קטגוריה: סיור קולינרי
כשבלוגר טירון פוגש שף וירטואוז
אלעד גור-אריה, כותב ביקורות מסעדות גרגרן, מעולם לא הוזמן לארוחות שף. עם כל הביקורים שלו במסעדות ובמזללות, חלקן של שפים ידועים, עדיין לא צלחה דרכו להיות מוזמן אישי של שף בישראל (או בעולם, לצורך העניין), כשתפריט הארוחה אינו ידוע והסקרנות מייצרת אנזימים של רעב. כשהגיעה ההזמנה מהשף לירן בלו, הרים שוטחו וגאיות מולאו על מנת שיוכל להגיע לשם, וזוהי התרשמותו.
אני חייב לציין, קוראים יקרים שלי, שעם כל הביקורות שאני עושה וכותב, להגיד שאני גסטרונום זה רחוק מהמציאות בערך כמו 'שוברים שתיקה' ו'הצל'. אני כמוכם, הדיוט אוכל שפשוט יודע להגיד 'טעים לי' או 'לא טעים לי', ומסביב זה ליצור כתבה של 500 מילים. אז מה לי ולשף בישראל? ועוד בישול מולקולרי? נכון, זה מסקרן (גם אני ראיתי פרקים של הסטון בלומנטל ב'ערוץ האוכל'), אבל פולנייה שכמותי ישר דואג ש'בטח הוא יבשל עם כל המרכיבים שאני סולד מהם, ולא יהיה לי מה לאכול'. בסופו של דבר, הצליח ארקדי, איש ההמבורגרים, לשכנע אותי להסכים להזמנה ולבוא אתו לארוחה. "מה כבר יכול להיות רע בנסיעת ערב למבואות ירושלים, לערב פרטי של מוזמנים בודדים?", שאל ושם את הוראות הנסיעה ב'ווייז'.
על השולחנות חיכו לנו יינות, מיצים, מים וכמובן כל משקה שניתן היה לבקש בבר. לחמים טריים ורכים שנאפו במקום הונחו אחר כבוד, רק בשביל שנחסל אותם תוך דקה. נפש האדם חלשה מאוד מול לחם איכותי שבזה הרגע יצא מן התנור.
בבופה החופשי המתין לנו עולם ומלואו. עשרות סוגים של סלטים ושל תוספות קרות וחמות גרמו לעיניים להתבלבל ראשונות. אם הינו משחקים את משחק האסוציאציות, המילה הראשונה שהייתה עולה לנגד עיניי היא – צבעוני! סלט פריקי עם בצל ירוק, סלטי עלים ירוקים וחמוציות, תפוחי אדמה ממגוון זנים, במגוון מצבי צבירה, תירס חם קלוי, עגבניות שרי בכל קשת גווני האדום ועוד סלטים שהותירו את עיניי דומעות מאושר ואת פי מרייר ומחכה לביס הראשון. ואני בכלל קרניבור!
הדבר שהפתיע אותי בכל טעימה היה האיזון המושלם של התיבול מול הטעם הטבעי של נשוא המנה. כבר הרבה זמן לא טעמתי מגוון כל כך רחב של מאכלים, שבכל אחד מהם לא היה, ולו טעם דומיננטי אחד שולט. הכל היה עדין. גם תבלינים חזקים יחסית, כמו כמון ושום, הורגשו בעדינות רבה מאוד ולא השתלטו על בלוטות הטעם.
בגזרת האוכל האמיתי – בשר – שמר השף בלו על הקו המנחה בבישול המולקולרי, התמקדות בהליכים המשפיעים על הפיכת המרכיבים לאוכל. מבישול איטי של שעות רבות בטמפ' מבוקרת ועד צליה מהירה של נתחים. הייצוג הזואולוגי היה נרחב. בקר על שלל נתחיו, עוף על שלל שוקיו הבשרניים וגם טלה.
שוקי העוף בושלו בישול ארוך בשלושה רטבים שונים – ק'יגון ותפוזים רוטב ברבקיו ציפוטלה. בתור בן לאמא פולנייה, שגדל על פולקעס בארוחות שישי, התענגתי בכל ביס וביס. גם כאן, הקפיד השף בלו לאזן טעמים בין החוץ (הרוטב) לפנים (הבשר) על מנת לא ליצור מנה ארומטית מדי, שתשתלב נהדר עם התוספות והסלטים שעל הצלחת.
