בכפכפי אצבע וקבוצת מכסיפים ושלייקס ממוצא אנגלוסקסי.
פעמים רבות בעבר חלפנו על פני הפלימרקט שסובל ממחסור במקומות ישיבה למרות 100 המקומות ישיבה ומגוון אזורי הישיבה במקום. לכן ניצלנו את השעה המוקדמת וכבשתי את היעד המושלם: פינת הבר לצד המטבח הפתוח. כי מה רע בקצת מופע בדייט עם הגברת? חומרי הגלם מוקפצים לצידי, טבחים מתהפכים על המלצרים הקוטרים וטבחי הפס הקר יוצאים במבט מחושל כי מישהו העז לגעת להם בעמדה.
כיף. זה בערך כמו לשבת בתוכנית משחקי-המאסטר-שף, בלייב.
תחילה, בסופה של הסיגריה, המארחת עוד ניסתה להחליט אם אנחנו זוג ששווה להשקיע בו או כזה שירד על כוס קפה וימשך בטיול. היא התעקשה שנפתח בדרינק הנכון וניחשתי למי צריך לכוון את השאלה. שי גורביץ' (הבעלים) ביצבץ לו. עם חצי חיוך\חצי סבור פנים של אחד שמתאמץ להיזכר "מה הוא עשה רע לעולם שהגורל דחף אותו לקריירה הזו". בלי להתבלבל הוא הצביע על קוקטייל הראשון בתפריט.
קוקו שאנל, יא מלקק!
בדיעבד, כל הצוות הסכים פה אחד עם הבחירה של שי גורביץ'. בצדק. לא עזבתי אותה כל הערב לטובת אחרות. למרות הדומיננטיות של הקרח, לאורך רובו של המשקה הטעם נותר מלא מאוד ומורכב משכבות טעם שנבנו זו על זו. הקרח של מיסטר אייס קצת הציק לי, מעין מאבק מתמיד בין ללגום מן הנוזל המשכר לסכנת בליעה וחנק מול סועדים מכסיפים. כמכלול הדרינק אש. מרענן, ללא מכת אלכוהול וגם לא של כוסיות. שימו את הקשית בצד ולקקו את השוליים כאילו אתם באייטיז, כך תיהנו מן המשחק המתוק עם המלח האטלנטי ופלפל השאטה המרוח בקצה.
כשהתחלנו להתלבט בין המנות הפתיחה, שי שוב הופיע. התעקש שהספיישל טונה איז דה ביזנס. אז הוספנו גם טרטר מוסר ים (עם חציל ושקדים) וסלט סטילטון ומשם הוחלט כבר שנזרום (44 ש"ח).
סשימי טונה – דילמות על גדות הנהר
למרות המרחק הגאוגרפי, כל ההבדל בין יפו ויפן מסתכם בחצי אות בלבד. כמעט. למרות שהיה זה מוצ"ש אחרי חג ארוך ולמרות שספיישלים תמיד גורמים לי לנקוט במשנה זהירות, הסשימי טונה שהוגש לנו היה במרקם מעולה וללא טיפת ריח קטנטנה של אכזבה. הביס היה נהדר. רק דילמה אחת סירבה לפנות את המחשבות לטובת עינוג החושים: חופן העלים נועד כמובן לאזן את טעמי הנהר הכתמתם, שהיה על בסיס סויה וטעמים אסייאתים שעבדתכם לא זיהה. ואז עולה השאלה המתבקשת – האם לאכול את החופן על הסשימי או לפצוע ממנו בין ביס לביס. הרי את הג'ינג'ר לא תניחו על המאקי, אותו דבר גם כאן. פלומת הירק הייתה נהדרת. מישמש של עלים רעננים שנקשרים בשמיר. איך ייחלנו שאסף גרניט או מאיר אדוני בדיוק יגיעו, רק כדי לשמוע איזשהי חרטה בנוגע לתפיסת השמיר שלהם, לאחר שיטעמו את המנה (62 ש"ח).
טרטר מוסר ים דו-לאומי
מנת טרטר פאקין ענקית נחתה מתחת לאפנו. דוגמא של רכס המורכב מדג מוסר ים שטורטר עם חצילים, קרמבל ושקדים. אני לא בטוח אם המוסר ים היה בלדי מצד האבא, אך השילוב הזה שלח אותי הרבה יותר לכיוון הקובנייה מאשר לטרטר המסורתי בשל אסופת המרכיבים שהכילו את המנה. טעם המוסר שמר על דומיננטיות, הדג לא היה שמן מידי והחציל העניק לו גוף נאה ועשיר. גם הקראמבל, שתכננתי לסקול בשורות אלו עבר יפה ותכננתי לחזור למנה הזו אח"כ כי בדיוק הגיע הסלט המעצבן (57 ש"ח).
סלט סטילטון
כשבא הברמן וסיפר מה כולל הסלט המומלץ, כל מה ששמעתי היה סטילטון. גבינה מטריפה, אז הזמנו. שי שאל אם יש משהו שאנחנו נמנעים ממנו אבל שיחקתי אותה פודיז ועניתי: כמובן שלא, בזמן שהגברת בדיוק יצאה לנשום עוד סיגריה. ואז הוא הגיע. ככל שהוא היה יפה ידעתי מה יעלה בגורלי כעת. ענית טעמה ביס וחצי ואמרה: "אני בכל זאת לא אתחיל לאהוב אנדיב. תהנה – כולו שלך".
הסלט טוב, איזון של גבינה משגעת, בוטנים מסוכרים, אפרסקים מבושלים נימוחים והרבה הרבה מתיקות שנועדה לשבור את מרירות האנדיב. זה לא שלא עפתי על הסלט הזה. אבל זה היה מתוק. מאוד מתוק. במיוחד כשסועד אחד ניסה לתפור אותו. בסוף, אחרי יומיים, פירקתי. הצרה הופיעה שניסיתי לטעום עוד ביס מהטרטר הנפלא רק כדי לגלות שאיבדתי את כל הטעמים בפה.
