קטגוריה: מטבח איטלקי
טוטו – החוויות הגסטרונומיות הכי טובות לשנת 2018
כשחברים הגיעו לסופ"ש בת"א הם דחקו בנו לחבור למסעדת טוטו וקצת נחנקתי, בעיני זו מסעדה שמקוטלגת ברשימת המקומות "לאירועים ממש מיוחדים" ומתומתחרת בהתאם. לשמחתי יש לי אופי חלש מידי כשזה נוגע לגסטרונומיה והלחץ החברתי עבד נהדר. כך הגענו לאחת המסעדות היותר טובות שביקרתי בהן בארץ.
מסעדת "טוטו" פועלת במוזיאון תל אביב (לא רחוק ממסעדת פסטל) מאז שנת 2005, החלה כמסעדה איטלקית עם השף מנה סטרום ולאחר מספר שנים עברה לנצוחו של השף, ירון שלו. שלב מחזיק במטבח מאז ועד היום למעט אותה פרשייה שגרמה למושיק רוט להחליפו לפרק זמן קצר אך הזיווג לא תפס.
בכל אופן סיימנו אסקייפרום והצטרפנו להזמנה הזוגית בדקה ה-90 והושבנו בשולחן קצת קטן מידי לארוחה של 4, במרפסת הפונה לרחוב. חייכנו הרבה. הזמנו שנין בלאן לבן יבש קיצי ונהדר של יקב שבו עם טעמים תפוחיים (192₪) ופערנו את עיננו למראה יופייה של המנה הראשונה.
#סשימי קומקוואט
מנת סשימי מעלפת הוגשה לשולחננו עם נתחי טונה על רוטב כתמתם וגילופי מלפפונים בלדי עם מיקרו עלעלים. זו הייתה המנה הראשונה מבין 3 המובילות שטעמתי בטוטו. רוטב תפוזי הדם היה עדין אך עשיר מאוד בחמצמצות, מתיקות וסיומת חרפרפה של ג'ינג'ר. כף של סשימי עם הרוטב הזה וטבעת קטנטנה של פלפל חריף בישרה לנו שהגענו למקום הנכון. מקדש של אוכל שמקדש את הפרודוקטים ועושה שימוש רק בטופ של הטופ. אף עלה לא השחיר וטעמו של הדג העיד על כך שלא מזמן הוא עוד שחה לו וקיווה לטרוף דג טעים ולא חלילה להיטרף על צלחתנו. (95 ש"ח).
#פיצה לבנה
פיצה בינונתי מבצק קראנצ'י עם פרוסות גדולות של מרטדלה הונחה על שולחננו. בשל קוטנו הפיצה תפסה את רוב השולחן ומנת הסשימי נדחקה בצורה מעט לא נוחה לאחת הפינות. ריח מהביל עלה מחמאת הכמהין הלבנה ונקניק המרטדלה הוסיף טעם ייחודי שבארץ פחות מכירים. למרות שהעלמנו את המאפה הזה ברגעים קצרים ובהמשך ניגבנו עם הקצוות את רוטב המנה הקודמת, לטעמי המנה הזו הייתה החוליה החלשה בארוחה, בעיקר כי לא עמדה בסטנדרט הגבוה של המנות האחרות. זאת אני זוקף לבצק הדקיק שלטעמי היה רחוק מטעמו של הבצק הנפוליטני ויותר קרוב לטורטיית חיטה שחטפה מכת חום (88 ש"ח).
#טרין כבד אווז
למרות שהעומס השולחן החל להפריע עד שנאלצנו להניח את הצלחת החדשה על גבי מגש הפיצה, הטעם היה א-ל-ו-ה-י. פרוסות פטה כבד אווז הוגשו באופן מסורתי לצד לחם (בריושי לדעתי) לבן מעט קלוי. טעם הפטה היה מעודן ואלגנטי, במרקם חלק עם סיומת ארוכה ונעימה שהעיד שוב על רמת המרכיבים. הטעם נכרך במין מרמלדת חבושים מתקתקה וקונפיטורת ענבים שהפכו כל ביס לממתק מושלם שאפשר למות אחריו. כאמור היינו 4 סועדים בשולחן והכמות הספיקה לחלוטין ואף נשנשנו את המנה הנהדרת הרבה מאוד זמן עד שהגיעו העיקריות. זו הייתה המנה הפייבוריטית השנייה (165 ש"ח)
#פרושוטו
כעת כשהצלוחיות הקטנות נלקחו מאיתנו היה מעט יותר מקום בשולחן הקטן ומנה מכובדת מאוד ועמוסת פרושוטו חיוור ויפיפה הונחה על שולחננו. באופן מסורתי המנה עוטרה בכמה זילופים של בלסמיקו מצומצם וגראנה פדאמה ביישון בינוני. כמה תאנים בשלות של סוף קיץ נקרעו מעל הפרושוטו והוסיפו לו בעיקר חן והדר. טעמו של החמון היה מופלא בעיני – בשר כבוש רך ועשיר מאוד בטעם בשרני עם שמנוניות בינונית ואוממי טבעי. אחרי הביס הראשון של המכלול, ויתרתי על התאנה הלבנטינית החצופה שניסתה לגנוב את הפוקוס ויכולתי לעצום את העיניים ולחזור לשוק של בולוניה ברגע בלי כרטיס הטיסה. כמות הפרושוטו הייתה מפתיעה וזמן רב לאחר שסיימנו את העיקריות המשכנו ללנאוץ מזלגות בפרוסות המופלאות. מי שיודע כמה מורכב להגיש את המנה האמיתית בארץ יכול להבין את העלות הגבוהה וההפתעה שהייתה לנו לנוכח הכמות המרשימה. מנה כזו לחלוטין יכולה להתאים לארוחת שרינג לזוג או יותר. (165₪)
#טרטר בקר
מנת הטרטר הייתה נדיבה מאוד לצד עלי קיסר ושונה מההגשה המסורתית עם צלפים וטופינג ביצה. בשר הבקר נקצץ היטב וזכה למרקם משחתי במיוחד עם טעם נעים של בשר ותיבול שהרים את הטעמים. באופן אישי הייתי מחסיר מכמות הסלרי שהעניקה לחות אך גם טעם כלורופילי מעט מודגש מידי לטעמי. (135₪)
#קלמארי על הפלאנצ'ה
המנה היוונית של הקלמרי הסגול היה תופעה. אין מה לדבר בכלל על הדיוק במידת הצלייה על הפלאנצ'ה וטעמו הטרי המופלא. התיבול המינימלי שמר על טעמם של הדיונונים והשילוב עם הצזיקי הצונן היה חוויה של שלמות. הכמות המרשימה של הקלאמרי בצלחת, בשונה מהרבה מסעדות שף אחרות הפכה את המנה למאוד משתלמת, טעימה קיצית ונפלאה. (148₪)
#טורטליני זנב שור
טורטליני זנב שור לצד פירה ארטישוק ירושלמי רך בעל טעם אדמתי וגזרים צלויים במתיקות קלה עם אספרגוס בטעם ירוק עז והייתה המנה הפייבוריטית השלישית שלי להערב. ואו. הכיסונים האלסטיים היו במרקם עדין ונעים מאוד ובמנגס התבררו כקרובים יותר לעלי אורז ופחות לפסטות הכבדות שאנחנו פוגשים בארץ לרוב. העדינות הקלילה הזו הכילה בתוכה עולם ומלואו. ניפוץ הכיסון בחלל הפה הפגיש אותו עם ציר עמוק מאוד שהרטיב את החיך בטעם משגע של ציר בקר צח ולאחר מכן הגיע טעמו ומרקמו של הראגו המפורק שנשמר כמקשה אחת רכה מאוד עם נוכחות אלוהית. השילוב עם רוטב היין וקרם הארטישוק הירושלמי היה כמו אקסטזה אוטופית בחיך שצפיתי בכל רגע להתעורר ולגלות שכל זה היה בגדר חלום. הגזרים שנצלו מושלם היו חוף המבטחים היחיד במנה הזו לצד אוקיינוס הטעמים שפגשתי. כאילו רק על מרקמם הקשה אפשר לנפש לרגע מן הצלילה המשגעת בלגונת הטעמים הראוותנית הזו כשהאספרגוסים שיחקו את תפקיד האצות ואז עוד לגימה מן היין ולצלול לצלילה נוספת בלגונת הטעמים. אם הייתי יכול לבחור היכן יתמקם ביתי בעולם הקולינרי קרוב לוודאי שהייתי בוחר בצלחת הזו.