בגזרת הבקר נרשמה הצלחה לא פחות מענגת. נתחי אנטרקוט בצליה מהירה ונתחי אסאדו שנצלו בחום בינוני ה-ר-ב-ה זמן נדרשו רק לבזיקה קלה של מלח גרוס ופלפל גרוס והצטרפו לחגיגת הטעמים הכה מפליאים של השף בלו, עם כמעט עשרה סלטים שונים, עשר מנות צד ומגוון בשרים משובחים, קשה שלא להוריד את הכובע בפני שף שהוציא ארוחה שכזו, שהשלם בה עולה על סך מרכיביו. בזכות ההקפדה על תיבול עדין ומדויק, בזכות הצבעוניות שנותנת גם לעיניים לאכול ואולי זה אוויר ההרים הצלול כיין של מבואות ירושלים, שגם תורם להרגשה הכללית, אפשר להגיד שארוחת השף הראשונה אליה הוזמנתי נחלה הצלחה מבורכת וכיפית. עייפים, שבעים וכבדים, עשינו את דרכינו חזרה למישור החוף. מזל שהדרך היא בירידה, אחרת האוטו לא היה סוחב.
מסיבת רווקים קולינרית | אור בלאן דה בלאן
השכם בבוקר יצאנו לשוק
כשאור בלאן הכריז על חתונתו, ידענו שמסיבת הרווקים שלו, לא תעבור בקלות דעת. לכן ארגנו את סיור-הרווקים-הקולינרי הראשון בישראל.
תחילה לגמנו קצת יין שהסתבר כנוראי, אך בזריזות השלכנו אותו לבאגז' ויצאנו לדרך. נסענו לאטרקציה החדשה והטעימה להפליא – השוק הפליאוליתי הראשון. מוצרי בשר, בשר ודברים שהולכים נחמד עם בשר. אחרי שטעמנו קצת סלמון מעושן עם תיבול אסיאתי של שף בועז צעירי, מולארד מעושן של אלי גור עצרנו גם ללגום קצת מן הבירה הקרירה. לאחר שסיימנו את הבירה הנהדרת (בעודנו מתהלכים בין פליאוליתים צנומים וחטובים שלא שותים בירה), רכשנו נקניקיות של דובי פורט, עם המותג העסיסי "הלגה ורסט". אז היינו מוכנים לצאת לנסיעה הארוכה.
עצרנו לעשן
היעד השני (במרחק 10 דקות) היה אחד האהובים עליי – הפנינג המעושנים של קצביית אלדייעה (איך לא?).
אור בלאן, שלא שתה עדיין יותר מידי הודה בקול שמבחינתו מדובר בהגשמת פנטזיה וכמתבקש, בהפנינג הבשרים המעושנים של שף אבי ברקו פירקנו בשרים מעושנים. בכל זאת, לא כל יום מביאים לשם חתן.
טעמנו טיפונת אנטריקוט מעושן, לשון מעושנת, שווארמה מעושנת, סינטה מעושנת, ליאה מעושנת, מולרד מעושן, וכשהעשן כמעט יצא לנו מהאוזניים – לקחנו 800 ג' של אנטריקוט מעושן ויצאנו לדרך.
האנטריקוט הזה, כפי שסברו חבריי היה החלק הכי טעים ביום שלנו (ידעתי שאי אפשר ליפול עם זה).
בהמשך, כשהשארנו את קצביית אלדייעה הרחק מאחור, הוצאנו עוד בקבוק יין שגם הוא הסתבר כלא מעניין.
יין, כי אנחנו משתכרים היום בדרך אריסטוקרטית
כעבור מספר עצירות מוזרות בדרך, הגענו במצב רוח מרומם היישר ליקב אמפורה הנודע.
מכיוון שהגענו ביום קטיף ענבים ובזמן שמבקרים רבים פקדו את המקום והשירות היה קצת מאכזב, טעמי היינות שטעמנו היו בהחלט שווים את הביקור.