בשלב הזה אני רוצה לזרוק פירגון לבהא הברמן. נדיר לראות תודעת שירות כל כך גבוהה. עוד בהתחלה, לפני שהשתכרנו, הוא ראה שהמשקה GGS של הגברת נלגם לאט מידי וקרא לעברה: "אני רואה שאת לא נהנית ממנו, אז אם את רוצה אשפוך ואכין לך חדש". שם התלהבנו משימת הלב המופרזת. אבל כשביקשתי ממנו שיעצור לי את המשקה הוא שפך את הקרח מהכוס של ענית כדי לא למהול אותו בינתיים – וואלה בחור שעובד מהלב. כדי לפתוח את הפה ניסיתי כמה דברים: מים, סיגריה ובסוף ביקשתי מבהא חופן ירק כלשהו. כדי להחזיר את הטעם לפה. בלי להתבלבל או להסתלבט עליי (יש מצב שזה חומר לפוסטים של מתן אברהמס) הוא קפץ למטבח ושלח לי בוש ירוק ויפה. וואלה בתחילה כתבתי שהמקום הוא שילוב של כמה גורמים, אז תוסיפו את בהא הברמן שעשה את הצעד הנוסף הזה לחוויה יוצאת מגדר הרגיל (59 ש"ח).
מחבת רמשים מרתקת
מכירים את השלב הזה שעברו 20 דקות, והבטן כבר לא בקטע? אז לא הפריע הפעם. בעיקר כשראינו את המנה נוצרת לנגד עינינו במטבח הצמוד. תחילה ג'וליאנים של ירקות קשים הוקפצו עד שפירות הים החלו להגיע. ואז נוזלים שונים אשר שילבו טעמים אסייאתים בסגנון תום יאם. בשיאה של המנה קפץ פנימה גם החצי לובסטר. תקוע כמו עץ בודד של זית שנלחם ברוח החורפית.
כמובן שבתוך רגע הוא היה בידינו. עשיתי דאווינים על הגברת עם המזלג שנועד ללובסטרים של הגויים. הלובסטר הקטנצ'ק הזה התפצלח גם ככה. שריונו הדק חשף בשר מתקתק שמזכיר לכולנו למה אנחנו כל כך אוהבים סרטן. הרבה מחשבות רצו לי באותו הרגע. אך בעיקר אותה גברת סגולה מדהימה שנלחמת בסרטן בעוד שאנחנו אוכלים את האוצר הזה בצלחת, לצד שאר הרמשים המופלאים שנעשו באופן פיזדייצ (למרות שהקלמרי טיפ'לך חרגו מנקודת השלמות). הרוטב הנהדר ליווה אותנו ברכותו הנהדרת, משחנו בו כל מה שיכולנו עד שמצאנו את עצמנו ממזמים בו את צדפות המולים הריקות. באה הברמן ושאל באדיבות אם אנחנו רוצים איזה פת של לחם להשביע את הרעב שהמלחמה הותירה בנו, אך סירבנו באלגנטיות. הרי לחם זה משמין (97 ש"ח).
לסיום
אם סבלתם אותי עד סוף הפוסט המייגע הזה, אני רוצה לאחל לגברת הסגולה שלנו, שרק תהנה מסרטן כמו שהיה לי בצלחת, ותמשיך לזרוע אופטימיות בכל מי שנקלע בדרכה, ולגבי מסעדת פלימארקט – אל תפספסו, אחד הנדירים.
פלימרקט – רבי יוחנן 8 יפו | 03-6202262
קולינאריה אחרת – חלק 2, אור בלאן על מסעדת הסנדק
הבטחתי ולכן אקיים. בכתבה הקודמת התעסקתי במנות הראשונות שהוגשו לנו ע"י השף יגאל מולנר במסעדת הסנדק באשקלון. אחרי שנפתח התיאבון, נפתחו העיניים והרעב למשהו שאפשר לנעוץ בו שיניים התעורר – הגיע שעתם של המנות העיקריות!
עיקריות למתחילים
העיקרית הראשונה שהונחה על שולחננו, ובעצם המנה השמינית בארוחה, הייתה קאסטה של קדאיף עם מילוי ריזוטו ושקדי עגל על קרם דלעת ושום שחור. הפתיע אותי השילוב של השום השחור בקרם הדלעת, השילוב יצר קרם עשיר ועמוק בטעם שגרם לי להיזכר בימים קרים ועורר חשק למרק ירקות שורש סמיך. קאסטת הקדאיף נחה לך בעדינות על הקרם, מה שייצר מצג מרהיב ביופיו שמענג את העין. הריזוטו היה עשוי בצורה טובה, אך העגל לא הורגש, עד כדי כך שניתן היה לתהות האם הוא במנה בכלל? נכון, שקדי עגל הם טעם שלא מתאים לכל אחד ויש לתת קרדיט ליגאל מולנר על הניסיון לעדן את עוצמתו של הרכיב הזה ולשלבו במנה מורכבת כל כך, אך התוצר שהתקבל היה בגדר הסביר, ושקדי העגל שבמנה היו בגדר נוכחים-נפקדים.
המשכנו את הערב עם מנה בעלת פוטנציאל אדיר, על שום מה? על שום הרכיב המרכזי שבה – קוקי סאן ז'אק. למי שלא מכיר ולא יודע, מדובר בסקאלופ הטעים ביותר שיש. הצדפה העסיסית והגדולה הזאת היא הים בהתגלמותו, והשף היקר שלנו יגאל מולנר דאג לטפל בה בכבוד רב. לשולחן הוגשה צלחת של קוקי סאן ז'אק על מצע של גאספצ'יו חם של פלפל שקוף, קונפי שומר, סלק וצנונית עם גרניש של זעתר (טוויסט ים תיכוני מעניין למאכל אירופאי). תענוג של עסיסיות בכל נגיסה וטיפול נכון בבשר הצדפה. שילוב נהדר של מרכיבים שמלווה את טעם הקוקי בכל שלב ונותן שמיכה עדינה אך חמימה של טעמים בכל ביס, מנה מומלצת בחום רב!
מהצדפה עברנו למיקס פירות ים שכלל שרימפס וקלמרי משני סוגים ברוטב תפוח עץ, ציר דגים, דובדבני אמרנה ועגבניות מיובשות עם נגיעות גבינה כחולה. השרימפס והקלמארי נעשו בדיוק במידה הנכונה וקיבלו את המרקם הרצוי, אך הרוטב הרגיש זר ולא השתלב איתם לכדי מנה אחת. יש לי חשד סביר שהעגבניות המיובשות היו לא שייכות וספק עם דובדבני האמרנה היו קשורים. הרוטב היה חביב אבל לא הוסיף למנה במיוחד וייתכן שאף התנגש טיפה עם טעמם של פירות הים.