#סיכום החוויה שלי
כפי שבוודאי הבנתם בין השורות – ואו. מסעדה מומלצת במיוחד שחייבים לנסות. המחירים אומנם לא זולים אך רוב הצלחות מעניקות תמורה מלאה למחיר אם זה בפרודוקטים ובפרטי הפרטים הקטנים. 3 דברים שקצת הפריעו לי בארוחה היו (1) השולחן הקטנטן שלא כל כך מתאים להניח עליו 4 מנות, שלא לדבר על ארוחת sharing. בנוסף (2) חשנו לחץ קצת יותר ממתון מצד המלצר להזמין 4 מנות עיקריות בניגוד לתכנון המקורי להזמין 3. ברור שהמלצר לא עובד שם לחינם ומעוניין להגדיל את הטיפ אך אני מוכרח להודות שזה היה קצת לא נעים, במיוחד שזה היה הרבה יותר מידי ל-4 סועדים שברוך ה' אוכלים ואוכלים בלי נדר. (3) אותה תחושה נרשמה גם במעמד הזמנת היין. הסומלייה הדגישה בכמה רמיזות שהיין הזה עלול להיות קצת פחות מתאים. אילו היא הייתה מכירה את ההזמנות שלנו הייתי יכול להבין שזו מומחיותה, לתאים לנו את המנות, אל מכיוון שעדיין לא ידענו מה נזמין באותו השלב הרגשנו בעיקר שזו אותה המגמה, ללכת על יין יקר יותר ולא הראשון ברשימה. שורה תחתונה – אל תפספסו.
חדש בתל אביב: ניצה – צרפת האיטלקית
בערב קיצי מאוד הגעתי ל"NIZA", חדשה חדשה שרבים עדיין לא נתקלו בה אך בקרוב יקרקרו עליה בכל מדורי הגסטרונומיה בעיר. ניצה לבשה מראה אלגנטי עדכני ונוח, מבושמת בארומות ספק צרפתיות-ספק איטלקיות. ניצה אומנם תוצרת ניס הצרפתית אך המסורת הקולינרית שגדלה עליה היא בכלל איטלקית. לפעמים קשה לי להבין אירופאים, ככה בשביל הסבבה האיטלקיים מביאים עיר לצרפתים במתנה. שנים שאנחנו מנסים לתת את פתח תקווה למישהו ומשום מה כולם מחזירים.
המטבח הניסאי של ניצה קרא תיגר עליי. אולי הייתי צריך קודם לבקר במקום האמיתי. אך חוסר התאימות באין הטעם האיטלקי המוזהב לעודן הצרפתי נשמע בלתי אפשרי כמעט, ויצר בי דיסוננס קשה עד הביס הראשון. ואז ואו.
רק מסעדות ספורות בארץ עושות פיצה נפוליטנית שתפיל אתכם מהכסא. לעניות דעתי, הפיצה של ניצה כנראה תהיה אחת מהן.
בצק דקיק ואלסטי נח במרכזה של מסגרת כרום עגולה ומרהיבה. עליה מעט רוטב של עגבנייה איטלקית מגורדת שסירבה להתקרמל בשל מהירות ועוצמת האפייה בתנור האבן העצום. אופיה עדין ורך ללא חמיצות ארצ-ישראלית ופרוסות מוצרלה עדינות הוסיפו רובד עדין מאוד של מרקם חלבי אך אלסטי בדיוק כמו שכל מוצרלה חלמה להיות. ואו איזה פיצה. עדינה כמו בת מלוכה עם קסם אלגנטי ורך. טעמיה עדיין לא נשברו והצמיחו קוצים של אדפטציה, כפי שקורא לעולים הרבים המגיעים לארץ הסברסים הקדושה.
לתחושתי עוד מעט הבליינים והפודיז ימלאו אותה. כדאי לכם לנסות לתפוס מקום רגע לפני.
#קריסטלים_בברנדי
רוח קיצית הזהירה אותנו מפני עומס החום שבדרך, בזמן שניצבנו ברחוב החשוך ונתנו לשארית הטבק להישרף לאיטו. ניצה עמדה שלווה ומוארת קצת כמו מגדלור המאותת לספינות בקרבה. מזל שהקשבתי לאיתותים הללו כי מנת השרימפסים בדיוק הונחה על הבר הארוך.
השרימפס קריסטל נעשו בצורה לא פחות ממושלמת. טעם הים העדין קשר אותן, באמצעות רכז ציר שרימפס שהיה לא פחות ממעדן. לו הייתה לי חלה טרייה במקום הברוסקטה המתבקשת, לרגע לא הייתי שומר על גינוני הנימוסים של מסעדת הפיין דיינינג, מפשיל שרוולים בראבק ומתענג כמו ילד בערב שבת על כל טבילה וטבילה. בלי שמנת ובלי תיבול קיצוני מידי – ציר ים מושלם עם סיומת נוצצת של המשקה האלכוהולי המוזהב.
נכון, הרוטב נשבר מעט אך ברגעים אלו זה פשוט לא מעניין. לקחתי בחשבון שהם רק החלו להריץ את ניצה. לתחושתי מדובר כמעט בשלמות.
#טרטורים
כשהגברת סוף סוף סיימה במשרד (23:00) היא התחילה עם הטרטר העדין. כיאה למטבח הצרפתי, מנעד הטעמים היה עדין מאוד. אפילו הצלפים והקורנישונים נקצצו פנימה כדי לשמור על טעם עשיר אך רך מאוד כדי לשמור על צביון המדויק.
החידוש המשמעותי במנה היו של פרוסות עדינות של פרנצ' פרייז, תוספת הקראנצ' הצ'יפסי הנהדרת החמיאה למנה. פייר גם הטרטר מעולה. בשלב הזה כבר כעסתי. לא היה לי שום דבר רע לכתוב על המקום. אפילו הסומק היה במקום
#גספ'צו מחדש
את המנה היפה ביותר הגברת הזמינה. גספאצ'ו עגבניות ופלפלים עם מוצרלה של באפלוף שמן של בזיליקום ונגיעות חומץ קלילות. המנה שהייתה סלט יותר ממרק של גספצ'ו הייתה משוגעת וחבל שזכיתי רק לשני ביסים לפני שהגברת לקחה את המנה שלה בחזרה.
#פסטה בים
ואז הגיעה מנת הפסטה הטרייה. הוכנה לפני שעות בחדר הקמח הצמוד ועשוייה אל-דנטה מושלם. מעניין אם, הרמה תישאר בעינה כאשר השפים האירופאים המוכשרים יסיימו להכשיר את המטבח ויעזבו אך מרקם כזה זה משהו אחר. אומנם מצאתי מעידה קלה ברצועות הקלמרי שיצאו אובר-קוק השרימפסים היו מושלמים עם עגבניות שרי טייגר על רוטב ציר ימי נהדר. גם במנה הזו אין צעקות או עקיצות לא רלוונטיות. אלא בצק אלסטי ונעים מאוד לצד טעמי ים עמוקים. עלי הבזיליקום הוסיפו רעננות טיפוסית ולמרות שחברי גיל בר המליץ לקרוע אותם, אני מאמין שהאסתטיקה במנה לא פחות חשובה. תענוג.