התחלנו עם קברנה בלאן 2007. רוב הענבים בחבית הגיעו מהכרמים שבדלתון הידועה בכרמיה, וזה יין שהתיישן בחבית 4 חודשים בלבד (אגב הם מייצרים 60 אלף בקבוקים בשנה). היין היה מוגז קלות, עם ניחוח עדין וטעם חמצמץ ומאוזן.
לאחר מכן עברנו ליין הסמוק שהיה בעל ניחוח של תפוח אדום עם מתיקות מעט דובדבנית-שוקולדית. היין היה נעים מאוד, בעל גוף איטי, מתיקות נעימה וניחוח בועטי. כולנו הסכמנו בסוף שזה היין הכי טוב שטעמנו ביקב.
משם עברנו ליין מרלו וברבורה 2008 שמיושן 4 שנים, וניחוחו דובדבני ונהדר, והטעם רימוני-קרמלי.
אח"כ הגענו ליין קברנה 2007, אשר שהה 3 שנים בחביות, מכרמים שבאזור ירושלמים ובמנרה. וכל מה שיכולתי לומר בשלב הזה היה "ואו כמה שהטעם עשיר". היה שם אפטר-טייסט נעים של דובדבנים, שזיפים שחורים וקצת אוכמניות. לחלוטין אסור לפספס.
בשלב הזה רוב הנבחרת כבר הרגישו שהם צריכים לנוח משתייה. אז טעמנו אחד אחרון:
בלנד מקורה (50% 25 סירה וקברנה) משנת 2008 שהתיישן 3 שנים בחבית.
כשאני שתוי טוב, אני תמיד קצת מגזים בתיאורים והיין הזה היה פשוט משגע עם ניחוח חום מטורף. נשבע לכם, זה מה ששירבטתי בפלאפון. ליין היה קצת ריח חזק של אלכוהול, אבל הניחוח החום היה מעולה, זה היה משהו בין חרובים, תמרים ועד כמעט לאניס. הגוף היה שמן וטוב אך כמה שנהניתי.
* 100 ש"ח עלות טעימות למבקר ויש גם אוכל במקום.
בסוף עצרנו גם לאכול בקטנה
לאחר שכולנו היינו מסובבים כראוי המשכנו ליעד הבא שלנו – פארק נחל אלכסנדר שם חיש מהר הצתנו יער. סליחה. מנגל. הנחנו נקניקיות שמנמנות וענוגות על הגריל ולצידן את האנטריקוט המעושן שרכשנו בקצביית אלדייעה. הנקניקיות היו "אירופה". מי שאכל נקניקיות טובות בימיו יסכים איתי. התחלנו בנקניקיות "פולניות מבית טוב" עברנו ל"ג'וסי", שהיה טעים עוד יותר.
אז לפני שאסיים, אני רק רוצה להזכיר לעצמי – חובה לעשות כתבה על הנקניקיות האלו בלי שאהיה שתלוי מידי.
מזל טוב אור בלאן לרגל חתונתך.
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: אסנת נאות
יין למתחילים חלק ב' | סיור ביקב רמת הגולן
כחלק ממסע הלימוד שלי בעולם היין ומושגיו הייתי צמא לידע חדש, תגליות מעניינות, יין טוב והרבה ממנו. לכן לא יכולתי לסרב להזמנה לביקור ביקב רמת הגולן. לקראת 8:00 בבוקר נפגשנו בחניון רידינג בת"א. אני סברתי כי הסיור נועד להציג לנו את הפן ה"בוטיקי" של היקב הגדול, ששמו לרוב נקשר פעמים רבות ליינות בינוניים ומכירה כמותית.
הבדיחה הראשונה על חשבונם, זאת אומרת על חשבוננו: במקום לראות "שמגיעים לצפון הארץ בצ'יק צ'ק", עמדנו בפקק ארוך ומייגע עקב פיתוח תשתית הכבישים בצפון. הפקק הזה בהחלט יכול היה להתחרות עם הפקקים התל-אביביים בקטגורית למי יש יותר גדול. בסוף גם הגענו ליעד, התמתחנו טוב טוב, והיינו מוכנים להתחיל להשתכר. אה סליחה, לטעום יינות.