המשכנו את הארוחה עם מנה שהגיע בדיוק ברגע הנכון, פפרדלה עם לחי עגל בורגניון שבושל עם שורש סלרי ושורש פטרוזיליה במשך לא פחות מתשע שעות (!). למה זה הגיע בדיוק בזמן? כי אחרי המנות הקלילות יותר לכולנו התחשק לתת ביס בבשר, השף הצליח לעורר את קיבותינו בדיוק למנה הזאת – מנה עם משקל. הבשר היה תענוג רצוף של טעם עמוק וחלק. ליודעי דבר, לחי עגל הוא אחד הנתחים הטעימים ביותר שקיימים והשילוב שלו עם הסלרי והפטרוזיליה נתנו תחושה של בית. מנ מצוינת שקשה להפריז בשבחה.
אחרי התענוג העמוק של בשר הלחי חזרו לטבילה קצרה בים עם מנה קלאסית של ריגטוני של פירות ים (שרימפס וקלאמרי) שבושלו בחמאה ושום. מנה קלאסית כבר אמרנו? אז גם הטעם – יש סיבה שהשילוב הזה הוא שילוב מנצח ויהיה קשה למצוא לו תחליף, שום וחמאה עם פירות ים זה כמו סיר ומכסה, פשוט רכיבים שנועדו להשלים אחד את השני. טעם מצוין וקלילות שמנקה את החך אחרי בשר העגל.
מהים אל הים – עם מנה של דג בס על עלי מנגולד ממולאים באורז שחור ("אסור") עם רוטב אנשובי ושמנת בציר בטטה סגולה ועשבי תיבול. השילוב המדהים ובלתי צפוי של בטטה סגולה ורוטב אנשובי גרמו לי להרים גבה ולפקפק לרגע במה שחשבתי על אנשובי, השף אומנם הזהיר מפני מליחות טבעית במנה (מה לעשות, בכל זאת אנשובי), אבל השילוב עם הבטטה הסגולה לקח ואתי למחוזות מעניינים ביותר. עלי המנגולד טופלו כהלכה האורז נתן נפח ועניין בפה (במיוחד עם שילוב הרוטב), אך דווקא הדג אכזב והרגיש מנותק ולא קשור לחגיגת הרכיבים. מינוס הדג מדובר במנה נהדרת שכל צמחוני היה שמח להזמין.
ואז הגיע המנה שהיא בגדר חותמת אישית של השף יגאל מולנר – דג דניס על קרם של חציל שחור (שבעצם עשוי רק מקליפות החציל השרוף) עם מילוי של תרד, שרי ושימיאגי ביין לבן. אני אוהב את המנה הזאת, מאד. שילוב טעמים שמשחק משחק מעניין ומפתיע בין המוכר והידוע ובין המעניין והחדש. כתבתי על מנה זאת גם בעבר, בביקורנו במסעדת אלדין בשדרה, ואין ספק שמדובר במנה מנצחת ומהנה לכל הדעות. זאת גם המנה שסימלה את סוף הצלילה בים.
עיקריות למתקדמים
מהים עברנו למרעה עם מנה של סטייק אנטריקוט מבשר אנגוס, שהוגש לצד מח עצם וגזר אורגני בשלושה צבעים על קרם של תפוחי אדמה ראטה וציר בקר. קרם תפוח האדמה היה פשוט תענוג, טעמו הייחודי של הראטה עורר את בלוטות הטעם והקרם היה בדיוק כמו שאני אוהב, רך, נימוח ובעצם מיני-חוויה בפני עצמו. הגזרים הוסיפו צבע וחיות למנה והיו שילוב מעניין לצד הבשר הכבד, אך הבשר עצמו לא הגיע למחוזות הנכונים. הסטייק היה סביר ותו לאו, אבל זה ככל הנראה תוצאה של ערב הטסטים ופחות תוצאה של איכות הבשר. תסלחו לי שעל מח העצם אני לא אכתוב, פשוט מכיוון שזה לא חלק שאני חובב במיוחד, אני מניח שלאוהבי הדבר זה טעים אבל לא בשבילי.
מהסטייק המשכנו לבשר קצת אחר, פילה בקר על קרם פטריות פוצ'יני. מנה פשוטה יחסית שלא מעוררת התרגשות גדולה, אך בהחלט ניתן לסווג אותה בגדר הפשוט אבל טעים. בישול נכון של הפילה ושילוב כמעט טבעי עם קרם פטריות נהדר.
ואז הגיע כוכב השר של הערב, מה זה כוכב? דוגמן! צלעות טלה עסיסיות ויפיפיות שהוגשו באופן מעורר השתאות על מצע של קרם אפונה ולימונית. מנה כזאת גורמת לי לתהות למה יש צמחונים בעולם? הם פשוט לא מבינים מה הם מפספסים. בשר עשיר, מענג, טעם שמחליק בגרון בהנאה ועוד עם קרם אפונה שלוקח את צלעות הטלה למחוז חדש ומעניין, או במילים אחרות – אושר.
לסיום המסע הקוליאנרי והערב הוגשה לנו מנה של חזה מולארד עם קרם בטטה סגולה מעושנת ורוטב הדרים. ההדרים היוו שילוב מצוין לחזה המולארד. צריבה נכונה של נתחי החזה שהונחו בעדינות על קרם הבטטה יצרו מנה מנצחת שתענג כל חך ותספק לכם עניין לאורך זמן. ממליץ בחום לטעום מנה כזאת, לפחות בשביל ההתנסות הקולינארית.
כמה מילים לסיכום
קיבלנו הצצה לתפריט עשיר ומענג של שהשף יגאל מולנר מרכיב בימים אלו במסעדת הסנדק באשקלון, שווה לעקוב אחר המקום ולהגיע לפתיחה החגיגית. אם אתם רוצים להתנסות במנות שלא תכירו ממקום אחר, בשילובים מעניינים של רכיבים מוכרים (לכאורה), לכו ותהנו.