#קינוחאורגזמי
אם עד עכשיו דיברנו על איזון של טעמים ופרודוקטים טריים מאוד גם הקינוח שלקחנו נעשה במיוחד. לחם קאסטן כוסה ברוטב טופי מלוח עדין וכדור של גלידת וניל ביתית הונח ממעל.
מסעדת פבלה באשדוד – מקום של אנשים יפים שאכלו טוב בבית
יומני האוכל,
הפעם הגענו לפבלה באשדוד.
שישי בצהריים. השמועה אומרת שזה המקום לראות ולהראות בעיר הקיץ והמדוזות. בנות מעמיסות סטורי עם כוסות קוקטיילים ומשקפיים ממותגות שיצאו רק העונה.
לצד האלכוהול מוגש אוכל עם נטייה איטלקית – מקומית מוכרת עם הרבה צבע ומשחק.
שום דבר לא הכין אותנו למנת הסביצ'ה שגרמה לנו לצחוק בקול.
*****
הרבה בצל סגול והרבה אבוקדו
אבל היי, משהו חסר.
#סביציה זה שיטה חיתוך דג אך דג נעדר מן המנה.
המלצרית לא ממש הגיעה, אז קמתי וניגשתי לעמדה. מתישהו בסוף האוכל הגיעה המנה הנכונה.
***
מנת #הארטישוק הייתה כמעט ובסדר. הרבה רוטב מקומי בסגנון איטלקי שקצת נשבר לטבח. איזון הטעם לא היה על הפרק, לא מנה שאזמין בפעם הבאה.
***
מנת #קרפרזה אמורה להיות סופר פרשית. עגבניות השרי העמיסו צלחת מכובדת עם בייבי מצרלה שעשו חצי עבודה. הטוויסט של האנשובי נראה יפה, אך דפאקטו 2-3 חתיכות לא מרימות את כל הסלט. לפעמים אסתטיקה לא יכולה לבוא על חשבון הטעם, היה כדאי להפעיל עוד מחשבה.
כמות העלים הארומטיים הייתה מסחררת עם השפעה מובהקת של הסהר הפורה, כאילו הטבח פחד שנרגיש את הטעם שעבורו הזמנו את הצלחת אז הוא תיבל ותיבל די הרבה.
***
לקינוח הזמנו #אבטיח. מתקתק ובשרני של שיא העונה. תמיד אמרתי שאין כמו אבטיח על חופה של אשדוד הנהדרת גם אם לרוב פלטת טיגונים זה שיא האופנה. המארחת התנצלה על נושא הסביצ'ה וקיזזה את האבטיח מחשבון הארוחה.
בסה"כ היה די בסדר למעט השירות הנוראי שהותיר טעם של אכזבה.
חורף בסילו – סוף סוף פסטה גם לגברים
אני מקווה שנשים ימצאו את הכוחות הנפשיים לסלוח לי על טקסט עמוס סמנטיקה שוביניסטית שאפרוס מיד לפניכם/ן. לצערי, משהו בהתפתחותי הנורמטיבית למדי ושלוש שנים בצה"ל גרמו לי לתאב פסטה. מה כל כך שוביניסטי באג'נדה שלי? אסכם זאת כך: דברו איתי עד מחר ולא אשנה את דעתי – פסטה זה אוכל של כוסיות, בניגוד לדברים שמחוברים לעצם שהם אוכל לגברים גבריים שכמותי.
*הלוואי שפייסבוק לא חסם אותי הלוואי שפייסבוק לא חסם אותי*
בקיצור, מאז שנת 2005 ושחרורי כסמ"ר מחיל ההנדסה הקרבית בקושי נגעתי בפסטה. זאת אומרת פסטה במילוי כגון ניוקי, ראביולי, טורטליני ודומיהם כן, אבל פסטה פסטה לא. בטח שלא ספגטי. במיוחד לא ספגטי ברוטב עגבניות צהלי חמוץ נוטף שמן – לא לא לא!
כעת אחרי הפתיחה הנוראית שלי, אפרוט את משנתי:
היום הגענו למסעדת סילו והזמנתי מנה מאצ'ו-מאצ'ו שכונתה בקצרה על ידי המלצרית "פיצי". או במילים אחרות: "אאא, אין בעיה לזניה לגברת ו"פיצי" עבורך, כן?" כמה דקות אחר כל פגשתי פסטה שסוף סוף נעשתה במיוחד עבור המין הטיפש.
כמו אידיוט מאחורי המצלמה שעדיין מתעקש לצעוק "צ'יז" כדי לגרום לי לחייך בכל פעם, כך עשה לי גם הבייקון היהודי הכשר ששכב שם כמו דובדבן של מיליון דולר על גבי מנת הספגטי שהוגש עבורי. "פיצי, עגבניות וחזה אווז" אמרה המלצרית החיננית ועזבה.
בין 2 שכבות הבייקון הנימול (כן, חזה אווז!) נחו 2 זוקינים פריכים בטמפורה. הם כנראה היו זוכים ליותר התייחסות אילולא הפסטה עצמה שהיא היא מרכז המנה לא הייתה כל כך טובה. בשרנית ובעלת מרקם אל-דנטה נהדר. הפסטה הוקפצה כראוי ברוטב אדום פנטסטי נטול החמיצות (האופיינית לעגבניות ארצנו) ובטעם עמוק במיוחד של שף רובי פורטנוי.
הטעם הבא שחשפתי היו קוביות הבשר הקטנות. נימוחות מבישול ממשוך והתפרקו כמעט במפגש הראשון עם החך. אלו עמדו כמעט כקונטרה ישירה למרקם הפסטה הבשרני.
בינתיים, בשקט מופתי ישבה ממולי יפתי. מנת הלזנייה הלמה את הסטריוטיפ שלי, כי הייתה זו לזנייה מגולגלת מעלי פסטה רכים כמו ים של קיץ. ובתוך הסלעים בצבץ לו ירק עד של תרד חלוט שדיבר בקולינריה שקטה רכה ומאוזנת.
מתחם לה פארק, שדרות ירושלים 210, חולון | 053-9380488
קצר מידי
ביום הולדת 16, אם זכרוני איננו מטעה אותי, חברה של חברה הגיעה. במהרה במהלך אותו הערב מצאתי את עצמי בחיקה. היה זה לילה מדהים שתכננתי לא לשכוח. לעולם. אלא שבבוקר אחרי זה הכל נגמר כלא היה. שברה את ליבי. נגמר. מהר מידי.
אמש אני והגברת קפצנו למסעדת אורבניק החדשה ברחובות. למנה ראשונה בחרנו במנת טורטליני קצבים ובביס הראשון לא חשתי דבר. בצק ביתי טוב והפנים עיסתי. ואז בביס השני ברקו עיני. הייתי מוקסם. תלשתי ביס אחרי ביס, בהסתחררות מופלאה ואז. ואז היא נגמרה. מנה ראשונה של 4 טורטלינים מופלאים. כמו אותה התאהבות ראשונה. קצרה מידי.
ליל אמש היה קפוא. לכן מנת הטורטליני קצבים בפלפלת קרצה לי. מבעד לאותיות בתפריט כמעט חשתי את החום שלה מגרה אותי להזמין.
כשטעמתי את הביס השני חשתי כיצד הבצק הביתי המיומן (זוקה) משתלב עם המלית הבשרנית המופלאה. זו הכילה חום, אושר ונחמה של בית.
לא נחמה של הבית שלי. אצלנו היו פילמני. אלו עם בשר זול שהחזיק חודשים ארוכים במקפיא. וכאן. כאן הבשר הפך לעולם תוכן: מרגש, עמוק, מחמם, מלטף ונימוח.
רוטב הפלפלת עידן את הפסטה הקשיחה. היא עברה בישול מדויק למידת אל-דנטה. הרוטב כינס בתוכו גם ציר בקר עשיר מלבד החמאה והשמנת ואיחד את כל היצירה הזו להתאהבות של ממש. כזו שנגמרה לי מהר מידי.
"לא עושה איתך יותר שרינג במנות" אמרתי לגברת. מבעד לעיניה ראיתי את אותו בוהק ממש, הבוהק מגיל 16.