התחלנו עם ברוט גמלה–השמורה. זהו יין לבן מבעבע אשר מורכב 50% פינו נואר 50% שרדונה ומיושן כשנה בחביות. טעמו אביבי חמצמץ ועם נוכחות. לטעמי, כמו בושם הברוט זה פשוט לא כוס התה שלי. אז אחרי כמה כוסות יין מה-"לא כוס התה שלי" כבר עמדנו קצת פחות ישר, והקשבנו להסבר קצר אך מעניין על יין בכלל ועל יקב רמת הגולן בפרט. מה שהצלחתי לתפוס זה שסירה (שיראז) וקברנה סוביניון הם זנים מתאימים לתנאים הישראליים. יחד עם זאת, בזכות הבדלי הגבהים ברמת הגולן היקבים מצליחים לעשות יותר ויותר שימוש בזנים אירופאים באופיים. יתרה מכך, היקב זוכה לשבחים רבים בתחרויות היין בעולם בקטגוריות היינות המופקים באזורים וולקניים. ביקב רמת הגולן מאמינים קודם כל בחומר גלם איכותי. וכשאין – אז אין. גם אם זה אומר שלא מספקים סחורה למסעדות יוקרה. על מנת לשמור על טיב המוצרים ואופיים אין השאלה של ענבים מכרמים אחרים. כמו כן, לא ניתן להשאיר את היקב מרוחק מהכרם מכיוון שביום חם הענבים תוססים מהר ולכן השינוע קריטי להפקה. בשל כך, ברמת הגולן משקיעים רבות בבניית יקבים חדשים רבים אשר יהיו צמודים לכרמים. שאלנו גם לגבי יינות שמוסיפים להם פחמן. אלו מכונים 'קרבונייטיד', וזה קיים רק בלמבדות למיניהן. ביקב רמת הגולן אין יינות כאלו. לגבי החרם האירופי – מצד אחד, יש ביקוש הולך וגובר ליין ישראלי מטעמי כשרות ובנוסף הרי שהצרכן ההדיוט אינו מחובר לפוליטיקה, מה שמשאיר את החיבור ליין לפי הטעם. מצד שני, כמובן שהחרם מזיק ופוגע ביצוא היין הישראלי.
בהמשך הסתובבנו בין החביות וגם במפעל הבקבוק העצום. בחדר החביות יש ריח משגע ב- 14 מעלות ו-90% לחות. מסתבר שמשחק החביות משפיע מאוד ומעניק טעמים רבים מאוד. לכן בכל חודש טועמים את החבית. אנשי החביות מטפסים ממש כמו בסנפלינג ודוגמים את חביות.
היתרון בסבב כתבים זה שנכנסנו עד ללב המפעל, וחווינו את הליך הבקבוק בזום-אין, מה שלא מתאפשר לכל קבוצה שמגיעה לסיור שכזה. בסוף ירדו למרתף היינות המתיישנים ועברנו לפעילות האהובה מכל! טעימת יינות
מטרת הפעילות היא להתחבר ליין וכמובן שאנשים שונים מתחברים ליינות שונים. בטעימת יין מתמקדים בניחוחות (כן. צריך להריח והרבה. נותנים סניף עמוק. מסובבים ואז סניף שוב. טעמים הם גם חשובים למדי. הדרך היא להחזיק בפה, להרגיש האם ישנו איזון: האם היין חמצמץ, האם הוא מתוק, האם האלכוהול מודגש ועוד). [עוד על טעימת יין ניתן לקרוא גם ב: צוהר לעולם היין] כמו כן, השנה המצוינת על גבי הבקבוק היא שנת הבציר. עד שהתירוש הופך ליין עוברת עוד שנה.
ירדן בלאן דה בלאן 2007 – התיישן 5 שנים ואז בוקבק בשנת 2007. הוא נמצא כבר שנתיים בשוק. את השמפניה לגמנו בכוס רחבה. זה אומנם לא ישמור על הגזים, אבל יפזר בצורה דרסטית יותר את הניחוחות. הר חרמון לבן 2013– כאן רואים את השפעת ההתיישנות, היין עדיין צעיר בעל מתיקות מורגשת ואף טעמי בננה. גמלא שרדונה 2013– הטעם הצעיר נע בין תפוח בשל לכיוון של מנטה רעננה.