מסעדת הסנדק – הפנינים 2, אשקלון
שונא רוסים!
בגלל התרבות המגוחכת שלהם בחרתי ללבוש סוודר. גולף.
הכל התחיל שסיימתי לעבוד מאוחר מידי וקבעתי עם הגברת מסעדת "קלארו", במתחם שרונה. "בדיוק ב 20:00. מבטיח לא לאחר". אבל למה בחרתי ללבוש גולף? או יותר נכון – מדוע כל חולצות החורף ששלפתי מהבוידם מחוברות לצווארון גולף? – שונא את התרבות שצמחתי ממנה. מי יכול היה לחשוב בכלל שזה נראה טוב?
סיוט הגולף הלך והתרחב. מבחוץ מסעדת "קלארו" נראתה מנומנמת כיאה לאמצע השבוע, אך בפנים זה כבר היה עולם אחר לגמרי. המקום לא רק שהיה עמוס, הוא הכיל אנשי עסקים מגוהצים ותיירים במיטב מחלצותיהם. ואני בגולף. רגע. זה עוד לא הכל. מסתבר שגם לבשתי אותו הפוך.
המלצרית המקסימה שכנראה זיהתה עד כמה שאני נסער ושאלה אם נפשי תחשוק בקוקטייל, בעודי ממתין לגברת שתחזור מהנוחיות. הנהנתי לקוקטייל וודקה וכוסברה כדי שהחביבה תעזוב אותי ובתקווה שלא תשים לב לסוודר הפוך. שונא רוסים. וגולפים. הערב אשרוף את כולם. (את הגולפים).
לונה
שתי דקות אחר כך קיבלתי את המשקה בעל השם שמזכיר דיסקוטק של ניינטיז. למזלי הקוקטייל כל כך טוב עד שהעדפתי רוב הערב לא ללגום ממנו.
הארומה הספיקה. שילבה בין כוסברה כתושה ותפוזי דם. זו הייתה כה עוצמתית עד ששכחתי מזה שישבתי במסעדה מפונפנת במשך 10 דקות עם חולצת גולף הפוכה.
השלוק הראשון צינן אותי. קליל ורענן ולווה בקיק וודקה עדין. לא הכביד עליי והיה אפיריטיף נהדר. התיישבתי בכיסא, התמתחתי וסוף סוף נאנחתי.
אחלה דרך להתחיל ערב. הגברת שבה ובמהירות הבזק טסתי לסובב את הגולף הארור.
בהמשך הערב טעמתי גם את גב' מילר שהייתה המאהבת של הגברת שלי. כאן משחק התפקידים נגמר. הניחוח היה טוב אך משני לטעם. אהבתי את המרירות הקשוחה אשר הודגשה באמצעות קצף דקיק של חלמון רך.
לעולם לא אשכח איך קראתי פעם את "ספר הקוקטיילים" שמעלה אבק בכל בית בציון. הרגשתי מבוגר ושילבתי וויסקי של אבא עם חלמון. אבי בדיוק שב מעבודה. ראה אותי מבזבז את אחד הבקבוקים היוקרתיים ואמר לי רק דבר אחד: "שב מולו ואל תזוז עד שתסיים". היה זה הדרינק הנוראי בחיי. החלמון עשה לי גאג אפקט שלא מבייש שום סצנה למבוגרים.
בניגוד לסיפור שלי, הגברת התענגה על המשקה החמצמץ מריר וכלל לא נרתעה מהחלמון. רק בסוף הערב הסכמנו לנסות גם את הבזיליקה. בניגוד לרושם שבזיליקות אירופאיות עושות לך, כאן טעמו של הבזיל מרענן וחביב אך אם כבר עסקנו ברושם – לונה הייתה האהבה הראשוני שלי בקלארו ונותרה בלבי עד לרגע זה ממש.
נא דג (ברוסית זה נשמע יותר טוב)
האנטיאס "סושם" עבורנו ממש לקראת ההגשה. אז מה יכול להיות רע? התוספת.
זה לא שהחיבור לא היה מאוזן ונעים, אלא שהטאבולה פריקי (שהיה בעל מנגס נהדר כשל אורז בר) עם היוגורט המלטף וחמיצות של העגבנייה בשילוב ההפתעות הקטנות כדוגמת הפיסטוקים מהריג'לה, הם היו כה טעימים כשלעצמם עד שתהיתי: מה היה קורא לולא האנטיאס הנהדר היה מככב במנה? הרי שזו הייתה מצוינת גם בלעדיו.
הסגולה של קלארו
כמו המשמעות השנייה של "סגולה" כך השתלב הטעם הארצי במנת ה"ים-יבשה" הזו. חורף בקע מן הסלקים הצלויים בטאבון לבנים כבד והכרוב הקרוע והוא קישט בצורה מהפנטת את הקלמרי. הגברת שלי שלא חסידה גדולה של קלמרי הודיעה מיד: זו הפעם הראשונה שהיא כה נהנית מן הדיונון הנפוץ. ואכן הקלמרי היו עשויים מחומרי גלם טריים במיוחד, בכל זאת זו הבייבי של רן שמואלי. את הקלמרי יד נבונה הכינה במידת עשייה שהייתה קרובה לשלמות. למרות כל השילוב הנהדר הזה, אני בסוף אשכח את המנה הזו, אך מה אני מבין? – הזמנתי המבורגר למנה עיקרית.
פורל מעשן לייט
אחד הזיכרונות הטובים שלי קשורים בפורל מעושן. איכשהו הפורל המעושן בעישון קר של יענקל'ה שיין עם שמנת חמוצה על לחם כפרי שחור נצרב בזכרוני ולא מרפה.
ועתה הגעתי לפורל שהוגש לי בקלארו. והייתי סקרן. מנת הפורל הגיעה מדג בוגר, בשרני ושומני ולאחר עישון חם קצרצר, הוא נצרב על גבו כך שבנוסף לטעמים המעושנים זכיתי בפורל-קריספי-סקין שהיה קשה מלהפסיק לאכול גם אותו.
בניגוד למנה בעלת הסגולות הסגולים, כאן ממרח השמנת-חזרת היה מודגש יותר והדומיננטיות המופלאה שלו עטפה את האש בראונס (קרעי תפו"א מעולים שנצלו בטאבון), והייתה מצע מעולה לדג העסיסי.