משפחת אורבניק, אני פונה אל הלב שלכם:
תנו לנו את מנת הטורטליני קצבים גם כעיקרית!!!
אורבניק – הרצל 213, רחובות.
השקת תפריט החדש של קפה ציונה ב…נס ציונה | ארקדי הוזמן למסעדה גם כשרה וגם חלבית
כאשר יעקב, הלוחש לסירים, הזמין אותי לסקר את התפריט החדש בנס ציונה נעניתי מיד להצעה. רק כשהגעתי הבנתי כי בכלל מדובר בבית קפה ושקפה ציונה מתמחה במטבח חלבי כשר – אוי גוועלד. יחד עם זאת, השף ניר תמרי הבטיח לי מנות מושחתות "כמו של קרניבורים" אז נשארתי לשבת לשולחן ולא ברחתי בריצת אמוק. את התפריט החדש אציג לכם לפי ציון המנות.
הקרוסטיני של שירה
כשאתם נמצאים משום מה בנס-ציונה, אסור לחלוף על פני קפה ציונה בלי לטעום את הקרוסטיני של שירה. פרוסת לחם ביתי עבה וחמימה, משובצת אגוזי לוז ומשוחה בגבינה כחולה נמסה. מעליו פזורות חתיכות גסות ועסיסיות של ארטישוק, קוביות גדולות של גבינה כחולה (אשר שותלות את טעמן החריף האופייני) עם צימוקי שרי חמצמצים-מתקתקים ועלי רוקט שמרעננים את כל הסיפור. הכריך המושחת מעניק מנגס מושלם עמוס בטעמים עם אקורד סיום של בלסמי מצומצם חמצמץ, מתוק ודוקרני. אי אפשר שלא לחייך אל מול הפשטות והאיזון להפליא של כריך המושלם של השפית שירה רוטמן דגן.
(34 ש"ח)
טוסטיני עגבניות
עוד מנה פשוטה ונהדרת בבית הקפה ציונה הייתה טוסטיני עגבניות. המנה ראויה לשבח דווקא בשל הפשטות שלה. על לחם ביתי עבה עם הרבה שום עוקצני, נחה ערימה יפה של לקט עגבניות עם בצל סגול וצוברים. כמה פשוט ככה טעים. במנה הזו גם הפתיעה אותי הגבינה העיראקית שהייתה נטולת מליחות והעניקה רובד קשוח של גבינה מקומית.
את האוכל נהניתי להוריד עם יין נהדר של יקב כהנוב (מרלו 2010) בעל גוף עשיר ועמוק שנטו לכיוונו של תפוח אדום עסיסי. היין הזה היה הרבה יותר מוצלח מן הקברנה סוביניון 2011 של יקב אסף שהיה לטעמי שטוח ומימי.
פיצה מרגריטה
אם תגיעו בפורום משפחתי, עיניכם ינוחו ככל הנראה על הפיצה בתפריט ובצדק. למעט החמיצות (הטבעית) של העגבניות (שאני פחות מסמפט), הפיצה הייתה ברמה גבוהה מאוד. התפתחותו של השף ניר תמרי באיטליה הורגשה בפיצה החביבה הזו, החל מהבצק הדק והפריך וכלה בגבינת המוצרלה המפנקת ותוספת הפלפל הקלוי והצבעוני. אף על פי שאין כאן בגדר חידוש כזה או אחר מדובר בפיצה שהוכנה ביד איטלקית מדויקת. באופן אישי, קשה לי להאמין שתזמינו מגש לילדים ולא תתפתו לגנוב סלייס, אז מראש עדיף להזמין שניים.
(52 ש"ח + 6 לתוספות)
צילום: אייל גוטמן
ארטישוק בגריל
מנת הארטישוק הצלוי והמהביל הוגשה עם יוגורט קריר, שלטעמי קצת כיבה את התשובה של המנה הזו. היה בה שילוב נעים של פסטו עשיר עם עגבניות חמצמצות ומלח גס אשר רעננו את החך אחרי נגיעות שמן הזית. למרות זאת עדיין הרגשתי שבמקרה הזה המשחק של חם-קר, שנכנס חזק למטבח הישראלי בשנה האחרונה, עשה עוול למנה וגרם לה בעיקר להיות משחק קר עם ארטישוק מקורר בניגוד לרצונו.
(42 ש"ח)
סיגרים
המנה במלית של עגבניות, אגוזי מלך וגבינה רוסית (טבורוג) אמנם התרחקה מהרעיון הגנרי של סיגרים מזרחיים ויצרה קונספט שנשמע מעניין, אך לא נהניתי ממנה. קודם כל הסיגרים הוגשו עם הרבה שמן שהזיעו. שנית, המלית עצמה לא הייתה מאוזנת לטעמי ומשכה מאוד לטעם החמוץ של העגבנייה בלי לתת נוכחות משמעותית לאגוזי המלך. גם הגבינה הרוסית לא ממש הצליחה לאזן את הטעמים וחבל. כאשר ניסיתי לתת צ'יאנס לסיגר עם דיפ של ציזיקי רענן בהחלט נרשם שיפור קל, אך עדיין לא הייתי ממהר להזמין את המנה בשנית.
סלט תפוחי האדמה שרופים
מנת תפוחי האדמה לא כל כך הותירה רושם חיובי אצלי. מצד אחד תפוחי אדמה ושמנת חמוצה תמיד מתחברים עבורי לאוכל של בית, ואני מאוד מעריך מסעדות שמעוניינות להחזיר אותך לטעמים הללו. מצד אחד, המנה הייתה קצת בגדר כל המוסיף גורע. מצד אחד האיולי שמנת חמוצה היה פיתוח נעים ושאר המנה העמוסה בעגבניות, בלסמי, בצל ופסטו היה חגיגה צבעונית. אבל מצד שני לטעמי המנה לא הדוקה למקשה אחת נעימה אלא לסלט שמעניין לטעום, ואז לעבור למנה יותר מעניינת.
(48 ש"ח)
כופתאות חומוס בקארי פיקנטי
מה זה? למען האמת, בכל הנוגע לאוכל הודי אני בור לחלוטין. כאן חשתי שאני טועם קניידלאך עשוי חומוס עם טעמים עזים של משחה פיקנטית שלא מצאו מקום בפי. המג'דרה בצד הייתי חביבה מאוד אך היא לא סיפקה לי הצדקה משמעותית להתחבר למנה.
(52 ש"ח)
פילה לברק עם קראסט וגראטן תפוחי אדמה
אני אוהב לברק. אני אוהב תפוחי אדמה. אבל לא מצאתי את עצמי במנה הזו. הדג הוגש עם קראסט שהיה לטעמי גס מדי, והכיל גם כמה גלעיני לימון (צוות מטבח, להתרכז, אההם אההם!). מלבד זאת, הדג היה עמוס מדי בטעם לימוני שגנב את ההצגה ולדעתי פשוט לא היה מוכן להיתפס לגראטן העדין. האספרגוס היה הנחמה שלי במנה הזו ולמען האמת גם הגמבה הקלויה שהוסיפה נדבך ראוי.
אני מתנחם בעובדה שהשף ניר תמרי היה בשולחן שלנו והסביר לנו על המסעדה ואולי מדובר בנפילה חד פעמית עם מנה לא מאופסת.
לסיכום
במסעדת ציונה נהניתי מן הכריכים המושחתים שנבנו כהלכה. הקרוסטיני של שירה היה טעימה של תשוקה ושפע. הברוסקטה של שירה היא כמו בלסמי מצוצמם מתוק אבל חמוץ, מרירה אבל חייכנית – יוקרתית אבל פשוטה. האוכל הפשוט היה בשיאו אבל דווקא המנות המתוחכמות היו לטעמי מאוד מוגזמות ולא מאוזנות.