גמלה השמורה רוזה סירה 2013 – במקרה שלנו לקליפה יש הרבה יותר משמעות מאשר צבע. ביקב רמת הגולן מפיקים את היין מהר מאוד (תוך 8 שעות וזה מה שיוצר את הצבע). יש מקרים בהם מייצרים יין רוזה מבעבע על ידי ערבוב של יין אדום עם יין לבן. זהו רוזה בסגנון צרפתי, וצבעו ורדרד – כתום. זוהי הקטגוריה הכי בועטת היום. טעמו מיוחד מאוד בעל סיומת פטל. משם עברנו לאחד הכוכבים של היקב:
ירדן פינו נואר 2009– הזן הזה שעשה עלייה, הוא בעל טעם מורכב למדי. הוא פירותי מאוד, דובדבני למדי וצבעו כחלודה. בגלל התלות במזג האוויר היין שונה מאוד בכל שנה והרבה תלוי במה שהגפנים עברו בדרך. היין נח 16 חודשים בחביות והוא יין שנועד להתיישן. יידרשו לו עוד כמה שנים להגיע לשיא חיו. היין הזה הזכיר לי את הרעב שהתחלתי לפתח ועשה לי חשק לנתח של בשר עסיסי וגדול. ירדן מלבק 2011– זה עוד יין כוכב אבל לצערכם ולצערי היין משווק רק למסעדות (6 בקבוקים למסעדה בשנה). טעמו מיוחד מאוד ועצמתי.
טועמים
ירדן T 2T 2010 – היה מצוין. טעמו מלא וגם מי שכמוני לא מבין כלום ביין, היה עוצר לרגע עם עצמו ומתענג על היצירה הזו. ירדן מרלו כרם אורגני אודם 2009 – אני מוכרח לציין שלא הבחנתי בטעם קסום ומיוחד אך מסתבר שיש בו שיפור באיכות הענבים. עוד עולה כי זה לא אתגר גדול מידי לכרמים ולכן יש מחשבה על הרחבה של מעגל הכרמים האורגניים ביקב רמת הגולן.
טועמים
ירד קברנה סוביניון 2010– טעים מאוד בעל דגש עצמתי על טעמי הקברנה סוביניון ועם סיומת נעימה מאוד. ירדן T2 2008 – היה קסום! זה יין בסגנון פורט. ליין מתווסף ברנדי בזמן התסיסה, מה שמשמר את המתיקות של הענבים. ה T2 התיישן למשך 26 חודשים בחביות וטעמו כבד מאוד. היין בעל ניחוח משובח מאוד שמזכיר פטל שחור ואילו טעמו מדלג בין רימונים ודובדבנים בשלים. אף על פי שניתן ליהנות כבר עכשיו מהיין, הוא ימשיך להשתבח בבקבוק ויישאר מצוין לשתייה לעוד שנים רבות.
#סלפי ביקב: אני והיפה שלי
לסיכום, בדרך חזרה חשבתי על נושא אחד במיוחד. אמנם היקב הזה גדול ורווחי, אבל רוב האנשים שפגשנו מסתפקים במכוניות פשוטות ולא נראים כמו נובורישים זוהרים. כנראה שזה קשור לכך שהמון משאבים ביקב מושקעים בפיתוח התחום, וזה קצת שבר את הסטיגמה שהייתה לי לגבי המפעל הקפיטליסטי הגדול. היינות שטעמתי היו מגוונים ולחלקם מאוד התחברתי. אני מקווה שבמסעותי הבאים אלמד להתייחס ליין נכון יותר ותיהנו מעוד טיפים וסודות של סדרת הכתבות שלי "יין למתחילים".
ארקדי בדק: האם חלב זה טוב או רע | גלגולה של גבינה
היי חברים ומווו גם לכם,
הפעם הוזמנתי על ידי "לידרס" לסיור ובראנצ', ברוח חג שבועות. את היום פצחנו עם חרא של ניחוח, בין החיות האהובות עליי מכל, ברפת של מחלבות אוריון.