טעמו של הדג היה נהדר. אני אוהב אותו קר ומעושן יותר, אך גם בהגשה החמה טעמי העישון ניכרו בו, בעיקר כשהצטנן מעט בצלחת הגדולה. כוכבית נוספת במנה זו היא השעועית הטרייה. זו העניקה רובד רענן ועסיסי שהרגיע את החך וגורם להנאה מחודשת גם מן הביס הבא.
תמונת יח"צ: שלי יצאה על הפנים
ההמבורגר של רן שמואלי: לא לילדים
קינג סייז פינאלה
כאשר הסתכלתי על ענית במבט שאומר: אין בי עוד חלל בבטן, היא השיבה לי מבט של: היי, תכין את קיבת הקינוחים שלך תיכף ומיד. בחרנו את הטראפלס בתור ההפי אנד שלנו להערב (כי כפי שחשבתי היא נרדמה דקה אחרי שהידקנו את החגורות). כדור הטראפל היה מריר כראוי אך דק מידי לטעמי כי יכולתי עוד מהמעטה הנהדר. התוכן עצמו הכיל מוס שוקולד לבן ושחור. והיה התשובה הישראלית הקלאסית לארוחת שחיתות של ממש. הכדור נח במרק שמנת עדין עם פרוסות של תות חמצמץ ולאט לאט המנה הלכה ונעלמה. ניסיתי לספר לעצמי שאני לא אוהב מתוק ואני לא אוהב קינוחים אבל פאק איט, המנה כולה נגמרה.
קלארו – הארבעה 23, תל אביב יפו 03-6017777
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: מרינה קיגל | גילוי נאות: הוזמנו לסקר את קלארו
שף יגאל מולנר מתארח במסעדת אלדין בשדרה – מי היה מאמין ששואו כזה קורה בפריפריה?
לפני כשנה, במסיבת עיתונאים, פגשתי מנה שריגשה אותי במיוחד, עדינה, עדכנית, בעלת קשת מרהיבה של טעמים והגשה מוקפדת כמו ציור.
כשהשף יצא לקבל את פנינו, זיהיתי אותו, היה זה השף יגאל מולנר.
מאז חלפו ימים רבים בהם פטפטנו לא מעט עד שיום אחד קיבלתי ממנו הודעה, "ארקדי, אני ושף חיים אלוש עושים ארוחה, אתה בעניין?"
ברור שלא סירבתי ותיאמנו יום. ביום ההוא סופת חורף מטורפת איימה ממעל והיו לנו את כל הסיבות לדחות/לבטל, אבל שף יגאל מולנר, בנחישות אופיינית לו, לא היה מוכן לקבל "אי אפשר". יאמר לזכותו ולזכות השף חיים אלוש – זו הייתה אחת הסעודות הכי טובות שנוצרו בביתי.
מאז אותו ערב סוער יגאל הפך אצלי מסתם עוד יגאל לחבר.
עתה יגאל הזמין אותי לארוחת כתבים באירוע חד-פעמי ושאלה אתית עלתה על הפרק, האם ניתן לכתוב כתבה אובייקטיבית על חבר? אתם תחליטו.
בחזרה להווה
יגאל התארח במסעדת "אלדין בשדרה" הממוקמת על חוף הים באשדוד.
למרות שאני מסיים יום עבודה ארוך בנתניה לקראת שבע בערב, כשהימים הם ימי תחילת בניית הרכבת הקלה בת"א, על כל הפקקים המשתמעים מכך ולמרות שהייתי צריך לקפוץ קודם לבית שבת"א, לשלוף את הכלבים לטיול, השף, הנחוש כהרגלו, לא היה מוכן לשמוע "לא יכול". לכן מצאנו עצמנו בערב קיצי ומהביל בכניסה למסעדה באשדוד, מופתעים מהעובדה שהשף מולנר הנחוש הצליח להביאנו, כנגד כל הסיבות שבעולם.
מסעדת אלדין בשדרה – אשדוד
לא במקרה נבחרה מסעדת "אלדין בשדרה" לשמש כקנבס לתמונות שמצייר השף יגאל מולנר. המסעדה הדרומית מושתתת על חומרי גלם טריים מן הים וזאת בזכות קיומם של קשרי דם עם ספינת דייג הפועלת סביב השעון. לצד הדגים הטריים, המסעדה מציבה שורה ארוכה של מוצרי איכות (כגון פרחי מאכל של "עלה עלה") ואף פסטה הנעשית במקום.
אולה אמיגו: רום, קוקוס ואננס
כשהכנסתי לפי את הקוקטייל, יום שלם של ריצות פסק באחת. תקראו לזה מולקולרי, תגידו מתקדם, אבל ברגע בו טעמי הקוקוס והרום נפתחו בפי עם רעננות הנענע ונגיעה חמוצה של אננס, זה הרגע בו המציאות נמחקה. או אז פתאום ראיתי מימיני את בת זוגתי במלוא הדרה, את חבריי ישובים סביב השולחן ומאחורי דלפק המטבח, את השף והצוות המרשים של "אלדין בשדרה".
נועם ואנטון (מצוותו של מולנר) עמלו על קוקטיילים נוספים ובאותו הרגע הבנתי, אתנחתא. כך צריך לקרוא למנה / קוקטייל הזה – אתנחתא.
ריקוד של פלמידה
גלי המלצרית קרבה אלינו עם המנה הראשונה, חייכתי לקראתה והבנתי שעליי לשלוף במהירות את המצלמה והעט. על אף הרעב שבציפייה ושעת הערב המאוחרת, הפלמידה דרשה צילום שיתפוס אותה פעם אחרונה בחייה, בשיאה. לאחר התיעוד אחזתי בה בשיני, לטעימה קטנה כדי לגלות מה היא צופנת בקרבה.
המפגש הראשון בינינו גרם לחיוך.