השף הבטיח חוויית שחיתות "כמו קרניבורית" ואכן חלק גדול מהמנות היו מושחתות,
אבל דווקא במנות העיקריות פחות חגגתי ומשחק הטעמים, שהצטייר תחילה כפיוז'ן מעניין, הרגיש לי בסוף כמו ציור לא גמור. השף סיפר כי המטבח מאוד מאזין לרחשי הציבור ואני מאמין שככל שהמנות הללו יוטמעו חזק יותר בתפריט, כך הפידבק ישפיע יותר על המטבח ויצור את היצירה המוגמרת.
מצד שני, כאשר אייל גוטמן מצלם את זה – הכל נראה הרבה יותר טוב. בתאבון 😉
פליקאנו מתבגר | מסעדת תאו תופסת את הפינה הלוהטת ברעננה | Theo
לאחר כנס ישראפוד 2014 הרגשתי רעב במיוחד אז מגני תערוכה נסענו אני וזוגתי לעבר תאו (THEO).
הייתה לי אהבה רבה למסעדת טאפאס הצעירה פליקאנו שעם התבגרות הבעלים שלה, יואל רצוני וטל ברנס, גם המקום עבר שינוי והפך לביסטרו בר. מה זה אומר? ארשת פנים בוגרת יותר וגם קהל בוגר יותר, לא רק נערות חייכניות מהבינתחומי ואזור הרצליה-רעננה. אה כן, ותפריט חדש ומעניין.
במקום ברזי הבירה הרבים התפתח במקום תפריט קוקטיילים רענן. ולמרות שאינני חסיד גדול של אלכוהול מהול, טעמתי את הספייסי מרגריטה (Spicy Margarita) והתאהבתי. היה שם שילוב מדליק של טקילה סאוזה, פסיפלורה ועוקצנות של צ'ילי. לא רק שהתאהבתי במשקה, הייתי מוכרח לשלוח הודעה לבעלים: "רברבן". המשקה מוגש עם פלפל צ'ילי שלם וסקסי שנותן אחלה לוק (אבל בסוף נשאר לו גלמוד ועצוב). 39 ₪
יקירתי הלכה על משקה חורפי יותר: סנגריה חמה והדרית, ריחנית ומעולה אשר הורכבה משפע פירות, קינמון ופלפלים. האיזון בין היין לתוספות נשמר טוב וכל לגימה שהצלחתי להגניב ממנה הייתה מצוינת. 38 ₪
בניגוד לסדר המנות שטעמתי החלטתי לתת לכם את חוות דעתי בסדר יורד.
מנת הערב בתאו – ג'מבו שרימפס בחמאה ירוקה וסלט גזרים.
קודם כל השרימפס היו טריים וחשוב מכך הם נותרו עסיסיים, מכיוון שהם הוכנו כראוי. מעטה החמאה נתן להם טאץ' מעניין מאוד שהיה לי קשה לשים עליו את האצבע אך הוא החמיא בצורה נהדרת לשמנמנים. כמו כן, למרות שבתפריט הובטח לי סלט גזרים, את המנה ליוו כמה פרוסות קרפצ'יו אפרסמון. המצע היה סלט עלים ארומטי עם כמות רוטב מדויקת וגזרים. מפעם לפעם נגסתי בעקיצת חריפות מסויימת שרק הגבירה את הטעמים ואת התאבון. גם המצע היה מצוין וליווה את השמנמנים בצורה מבריקה. מנת ג'מבו שרימפס בחמאה ירוקה וסלט גזרים היא המנה המומלצת שלי ורק הייתי שמח לו העלים היו מופרדים מן הענפים, מה שהיה מרים את המנה עוד דרגה למעלה.
9/10 . 48 ₪
קלמרי פולנטה – מנה חורפית מושלמת
כאשר המנה נחתה על שולחני, הרגשתי שמישהו זכר כמה שאהבתי את הטאפאס קלמרי פולנטה באיולי וטבעות צ'ילי במסעדת פליקאנו, אבל הפולנטה החדשה עקפה את קודמתה בסיבוב. הביצוע החדש הרבה יותר מדויק וגם חומרי הגלם השתפרו בצורה ניכרת. טעם הפולנטה מדויק ועשיר יותר ועליו נמזג ציר חמים ומושלם. טבעות וראשי הקלמרי נעשו במדויק וכל המנה לא האפילה על טעמם אלא להיפך, נתנה להם את הכבוד המגיע להם. טבעות הצ'ילי נותרו במנה ושיחקו עם ענפי האורגנו במשחק של טעמים נועזים.
8.5/10 47 ₪
סביצ'ה פסיפס וסורבה קמפרי
עם מנת הסביצ'ה היו לי יחסי אהבה שנאה הפעם. בתור חובב סביצ'ה אני נורא אוהב דג טרי שכמעט ולא נכבש. במיוחד כאשר מדובר במוסר ים וסלמון שהם דגים עמוסים בטעמים. הסורבה קמפרי-אשכולית אדומה היה נהדר והשתלב מדהים עם סלט העלים שהורכב ממיקס רענן וטרי (שוב לא מעולעל), אבוקדו, צ'ילי ווינגרט נהדר. בצד השני נחה ערימונת קוביות דגים עם סלק שהרגישו בודדים ומנותקים. לו הייתי משלב את כל מרכיבי המנה אולי הייתי חווה חוויה מרשימה אבל כאן לא הבנתי את כוונת המשורר ונהניתי הרבה יותר מן הסלט המרענן והסורבה המפתיע.
6/10 . 46 ₪
ביסק סרטנים וקרוטונים שחורים
כשנתקלנו בתפריט שנינו אמרנו פה אחד ביסק. אולי זה קשור לחוויה הנדירה ברוקח 73 עם הביסק הכי טעים ביקום, אך טעמתי ביסקים בחיי וידעתי שפה תהיה לי קרקע פוריה להשוואה. המנה הוגשה בכלים מדליקים בטירוף וכבר הייתי מוכן שהטעם יהיה זהה.
כאשר הורם המכסה ארומה של ים עלתה אל אפי והיה בה משהו כובש, המשלב ים וקצת ברנדי. כבר חייכתי עד שהכנסתי כף ביסק לפי. למרות הארומה המרק היה מיימי למדי וחסר גוף. זה נכון שביסק טוב דורש חבילת חמאה נוספת למרק הזה, אך כבר הרשיתי לעצמי להתפרע ולהתחיל דיאטה מחר. בפועל לביסק לא היה גוף וזה היה הרבה יותר מרק ים מאשר ביסק.
הקרוטונים השחורים היו התוספת ששדרגה את המנה. רק כאשר אפשרתי ללחם המושחר לספוג את הטעמים, יכולתי לטעום את הקרוטונים ולהרגיש טעם הרבה יותר מגובש שהסביר לי מה היתה הכוונה המקורית.
מכיוון שבחוץ הרעמים זעזעו את המבנה והחורף היה בעיצומו, נהניתי להתחמם עם המנה הזו אך באופן אישי אזמין מנות אחרות. ובכך אני מתכוון כמובן לשרימפס השמנמנים ולפולנטה המצויינת.
5.5/10 49 ₪
לסיכום
מסעדת תאו היא מסעדה בגדר מאסט למי שאהב את פליקאנו או מחפש אטרקציה קולינרית באזור רעננה. האווירה מדהימה, השירות נעים מאוד וגם המנות טובות עד מצוינות. לא לשכוח – ג'מבו שרימפס וקלמרי פולנטה! חובה!
חורף חם במסעדת שיין ושארפ | ארקדי הוזמן לטעום מה אוכלים אלו המוותרים על הנתחים
עם בואו של החורף הוזמנתי להשקת התפריט החדש של מסעדת שיין ושארפ – סטייק האוס יוקרתי ואהוב עליי במיוחד. גם במסגרת פורטל קהילת המבורגר ישראל, קיימנו בו אירועים רבים וזה אחד המוסדות המומלצים עבור מכרים או אורחים מחו"ל שרוצים לטעום חוויית בשר מקומית.