בין עדר השמנות המשועממות, קיימנו שיחה ממושכת עם פלג אוריון, הרפתן שאוהב את הפרות שלו בכל רמ"ח איבריו. אוריון בטוח בתוצרת שלו בצורה אבסולוטית. הוא יודע שכל מיליליטר של חלב אשר יוצא ממחלבות אוריון עומד בסטנדרטים המחמירים ביותר. כמו כן, הוא מוודא שהפרות שלו מקבלות תזונה מקיפה שעונה על מכלול הצרכים שלהן. בשיחה זו פלג שבר לכתבים כמה מיתוסים פופולריים בנוגע לגידול החיות, הדאגה לבריאות האתינים וצריכת הבשר שלהן אח"כ (בניגוד לטיעונים של טבעונים רבים אשר מספרים כי הפרה פשוט מומתת משאין בה צורך עוד לתעשיית החלב).
משם המשכנו למתחם של משפחת יעקבס, שהיה לא פחות מבוטיק גבינות אירופאי. משק גבינות יעקבס הממוקם בתוך כפר הרוא"ה. אסף יעקבס הוביל את הסיור שלנו, ברחבי המפעל הרועש. לצערי בשל הרעש פספסתי את רוב האינפורמציה אודות גלגולה של גבינה, בעודי מסוחרר מהגבינות הריחניות שפזורות במקררים השונים ומגבינת הסנט מור שנעשתה ממש לנגד עיני.
בהמשך טעמנו מגוון רחב מאוד של טעמים. אני לא בטוח שאנחנו כבר יכולים להתחרות באירופאיים, אבל לפי המגוון הגבינות המעולות שטעמנו, אני בהחלט מאמין שאנחנו במסלול הנכון.
לאחר הבוקר שהעברנו במשק יעקבס, הגענו עם חבילת שי טעימה במיוחד והתעקשתי כי פפריקה תכין מזה מתכון מיוחד ברוח שבועות: [אז הרווחתם גם מתכון של סקונס קשקבל וגבינת שמנת שום-שמיר של הקונדיטורית הפרטית שלי פפ.ריקה]
ארקדי מול מועצת החלב
יחד עם זאת, זהו סיור שהוזמן על ידי מועצת החלב ואחד הדברים שמייסרים אותי זה דמגוגיה. רבים יסכימו איתי שבמשך שנים מועצת החלב הפעילה שטיפת מוח בנושא. לאחר מכן הגיע גל קיצוני אופוזיציוני שצעק: חלב זה לילדים! בע"ח החיים הבוגרים אינם צורכים חלב וגם אנחנו לא צריכים. לכן היה לי חשוב לאתגר את דבריה החד גוניים של הדיאטנית שרית עטיה שטענה:
"החיות בטבע מפסיקות להניק את הגורים, לא הגורים הם שבוחרים להפסיק לינוק חלב. ההנקה דורשת הרבה אנרגיות, והאמהות בטבע אינן יכולות להניק לנצח."
לשם כך העליתי בפייסבוק דיון בזמן אמת בהקשר זה.
המסקנה הייתה מעניינת למדי, ומבוססת על תשובתם של עשהאל רווה דר' לביולוגיה וגלית בלכר מועמדת לדוקטורט בביולוגיה שאתגרה את תפיסתי. מסתמן כי לימינו אין מחקר עדכני שמעיד על קשר בין צריכת חלב לפגיעה גופנית. כמובן שיש לסייג את הקבוצה באוכלוסייה שיש לה קושי בהתמודדות טוב עם צריכת חלב, ורק אצלם צריכת החלב איננה מומלצת.
אסכם ואומר, שאני מרוצה למדי לקבל אשרור לצריכת החלב ושזו לא צפויה לעשות לי נזק מהותי. שנית, מאוד אהבתי את טעמי הגבינות שפגשתי במשק הגבינות יעקבס. בחיי שהטעמים שפגשתי במפעל יעקבס היו חצי אירופה, לפחות!