פלמידה צעירה ורעננה אשר שחתה עד לא מזמן במי הים כך שריח רענן עוד נידף מבשרה ואז בשביב שנייה, סמית נאחז בה, משך אותה ממני לתחושה של חמיצות נועזת וכך שניהם נעלמו, כי בלעתי את הביס. מיהרתי לנעוץ בעוד חתיכה מהפלמידה, והריקוד התעורר מחדש – רענן וחמוץ שמסתחרר בטירוף. אלו רקדו וקפצו בפי בקצב, עד שגם צנונית הצטרפה לחגיגה. זו לא הגיעה בגפה, אלא אחזה בעלה מיקרו בזיל ירוק, ריחני ורענן. מבלי לאחר גם האבטיח המולקולרי קם ממושבו והצטרף לריקוד המשוגע שהתחולל בפי. אלו נלעסו ונלעסו בקצב, עד שהתעייפו ונמשכו בקרם הזעפרן הזהוב ואז כל טירוף מסיבת הפול-מון הוחלף בשקיעה זהובה נעימה.
הבטחתי להתייחס לשף יגאל מולנר כמו לכל מושא סיקור בלי משוא פנים, לכן נדרשת במנה הזו השאלה המרכזית: האם קוביות ג'ל האבטיח וקרם הזעפרן הוסיפו משהו חדש ומעניין לטעמיו של הדג?
מצד אחד, קוביות האבטיח אחזו את מהותו, הקשו אותו ובכך גם את מתיקותו. מצד שני האמולסיה החלקה מאוד של קרם זעפרן דמוי איולי ללא ביצים, יצרה טעם רך שלא מתעקש להישאר בגרון ומותיר אחריו רק את טעמו של הזעפרן.
לטעמי, על אף החוויה שבמנה, קוביות הג'ל הן בעיקר האמירה של השף בעוד שקרם הזעפרן היה במקומו והשתלב נפלא כניגוד לחמיצותו של הסמית. האם טעמה של הפלמידה נותר במרכז הריקוד? בהחלט כן.
קוויאר "אייזנברג" בצבעי ים
אחרי ריקוד הפרא הזה הייתי חייב משקה וקיבלתי… בערך. קוקטייל של קוויאר טקילה וריבת הדרים. למעשה, מולנר וצוותו (נועם ואנטון) החליטו להביא לאשדוד את הבשורה המולקולרית. המשחק היה נפלא. מרקם שלוקח אותך לניילון פצפצים. כזה שאי אפשר להפסיק איתו. טעמו הוא של תפוז, קליפה של תפוז ליתר דיוק. לאט לאט הדומיננטיות של הטעם ההדרי מתפוגגת בחלל הפה ונותר רק אפטרטייסט עדין של טקילה שהתכנסה בתוך עצמה.
המלחמה הקרה
טרטר של מוסר ים עם עשבי תיבול, בצלצלי שאלוט, שמן זית ומלח אטלנטי על גבי קרם סלק וטוויל פרמזן חוסל במאית השנייה. לא בשל גודל המנה, אלא בשל טעמה. בארבע ביסים חפוזים דחפנו את הטוויל המושלם לפינו עם מערום של דניס ומעט מן המצע המפתה. בניגוד לרוב המנות של שף מולנר, במנה זו חשתי מלחמה. המנה טעימה מאוד, אך מול המנה המעולה של הדג שנכבש באלגנטיות וצף על טוויל כמו סירה עדינה, לפתע ניצב קרם של סלק – מאכל בעל אופי מזרח אירופאי מובהק. במקום לתת למנה הקלילה לשוט על מי מנוחות, הסלק המבושל הוא כמו מלכודת בוצתית יפיפייה, שתפסה את סירת הפרמז'ן והכבידה מאוד את הביס. כך, לטעמי המנה המעולה הפכה לסילודקה פאד שובאיי, כמו זיכרון שכרוך בד.נ.א של השף ומסרב להרפות. כך נותר בצלחת מאבק נצחי בין המערב למזרח, בין הקדמה למסורת.
מיקסולוגיה
אחרי מנה כזו אנטון קיידין, שיגאל שלף ממסעדת בולו (ניו יורק) והביאו לארץ, התחיל להפגיז. הקוקטייל הנעים ביותר שטעמנו בערב היה שילוב של וויסקי, דבש ויין אדום. בתמונה: ביד בטוחה ועדינה הוסיפה יין גמלה ישראלי ופירותי אל בין הקרחונים שהכילו וויסקי ודבש. לגמנו תריסר ערבובים בערב הזה, אך תמיד שבנו לשילוב הרענן והארומתי של המשקה הספציפי הזה.
פאקינג מעולה
טרטר הטונה כבש אותי. השילוב בין הדג הטרי של "אלדין בשדרה" והסינרגיה בין שאר המרכיבים היה מופתי: איולי פלפלים – לא פחות ממושלם, טמפורה לימונית, שהייתה מעט לחה, אך בעלת טעם עדין ונעים ובשיא עמד האיולי ווסאבי שהיה פאקינג מעולה! מבחינת גוף, מבחינת באלאנס ומבחינת סיומת.
לקישוט הונח לנו סחלב יפייפה. גם אותו בלעתי. במנה שכזו הצלחת חייבת להישאר ערומה כביום היוולדה.
הקוקטייל המרחף
כבר עסקתי מעט באנטון קיידין המיקסולוג ובסבב הבא הוא הגיש לי משקה נוסף ומרחף. ההגשה חביבה מאוד יצרה הפרדה בין האלכוהול (ג'ין) לבין הטוניק והאננס, באמצעות קלף של ליים. פשוט, חביב, מרשים, אבל זו הייתה גרסת הכוסיות לג'ין&טוניק, אז העברתי את המשקה לאחת הנשים בשולחן.
מנה טבעונית
אלי "הדייג" מ"אלדין" באשדוד, סיפר לי כי זוהי תקופת ביקורה של המליטה ולכן מסעדות רבות מעלות ספיישלים על בסיס המליטה. השף מולנר הפך את ביקורו הקצר של הדג לפרזנטציה של התפרצות של חיים ומוות, תוך חיבור של אידרת הדג עם קציפת ליים מדהימה, נתחי בשרו, גספצ'יו של מלפפונים עם מירין וווסאבי.
אף על פי שלא השתגעתי על הגספצ'ו, המכלול עבד מדהים – מן הקציפה שעוררה את כל החך והדגישה את טעמי הדג והווסאבי הנפלאים תוך שהיא קושרת את כל המרכיבים הפזורים לידי קומפוזיציה אחת מעולה.