כאשר נכנסנו לטרקלין המרכזי חשתי באווירה חדשה. בשולחנות העיתונאים נחו מגוון מנות שונות ועדינות במקום נתחי הבשר האימתניים אשר השקיפו אלינו רק מתוך מבעד לויטרינה של מקרר היישון העצום, אחד מסמלי המקום.
גם בהווה הקרוב שלה מסעדת שיין ושארפ חוותה שינויים לא מעטים. מפתיחת היאם צ'ה ועד ערבי הבשר של מאסטר הבשרים, יענקל'ה שיין והרשימה עוד ארוכה.
לאחר ההקדמה הארוכה הגיע הזמן לסיקור:
סביצ'ה מוסר ים
מנת הסביצ'ה מוסר ים הוגשה בסגנון שאינו משתמע לשני פנים – מדובר במסעדת עילית אשר מדברת בשפה גבוהה ומעניקה חוויה יוקרתית לסועדים. במעמד המנגס (יענו ביס) פיסות הדג התחברו נהדר עם כרית קרמית מעולה ומכלול הטעמים האסיאתיים בעלי הטעם העמוק של שומשום וסיומת עדינה אך מודגשת של קראנצ' שנוצר עם הטוביקו. יכולתי לכתוב שמדובר פה בביס אחד של שלמות, אך למרות שהתכוננתי למגוון רחב של מנות לא הסתפקתי בביס והעלמתי ברגע את כל מרכיבי המנה. מושלם.
בהמשך הוגשו מנת קרפצ'יו והכנפיים המפורסמות בלי העצם:
סלט קייל
עלי הקייל (כרוב עלים למתקשים) התאקלמו במהירות בנוף המסעדות הארץ ישראלי. ראשית מכיוון שמדובר בחומר גלם בריא במיוחד (סופר פוד) ושנית בהיותו נוח מאוד ומתאים להכנה במגוון אופנים. בתור ארקדי (שלא אוכל אוכל של אוכל), טעמתי, נשנשתי ואז נשנשתי עוד קצת. מדובר בסלט עם טעם ירוק עז המחבר בטעמיו חמוציות ומצע של טחינה עדינה. הייתי כותב שזה מאוזן, עדין וטעים לאללה אך מעמדי כקרניבור עלול להיפגע מכך.
שרימפס וניוקי
גם מנת השרימפס ניוקי עשתה עלייה לארץ זה מכבר ולא מדובר במנה חדשנית. מדובר בשרימפסים שמנמנים ללא קליפה, ניוקי שהיו מעט מבושלים מדי לטעמי (מסיבת עיתונאים עם עשרות שולחנות, כבר ציינתי?) ורוטב חמאתי עדין שקשר אותם עם השום, העגבניות המיובשות, השרי והבזיליקום. נגיעות הפרמז'ן היו נדבך נוסף שתרם מאוד להגברת הטעמים. לכן כמכלול המנה הזו עבדה נהדר, על אחת כמה וכמה שמדובר על מנה חורפית ונעימה.
ספויילר: לאחר מספר ביסים בכריות הבצק הקטנטנות, אתם ככל הנראה תדמיינו את הכריות בבית.
טורטליני בקר
אף אל פי שאני משתדל להימנע מבצקים ביום-יום פתחתי את הראש בשנים האחרונות לפסטה טרייה. המנה הראשונה הזו אמנם אישית אך קשה לסיים אפילו את הביס הראש ללא החיוך מטופש שמתפשט על הפנים. הדומיננטיות של טעמי הבשר העמוקים התחברו עם הפסטה הטרייה. למרות שלא מדובר בנתח שמן מדי, מכלול הטעמים יוצר המון עסיסיות, רכות וטעם עדין. משך הבישול מוציא פלאים מנתח הבשר רגע לפני שהוא נקצץ ונדחף לטורטליני.
סטייק אנטריקוט
סטייק האנטריקוט היה סטייק אנטריקוט, לא אינטרפרטציה ישראלית לנתח אלא בשר עם ורד עסיסית מאוד של שומן וטעמי בשר שעברו צלייה נכונה בתנור.
לסיכום,
ימים יגידו אם התפריט הקל יזמן קהל חדש למסעדת שיין ושארפ. אמנם אהבתי את המנות שתיארתי להלן אך אני שומר אמונים לאותם נתחי הבשר המופלאים שממתינים לאמיצים שביניכם.
מסעדת שיין ושארפ Shine & Sharp
כתובת רחוב יגאל אלון 65, תל אביב.
טלפון 03-5364755
גילוי נאות – הוזמנו למסעדה לכבוד השקת תפריט החורף
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: אסנת נאות
emelia – מחפש כותרת לשלמות
אם תשאלו אותי מי הוא השף לירן בלו, אענה לכם – מלחין עם טיקים.
זאת בגלל שמה שנחשב במאה הקודמת לטיקים התברר לאזניים עדכניות יותר כמוסיקת רוק סימפונית עוצרת נשימה, עצמתית ומציפה ברגשות.
למה אני מתכוון? אני מתכוון לכך שבמקום ללכת למקום של איזונים מושלמים כפי שרבים וטובים עושים בימינו, לירן הולך למקומות בסיסיים יותר, רכים יותר ונעימים.
מפעם לפעם קופצת איזה צביטה נועזת מתוך המנות שלו. בין אם מדובר במנטה, בצל כבוש או וניל מעושן. אלו מושתלים טוב טוב בתוך המנות החדשניות שהשף הצעיר מציג עם הרבה שימוש במרכיבים סקסיים שמפתיעים את הסועדים. אי אפשר להתעלם מחומרי הגלם העשירים שלו. בין אם מדובר בעלעלים יוקרתיים, פסטות בוטיק או מייצבים נועזים. אלו הלכו נהדר בארוחת הטעימות שהוזמנתי אליה, עם הקו העיצובי של השף הגנדרן, אשר הוציא כל מנה ומנה כאילו אלו משורטטות בסרגל ומחוגה.
אמוז בוש 1
התחלתי עם אמוז בוש שטעמתי בעברי עם שדרוגים קלים: "מקרון" העשוי קולרבי במילוי טונה, יוזו, נענע, קרם גזר, קוויאר סויה, ברוקולי, אספרגוס וצ'ילי.
אם בפעם הקודמת העזתי לפרק את המנה על מנת לדלות מתוכה את "השפנים בכובע" של השף, הפעם עצמתי עיניים והפכתי את תכולתה אל תוכי.
הטעם הראשון שצבט אותי היההחמיצות המרנינה לצד המגע הבשרני של הטונה. בהמשך הסלואו-מושן, קצת לפני סוף הביס הופיעה עקיצה פיקנטית קטנטנה ומגרה ואז בנגיסה מופיעה נוכחותו של הקרפ'ציו קולרבי.
אמרתי את זה אז ואומר את זה שוב – אחרי המנה הזו אפשר ללכת הביתה. בדיוק כמו אחרי האוורסט אתם לא תרוצו מיד להר הבא. מוכרחים לעצור להירגע ולהבין את מה שחוויתם. אין לי ספק שזוהי פסגה של אומנות, כישרון וטעם – והכל משתלב בביס אחד מופלא.
על מנת לנטרל טעמים פתחנו יין לבן של דלתון. כשאני חושב על זה, מצחיק שנטרלנו טעמים מאמוז בוש, הא? בכל אופן היין היה לא לטעמי כל כך, אולי בגלל החיבור של הזנים, אולי בטעם הריבתי, אז המשכתי למה שחשוב באמת:
אמוב בוש 2:
קציפת לבנה, קוויאר, תמצית הדרים, מלח שחור וצנונית דקיקה.
בטעימה של מנות חדשות אני מוצא יש 2 גישות: לקרוא את התפריט ולהיות מופתע ממה שהשף עשה או קודם לטעום את המנה ואז להבין אותה. אני אוהב את הדרך השנייה.