איך הסתכלתי לארוחת הצהריים התמימה שלי בעיניים | ארקדי פורטנוי ביקר בדיר של "מרינדו בשר מהגולן"
הפעם אשתף אתכם במסע המופלא שלי לצפון הארץ, איך הסתכלתי לארוחת הצהריים התמימה שלי בעיניים ועל אג'נדה קרניבורית בת 30 הנקראת פליאו. הכול החל כאשר החבר'ה מ'מרינדו – בשר מהגולן' הזמינו אותנו לסיור קולינרי. מיד אישרנו הגעה בלי לחשוב פעמיים, הרי מדובר במרינדו!
כך קרה שביום שישי קיצי במיוחד, אני וחברי לעט, יאיר פרייס, פנינו צפונה אל עבר 'עין גב'. היו לי שתי מטרות מוצהרות: ללמוד איך מגדלים, חותכים ומיישנים טלה ובנוסף גם להכיר קצת את תרבות הפליאו, שתפסה פופולאריות רבה לאור מגמת הבריאות העולמית והנטוורקינג ברשתות המדיה החברתית ובאינטרנט.
חלק א – הצפון הפרוע.
עשב חיטה לא היה בפי, אך הרגשתי לגמרי קאובוי, בין ההרים החרוכים משמש אוגוסט היוקדת. לאחר טיפוס מאומץ אל עבר הדיר המרוחק וזעקותיו של רכבי העירוני, נגלה בפנינו נוף עוצר נשימה: המוני טלאים מחויכים. אגב, בצד השני הייתה גם הכנרת לכל אוהבי הנוף והטיולים, אבל אני עסקתי בעיקר! הגענו סוף סוף למערב הפרוע, סליחה לצפון הפרוע: קאובויים, כלבי שמירה אימתניים שמלקקים לך את החיים, עדרים גדולים ואף טלאים טיפשים בני יומם שהיו עסוקים ב "איך להשתין מצחיק".
רועי תבור, הבעלים של 'מרינדו – בשר מהגולן', הציג את הדירים השונים. החל מטלאים בני יומם, טלאים גמולים, טלאים בני 4 חודשים ו-6 חודשים. טיילנו בין דירי הפיטום והעגלים ושמרנו על מבט מצומצם הלקוח מסרטי המערבונים הישנים. כעבור דקות אחרות הבנתי שזה לא מרשים פה אף אחד, אז פשוט הפסקתי עם המבט ועברתי ללטף את החיות הפלומתיות.
בסה"כ ספגנו לא מעט ידע על גידול בקר, על אף ההבנה המשותפת שעוד מעט נטעם את בשר הטלה של מרינדו. היינו במצב רוח קצת היתולי*.
את אנשי פליאו העסיקה מאוד תזונתם של דיירי הדיר, כמות השומן בגוף וכיצד לנצל באופן אופטימלי את הבשר והפחתת הפחת למינימום.
תבור לא הסתיר פרטים, דיבר במנוחים של כדאיות פיננסית והרחיב על פוטנציאל הרבייה, מחזור החיים של הדיירים בדיר ועל כבשים עקרות (אגב הן מקבלות 2 ניסיונות להרות עד שהן פונות לנתיב השני בדרך לשולחננו). דאגתו המרכזית של תבור היא להוציא מוצר ברמת איכות הכי גבוהה שניתן ולשמור על המותג המוצלח: "מרינדו בשר מהגולן". ההרצאה שקיבלנו הייתה מעניינת למדי, אך החום היה מתיש והרעב שפיתחנו, לאור צהלות הטלאים, היה כבד.
חלק ב – אומנות היישון
חלק ב – אומנות הסכין.
[אזהרה – אם אתם צמחוניים, טבעוניים או בעלי בעיות לב, מומלץ לדלג על החלק זה]
החלק המעניין ביותר היה הסיור במפעל 'מרינדו', נשנשנו קלות כמה נקניקיות מרגז וקבבונים והמשכנו אל מאחורי הקלעים. זה היה טיול צונן ומעניין בין המקררים השונים האחראיים על שלבי היישון.
במקרר הראשון נתלו טלאים בשלמותם בטמפ' 4 מעלות ומשם הם נלקחים לפירוק. במקרר הוואקום רועי תבור הציג בגאווה את חלקי הטלאים הנקיים והמיושנים אשר מוכנים להישלח ללקוח בקו ההפצה שלהם. הנתחים של מרינדו נראו מושלם: מיושנים יפה, חתוכים כראוי. אין ספק כי מדובר ברמה הגבוהה ביותר שניתן לשאוף אליה, לא תמצאו חלקי פילה מדומה עם הנתחים או החלקים ופיסות אחרות כפי שקורה לא אחת.