הפתרון הצמחוני
כדי לעצור לרגע עם הדגים, הוגשה לנו תפרחת זוקיני מצופה בפנקו במילוי ריזוטו ארבעת הפטריות ואיולי זוקיני צהוב. מצד אחד המנה הציגה עבודה עדכנית ומשביעה רצון גם לקהל הצמחוני. אף על פי שהקונטקסט של המנה נשמע חורפי מאוד, אכלנו אותה באמצע הקיץ ולא היה צל של כבדות. קראנצ'ית ואסתטית. בנקודה זו יושבי השולחן הסכימו: הקצח בפנקו היה מעט אגרסיבי מידי, וסירב להרפות את שאר הטעמים.
קהילת המבורגר ישראל על המזח
כיצד מסעדת דגים ניגשת להמבורגר? פעמים רבות בחיי טעמתי קציצת דגים יבשה שבטעות כונתה בתפריט "המבורגר". זהו בד"כ האתגר המרכזי בשימוש בדגים. השף יגאל מולנר ידע מה יסקרן אותי ויביא להגעתי: המבורגר מוצלח מן הים.
לשם האתגר השף היקר שלנו יצר קציצת דניס עם שומן סלמון. זו כשלעצמה הייתה טעימה מאוד, עם תיבול משמעותי וסיומת של כוסברה רעננה. כטופינג הוגשו 2 חלופות: חלמון כבוש (אופנה קולינרית של הקיץ) או הולונדז. אלו קשרו בין הלחמנייה המתוקה לקציצה הימית והוסיפו לה לחות נוספת.
בניגוד ליושבי השולחן, לטעמי החלמון הכבוש היה הצלחה אמיתית. אומנם טעמי המלח בהחלט היו אגרסיביים במיוחד, אך אלו התאזנו עם הצ'יפס ארטישוק ירושלמי שטוגן אל-דנטה ושימר על לחות נעימה ועל טעמיו העזים.
דג של לילה
אילו הייתי צריך לבחור מנה עיקרית אחת במסעדה הייתי בוחר במנת הדניס. כל חלק וחלק במנה זו היו לא פחות ממושלמים: דג טרי שעשוי נכון, מעוגן במצע של קרם חציל שחור. לצד הדג הוגשו גם לקט גזרים אורגניים צבעוניים שצבעו מעט את הלילה, השתלבו בתמונה והוסיפו מתיקות עדינה כדי לשבור מעט את טעם העשן. מיקרו בזיל הונח כאילו רק ליופי אך גם הוא הוסיף רעננות והקל את המנה.
פריחת הסלמון
על עשייה מושלמת וחומר גלם נפלא נמאס לי לכתוב. סלמון מעולה עם רעננות לימונית בשמנת וסומק. הסוד במנה היו עלי המנגול המגולגלים שהכילו בורגול, נענע ופטריות. זו ללא ספק מנה חורפית נהדרת, אבל כעת אמצע הקיץ ואני אחרי 9 מנות. ענית זוגתי בדרך כלל נרתעת מהסלמון אך הפעם היא אחזה בצלחת וסירבה לשחרר. נראה שזה אומר מספיק.
המחבק
דמיינו טורטליני טרי במילוי ארטישוק ירושלמי חלק כזה ששוחה בקרם רוקפור מושלם, עם ערמונים, בצלי שאלוט ופורצ'יני. זו בהחלט מנה לסגור אתה את הערב. הגבינה הכחולה הנמסה עם מתיקות הערמונים הצטלבו עם הכיסונים המופלאים שמולאו בארטישוק ירושלמי והיו להרמוניה של שלווה.
אולי משום 9 המנות שאכלתי לפני כן, או אולי כי גדלתי בפאבים של אשדוד המגישים זיתים, אך באותו רגע השתוקקתי לזיתי קלמנטה במנה הזו, כאלו שישברו קצת את היצירה העילאית מושלמת הזו. השף מולנר ניסה להסביר לי על תנועה של המנה, המראה והחיבוק של הטורטליני, אך אני רק חלמתי בהקיץ על כל הטעמים המופלאים הללו פוגשים זה את זה פעם אחת נוספת, כשיש לי מקום בקיבה.
,לסיכום, מסעדת "אלדין בשדרה" היא כמו אותו כפר דייגים מזרח תיכוני בחו"ל שמגיעים אליו כדי לטעום דגה מקומית, רק כשר. השף היקר שלנו, יגאל קרע ת'תחת כדי לעשות ערב קונספט שיותיר רושם חיובי בעיר מגוריו והוא בהחלט הוציא אותנו עם התרשמות רבה. מולנר הוא חבר, אבל הוא גם שף בחסד.
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכים: ענית אורלב ואור בלאן
יצאנו לבדוק איך עובד החיבור הקיצי בין צורי סושי למסעדת רג'ינה במתחם התחנה (כשר)
את מסעדת רג'ינה הכרתי לפני כשנה. מסעדה ישראלית אשר מאופיינת בקו ביתי "קרוס-ישראלי", כי למה להתעקש? ברג'ינה תמצאו רוחב פס שיזכיר לכל אחד את בית הוריו, בין אם אכלו שם איקרה, קבבונים או כבד עוף קצוץ ומתקתק. מאז ביקרתי ברג'ינה באי אלו הזדמנויות ונהניתי תמיד, הן מהמטבח והן מהאירוח של ניר וציפי המדהימים.
מהפך בתחנה
אחד הדברים שהפתיעו אותי יותר מכל זו הפקת קבלת השבת ברג'ינה. מתחם התחנה ידוע כמתחם בילוי בתרדמת מקוללת והפלא ששינה זאת בא בתחפושת של מסעדה ישראלית כשרה. בין הרמקולים הצוהלים ישנם חבר'ה לא צעירים, המפזזים בכל הכוח לקצב להיטים שסירבו להישאר במאגרי ההיסטוריה. מלצרים היפסטרים מפזרים מנות או כוסות זהובות של בירה צוננת וחיוך מרוח מצד לצד.
רבים מחברי היו בהלם תרבות נוכח אותן "קרחנות אסקפיסטיות" מהולות באלכוהול וכל טוב.
חום יולי אוגוסט
כשחם חובה מזגן.