כשטעמתי את הקרם צחור עם העיטורים המדויקים הופתעתי תחילה מחיבור הקוויאר המלוח עם הגבינה החמוצה. הרי שם המשחק זה איזון, הלא כן?
אבל התהליך שעבר הקצף הפחית משמעותית את החמיצות של הגבינה ולמעשה הותיר רק זיכרון חמוץ שם. הכדורים הכתמתמים דמויי הקוויאר היו עדינים מאוד והמליחות שלהם אשר נבעה מנוכחות הדגים בהם, גלשה עם הקרם בקלות רבה אל תוך גרוני והותירה אך ורק חיוך רחב.
ניוקי שרימפס ברוטב יין לבן, אספרגוס, צ'ילי וארוגולה.
כאשר הגיעה מנת הניוקי, בחנתי אותה בעין עקומה ומבט נבזי. רגע אחרי כן, נמסתי לחלוטין.
למרות שהמנה הזו מגיעה כמו גל שלו באמצע ערב קיץ נעים, המנה הזו התנפצה בחך עם משמעות והרבה כוונה. מנגס כזה הוא מרגיע. מנחם. גורם לשותי היין לעצור, להתענג ולקחת עוד לגימה. גינת פיסות האספרגוס הייתה בצבע מלא הדר וטעם השרימפס והניוקי אשר רקדו ריקוד שלו העניקו לי הזדמנות להצטרף לריקודם, עם המנגינה השקטה.
בביס השני כבר הבנתי, עלי הארוגולה היו שם, נשקו להם, והעניקו להם קורת הגג ששמרה על מבושיהם. הניוקי שנעשו אל-דנטה אחזו בשרימפסים השמנמנים וחלקו זה עם זה את נוזלי הרוטב המופלאים.
משם עברנו לטעימה של מנות ראשונות
- ביצה עלומה ברוטב כמהין, מוגשת על תרד חלוט ופטריית פורטבלו אפויה.
כאן היה כיף. אני והצלם אייל גוטמן לא יכולנו להפסיק עם המנה הזו. שילוב הביצה העלומה עם הטעם כמהין (העדין) הוסיף רובד לתרד הרך והחיבור לפטרייה הבשרנית היה במילה אחת – כיף. אל תגלו שסיפרתי לכם, אבל אייל נשבר, וכשגמרה המנה הוא הגניב חתיכת פוקצ'ה ופשוט העמיס מהרוטב המשגע.
- טרטר סלמון עטוף ב"צ'יפס" אורז, קרם סלק, איולי תפוזים וקוויאר.
במנה הזו אני מודה ומתוודה שהרגשתי כמו ילד, במקום ליהנות מהמנה הייתי עסוק בטוויל אורז הנהדר שכאילו גילה לי עולם תוכן חדש. בהמשך אספתי על הטוויל מעט מן המנה וטעמתי. אמנם המנה איננה חידוש עילאי אך גם היא לא פחות ממושלמת. מארג הטעמים העדינים נעימים כמו דגל לבן בים. למרות שזו מנה עוקצנית בדרך כלל השף לירן בלו הגיש אותה קרירה ושלווה.
- גספצ'ו כרוב סגול לצד ירקות העונה ובצלים מוחמצים
זו לא המנה שהותירה אותי פעור פה אבל בהחלט מנה שלא הצלחתי להפסיק לדבר עליה במשך החודשים הבאים. כשלירן בלו גילה לי את סוד הטעם העוקצני נותרתי המום. כך גם חברי לערוכה ובכללם אושיית הקולינריה אופרה קיווי. בכל ביס וביס חשתי משהו צובט את לשוני בצורה שומית, אך כשנשברתי וניגשתי ללירן הוא בחיוכו האופייני סיפר לי – מדובר בבצל מוחמץ. אם חשבתם שכבר טעמתם כל גספצ'ו אפשרי – אתם מוכרחים לטעום את הגרסה הזו באמיליה, שמגיעה כמו WAKE UP CALL.
- קלמרי ממולא במוצרלה, אנשובי וצלפים, על ציזיקי ופפירקה מעושנת.
2 דקות אחרי הביס הראשון של יצירת האומנות הזו ושנייה לאחר שהעליתי אותה לפייסבוק כתבתי בפנקסי: "נדיר". הדיוק עם הקלמרי אשר נדחס בטעמים בעלי חיבור כמעט מושלם והשלולית המחברת בין כל מרכיבי המנה פשוט עוצרי נשימה במראה ובטעמם. למרות שהדחיסה הייתה מעט תפלה לטעמי, החיבור בין כל מרכיבי המנה בנו מכלול מרשים וכזה שמתעקש אח"כ על סיגריה של אחרי.
- "סקלופ" פטריות מלך היער על פולנטה רכה בציר ירקות.
למרות שזו איננה מנה ייחודית שמזוהה עם הקו החדשני של שף לירן בלו אלא מנה מנחמת גנרית למדי, כל המרכיבים היו שם עשויים לתפארת. אפילו קורט המלח המיותר שהטבח המאוהב הוסיף יתר על המידה, השתלבו עם המכלול ונשכחו ממני בסיום המנה.
- מולים טריים מוקפצים ברוטב מרינרה לימוני ופרמז'ן
ערימת המולים הגיעה עמוסה ברוטב שקיבל ממני תגובה דו קוטבית: מצד אחד, רטבים אדומים כבר עברו לטעמי את כל נקודות השיא בעולם המסעדנות הישראלי שמאוהב בעגבניה. כמו כן, גרגר של הל עושה משהו מאוד לא נינוח בפה. מצד שני, גם במנה הזו היה חיבור מדויק ונכון בין המולים הרכים לרוטב שאיים להטביע אותם. מבחן התוצאה: סיימתי מנה כזו לבדי (למרות שמתאים גם לזוג).
- ניוקי שרימפס ברוטב יין לבן, אספרגוס, צ'ילי וארוגולה.
כאשר הגיעה מנת הניוקי, בחנתי אותה בעין עקומה ומבט נבזי. רגע אחרי כן, נמסתי לחלוטין.
למרות שהמנה הזו מגיעה כמו גל שלו באמצע ערב קיץ נעים, המנה הזו התנפצה בחך עם משמעות והרבה כוונה. ביס כזה הוא מרגיע. מנחם. גורם לשותי היין לעצור, להתענג ולקחת עוד לגימה. גינת פיסות האספרגוס הייתה בצבע מלא הדר וטעם השרימפס והניוקי אשר רקדו ריקוד שלו העניקו לי הזדמנות להצטרף לריקוד עם המנגינה השקטה.
בביס השני כבר הבנתי. עלי הארוגולה היו שם, נשקו להם, והעניקו להם קורת הגג ששמרה על מבושיהם. הניוקי שנעשו אל-דנטה אחזו בשרימפסים השמנמנים וחלקו זה עם זה את נוזלי הרוטב המופלאים.
- פילה דניס על אורז אסור, אספרגוס, פפרדלת הדרים וקרם סלק
דווקא מנת הדניס הייתה התמצית של שף לירן בלו לטעמי. מנה פשוטה. מנה מורכבת. מנה עם חומר גלם מוכר ומנה עם חומר גלם מארץ אחרת. למעט הטעמים שהיו כולם בשיאם, השף הבריח למנה אורז מהעיר האסורה של הקיסר. האורז המדושן בחגיגיות בחמאה שלא הייתה מביישת מסעדה צרפתית קלאסית מה שהעניק למצע נוכחות כמעט בפני עצמו. כמו שכבר ציינתי האספרגוס במסעדת אמיליה הוא תופעה מצטיינת (אני לא יודע איך הוא שומר על רמת הטבחים, אבל זה ראוי להערכה). ואז – הגענו לפפרדלת ההדרים. על פניו מדובר בטקסטורה שהעולם כבר למד מתכניות השפים הכוכבים. אבל כאן יש משהו קצת מעבר – החיבור בין טעמי ההדרים החמצמצים שנושקים לדג מייצרים את החיבור שאנחנו כל כך אוהבים – דג ים עם רסס של לימון חמצמץ. אז נכון שמדובר במסעדת ביסטרו – שף ברמה מאוד גבוהה, אבל יאמר לזכותו של השף לירן בלו כי יש כאן טעמים שמתחברים לאנשים.
emelia – ביסטרו \ מסעדת שף רח' הרצל, רחובות.
מגע של שף עם תמחור שפוי למדי. את ההמלצה שלי הם קיבלו!
טיול באיטליה | פורטו נמל תל אביב
כתב ארקדי פורטנוי | עורכת רינת גרשפלד
בסופו של יום קיץ חם ולח פסענו אל תוך מסעדת פורטו נמל תל אביב. תחילה פורטו נראתה כמו עוד מסעדת חוף נמל תל-אביבית טיפוסית, אבל אז חצינו את חלל המסעדה וירדנו לכוורת האינטימית. עם הירידה חשנו איזשהו שחרור, בין המתרחש בחוץ לבין מהות המסעדה. פורטו הינה מסעדה איטלקית חדשה אשר מציעה לסועד קו פיין קז'ואל רב גוני ולא כשר. על המטבח מנצח השף אילן חפץ, ורוב המנות מוכנות במקום.
הגענו בשעה 20:30, במהלכו של סרוויס עמוס. לדעתי, זוהי השעה המושלמת לבחון מסעדה, על מנת לבדוק אותה דווקא בשעת הקושי. ברקע התנגנה ברקע מוסיקה קלאסית מאמללת בהובלת פסנתרן שנשמע מרוכז בלהיות מרוגז. קצת כבד לטעמי, אבל בהחלט התחבר לאופיו המכובד של החלל בו ישבנו.
פוקצ'ה ביתית – לצד שמן זית עדין בעל טעם עשיר ונגיעה של בלסמי, נחה פוקצ'ה ארוכה עם ליטוף של שמן זית ועלי רוזמרין שהטמיעו את טעמם בבצק הפריך. לידם הוגשה גם סלסת עגבניות עם נגיעות חריפות. המעטפת של הפוקצ'ה הייתה נפוחה, מעט רכה מבחוץ (כנראה מן השמן שנמשח מעליה) אבל בציעתה גילתה נתון מעניין, במקום בצק אוורירי, המאפה היה חלול מבפנים, בדומה לפיתה. מעניין. (19 ₪)
קפרזה – קשה שלא להושיט יד מהירה אל עבר קרעי המוצרלה. אלו לא רק נראו עסיסיים, אלא גם היו במיטבם.
אנחנו לא באיטליה, אי לכך לקט עגבניות היה מצומצם יחסית, אך טעמי העגבניות שהתחברו לגבינה, עוצמת הבזיליקום, שמן הזית ובלסמי הבטיחו ביס מושלם. שתי רצועות עדינות של פלפל קלוי הושמו בצלוחית (לא מעט מדי?) אך החיבור של פלפל הקלוי עם המוצרלה היה מעולה והבטיח הישענות לאחור עם חיוך מצד לצד. (39 ₪)
טרטליני דלעת – בביס הראשון זה מיד מתבהר: גולת הכותרת של מסעדת פורטו זו הפסטה בעבודת יד (אי אפשר שלא לקשר מיד לפסטה של האשף משה בראל ( לה פסטה דלה קאזה ). הטורטליני שחו ברוטב שמנת עשיר מאוד עם זילוף משמעותי של שמן כמהין ובזיליקום. הביס היה מדויק, כזה שנכנס באופן מושלם לפה, לא קטן מידי ולא מאתגר מידי, כזה שחשים אחריו שלווה אמיתית. [מחיר חסר].
אנלוטי פורצ'יני. עם מסקרפונה, פרמז'ן, יין לבן מרווה ושמן כמהין. החיבור העשיר ומגע הפורצ'יני עם שמנת עשירה יצר מעין תחושה של ביס עם בשר כמעט. שילוב הטעמים במנה הזו יוצא מן הכלל אבל אתן לפפריקה הזדמנות להרחיב על המנה הראשונה שלה. ( 42 ש"ח)
לינגוויני פירות ים – אם הייתי צריך לתת לכם רק פסקה אחת על המסעדה, הייתי מציע שתקראו את החלק הזה: הפסטה עשויה ביד פשוט מעולה, טעמה עשיר ואלסטי, ומידת הבישול שלה אל-דנטה נעימה. הפסטה מלווה ברוטב שמנת עשירה, מתובלת וסמיכה כראוי, כך שהרוטב נתפס על הפסטה בצורה מצוינת. פירות הים שאומנם אינם מתחרים בחומר הגלם של מסעדת מול-ים השכנה, אך המנה גדושה בהם ובעגבניות שרי מוקפצות אשר מעניקות רעננות למנה המעולה. פירות הים נעשו בקפידה וגם הקלמרי היה עשוי במדויק. יתרה מכך, בכל מול הסתתרה גם פרוסת שום שהעצימה את טעמיו. כיף.
הערה: אני מוכרח לציין כי כאשר קיבלתי את המנה הזו תחילה, החזרתי אותה למטבח: הרטבים היו מימיים מידי ולא נתפסו על הפסטה, וטעמו של הפלפל השחור היה גס עד שחנק את גרוני. המנה השנייה נעשתה בקפידה ומחקה ממני את הזיכרון המאכזב. ( 78 ש"ח)
[הכתבה על הלינגוויני פירות ים הכי טוב שטעמתי בארץ]
ריזוטו פונגי – הגיע עשוי למופת, דביק, עסיסי עם מלוא חופן פרמז'ן, תרד שעשוי נפלא ופטריות יער ששמרו על טקסטורה מעולה. גם על הריזוטו אתן לפפריקה את הכבוד לספר לכם, בכל זאת זו המנה שלה, אני רק גנבתי ממנה ביס בקטנה, שהסתכם בחצי צלחת. ( 62 ש"ח ).
קינוח – אני לא אוהב קינוחים, אני לא מזמין קינוחים, ואני התעקשתי לא לאכול עוד. עד שראיתי את הטרמיסו בכוס שפפריקה קיבלה. שכבת האספרסו וקקאו היו מצוינים, שכבת השמנת הייתה אוורירית אך גנרית לטעמי והבסיס היה עשיר ומושלם עם רמיזות לאמרטו ועוד. פפריקה תספר לכם על הקינוח, בכל זאת, זהו התחום שלה.
שירות – ישבנו בכוורת אשר מרוחקת מאזור הסרוויס שבו התרוצצו המלצרים הצעירים. מרוב הלחץ בשולחנות שלהם, המלצרים הפנו את מנהל המסעדה ואדים, לענות על כל צרכנו. אבל מנהל הוא לא מלצר, ופנינו אליהם מספר פעמים עד שהתפנו לנקות את שולחננו. וגם פעולה זאת, עד שנעשתה, נעשה בחטף. בנוסף, ערימה עצומה של צלחות הצטברה על שולחננו, ולקח זמן רב עד שהם התפנו מהטיפול בשולחנות שלהם. בשלב מסוים, המזגן במסעדה קרס. לטובתם אדגיש שמיד הופנו לכך מרב המאמצים.
לסיכום, מסעדת פורטו נמל תל אביב בניצוחו של השף אילן חפץ מציעה מטבח איטלקי בקו פיין קז'ואל רב גוני שקולע לטעמים רבים. הפסטות ברובן נעשות במקום, והאחרות מגיעות ממפעל הבוטיק פסטה דלה קאזה, וזה אומר מספיק על חוסר הפשרות של השף. בסה"כ, המנות היו ברמה גבוהה למדי, למעט מהבורות קלות שנתקלנו בהן בדרך. כביקורת בונה אנחנו מציעים רק לתת יותר דגש על רמת השירות של המסעדה כדי להעניק לסועד את החוויה המושלמת.
#ארקדי היה אורח של המסעדה
ארקדי אוכל דברים 