ציפי לא מאוכזבת מהקפאת ההפקה ולהפך, היא כבר מקדמת את הקיץ בברכה ומרוצה לנוכח הצ'לנג' הבא: ערבי מוצ"ש עם סושיפיוז'ן של צוריסושי – כי פחות חם, וכי ניר השתלט על התקליטייה ומחזיק במיטב הלהיטים העל זמניים, החבר'ה הנאמנים ממשיכים להגיע ללא סייג.
אז מה ארקדי חשב על השילוב בין סושי עדכני לאוכל ביתי?
"הפוסט-פוסט-פוסט מודרניזם-קולינריזם-ישראליזם-בינלאומיזם".
את הערב פתחנו עם רג'ינה ב"יער" – קוקטייל עדכני המחבר בין פירות יער לוודקה איכותית. בשנים האחרונות נושאי המיקסולוגיה וקדושת הכוסית חזרו אלינו ובגדול, וכעת יותר ויותר מסעדות נותנות את אלומת האור הראויה למשקה האלכוהולי.
המשקה היה צונן ומרענן, פירותי ומחוספס. אני פחות טיפוס של וודקה, התחברתי הרבה יותר לוויסקי שלגמנו בסוף הערב.
צילום: אייל גוטמן
איקרה זה בית.
אני מוכן ללכת למסעדה כשרה כשהיא נוגעת בנקודות הרגישות, מעלה זיכרונות ומעוררת מחשבות. כך בדיוק עשתה צלוחית האיקרה הלבנה – קטיפתית ורכה, קראנצ'ית וסמיכה. אני נורא אוהב איקרה, במיוחד עם בצל ירוק. כילד הייתי לוקח איקרה לבית הספר ולעולם לא אשכח את המקרה בו יאחד התלמידים צעק באמצע השיעור: "איכככ, ארקדי אוכל גלידה בפיתה!!!!" ושאר הכיתה התגלגלה על הרצפה.
כשהתבגרתי לא עזבתי את האיקרה. זכורים לי לילות רבים, בהם חזרתי אחרי בילוי משכר כשניסיתי לשמור על הגזרה. בלי לחם הייתי שוטף גבעול או עשר של בצל ירוק, וטובל באיקרה עד שהקופסה הייתה מפולשת כהלכה.
באיקרה של רג'ינה לא היה קסם אלא ערימה עמוסה של זיכרונות.
צילום: אייל גוטמן
סלמון כבוש עם אבוקדו וצלפים כבושים
נראה כי זו מנה פשוטה כל כך שלא ברור מי מגיש אותה במסעדה. כאן בדיוק מופיע הקסם של רג'ינה. למרות ההדר שבהיכליה הפנימיים, המסעדה מגישה אוכל פשוט בהגדרתו. יחד עם זאת, מדובר בדג כבוש קלות בטעם נהדר אשר איננו נאבק בטעמו של הסלמון, אלא מלווה אותו באלגנטיות. פיסות האבוקדו והצלפים משחקים זה בזה ומאתגרים את טעמי שנות ה-90' של אבוקדו בלימון.
פלטת דגים כבושים ומעושנים
מתיאס, סלמון, פלמידה, צלפים – בית.
ענית צחקה: "דווקא הבוקר לא הספקנו לאכול את הארוחה המסורתית, אז במקום לאכול סושי, קיבלנו את ארוחת הבוקר האהובה".
לאחר המנות הללו הוגשו מספר מנות חמות של דגים. מהמנות החמות פחות התרגשתי, אולי כי הדגים החיים כבשו אותי ואולי כי זה טעם שפחות התחברתי אליו. מנת הפיש אנד צ'יפס הייתה עשויה טוב למדי, וגם מנת הדג על קוסקוס בהחלט הייתה עושה לי את זה באמצע השבוע, כארוחה משביעה.
אבל אני באתי לטובת הדגים החיים, אז ברשותכם נעבור לשלב השני:
הדוכן של צורי-סושי:
כשהדג טוב, הכל מתחיל משם. הסשימי סלמון סיפקו התחלה נהדרת. הדג הטרי התחבר על איולי עוקצני במידה ובמרכז המנה נחה ערימה של נבטים ואטריות זכוכית עם מעט בצל מטוגן שהמתיק את האווירה. חביב. לא נפלתי אך לא הייתה ולו חצי תלונה.
טרטר ים
המנה הבאה הייתה טרטר סלמון עם אבוקדו והרבה צבע. מלבד הטרטר ששילב סלמון באבוקדו באיזון נעים עם נוכחות אסייתית טיפוסית של שומשום ונבטים, המנה הייתה פשוטה למדי. מצד אחד, נראה חיבור מסוים לקו הקליל של רג'ינה, חיבור זה ישלח אתכם לויקי כריסטינה במידה ותרצו אוכל מתקדם. מצד שני הרגשתי שבמנה הזו צורי סושי יוצא מידי חובה יותר מאשר להראות את יכולותיו.
טעים, פשוט. אבל אל תשפטו את צורי רק על פי המנה הזו.
סשימי טונה אדומה
גם כאן המשחק נותר בגבולות המגרש, אך השילוב של התנועות הנכונות יצרו מערך טעמים שהבקיע ביס מושלם. שילוב טעם של דג טונה איכותי, עם קרם מלטף בעל עוקצנות סמויה, מתיקות של בצל מקורמל וקראנץ של נבטים על אטריות הזכוכית. תחילה לא הבנתי את העירית הקצוצה אך רק כשהחך נהיה כבד ממגוון הטעמים, פתאום נוכחותה באה אליי והחייתה את הסיפור.
זו בהחלט הייתה מנת הדגל של צורי סושי.
לסיכום,
את הקינוחים שהגיעו בסוף הארוחה הותרתי לחברי לשולחן. הייתי שבע ומחוייך מערב מהנה בין חברים ועם מארחים מדהימים. הורדנו עם ציפי המקסימה עוד צ'ייסר לפני השבוע שבפתח, ובדרך לאוטו הסכמנו ענית ואני שזה בהחלט מקום לא שגרתי שפשוט כיף לבקר בו, וצריך לעשות את זה הרבה יותר.
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: קריס טיילר
גילוי נאות: הכתב הוזמן להשקה במסגרת אירוע עיתונאים.
ארקדי אוכל דברים 