כמו כן, למדנו קצת על שומן הכבש והליעה, מסתבר כי חלקי החלב הלא כשרים במכירה סיטונאית נדחפים לא אחת לתערובת השומן. לאחר שלב החיתוך, הנתחים נחים בוואקום במשך 14 יום עד שהם מוכנים לשילוח, למסעדות או לשיווק בשוק הפרטי. היתרון הנוסף של מרינדו זו האפשרות להזמין משלוח לבית הלקוח הישר מן הקצבייה.
חלק ג' – שיעור פירוק לגורמים.
[צמחוני, טבעוני?… דלג דלג…]
לא בכל יום נותנים לך סכין ענקית ויוצא לך ללמוד את חלקי הבקר, באיזה אופן להשתמש בהם וכיצד לפרקם. זה היה החלק שממנו נהנינו יותר מכל בסיור הקולינרי שלנו בדיר של "מרינדו בשר מהגולן". לאחר ההסבר גילפנו וגילפנו את הבשר מעל העצמות, צבעו היה כהה וזה העיד על רמת יישון טובה. בסוף הבנו כי למעשה לא כל כך קל להיות קצב. מלבד המשבר הפסיכולוגי שאתה רואה ארוחות צהריים של אחרים כל יום, מדובר גם בעבודה פיזית קשה ועדינה מאוד. בנוסף גם הסכמנו כי הנתחים שיוצאים מכאן הם מאוד יפים, בעיקר ביחס לגילופים המוזרים שרובנו עשינו.
חלק ד' – המסעדה
[צמחוניים, טבעוניים או בעלי בעיות לב, למה לקחת סיכון?]
המסעדה של מרינדו ממוקמת בתוך מרכז המבקרים המשלב מרכול גדול שסוגר לכם כל מה שצריך למנגל מ א' עד ת', אפילו קמין. קשה לי להאמין שתצליחו לחשוב על פריט חיוני לטיול בצפון שלא תמצאו במרכז של מרינדו.
כאמור, למזלנו נתקלנו בסיור קולינרי של קבוצת פליאו, הם קרניבורים בכל רמ"ח איבריהם ולא ממש אוכלים דברים אחרים. התחלנו בסלט ירקות וחציל שנעשה על גחלים לוחשות אשר הוגש עם הטחינה בצד (בשביל החבר'ה שבדיאטת פליאו). הארוחה האמיתית החלה בנקניקיה עמוסת טעם מתובל וטוב. חיסרונה היחיד היה הייבוש שלה. בהמשך הוגש לנו "אסאדו" (שפונדרה), אשר הזכיר מעט את הגולש הביתי, כנראה הוכן קצר מידי. ובכל זאת, אני שמח לומר כי זו האכזבה היחידה שחוויתי בשולחן הבשרים של מרינדו. שאר המנות שבאו בעקבותיו היו בשמים: שיפודי הטלה היו מעולים, בשר צלעות הטלה היה נהדר וצנח מן העצמות. טעמו היה שמנוני עם ניחוח מדהים וחיבור נפלא לטעמי פנים-העצם. מלבד תיבול קל, רק הלהבות היו נדרשות לשחרור הטעמים המעולים. באותה רמה היה גם טעמו של נתח הקצבים שהיה פשוט במיטבו. המנות פשוט המשיכו להגיע לשולחננו עד שאחרון הקרניבורים הרים ידיים. גם הקינוח היה נוסח פליאו והוגש לנו שושן תמרים עצום אשר שובץ באגוזים שונים שחברו יחדיו בזכות שוקולד 99% שגם כן נמכר במקום.
חלק ד – לאחר ששבעתי יכולתי סוף סוף לערוך ראיון עם נציגי פליאו
הפליאו זו דרך חיים המתבססת על תזונה קדמונית המתאימה למין האנושי. מטרתם המרכזית של חבריה היא לאמץ אורך חיים בריא יותר. הפליאו לא עלתה כקונטרה למגמת הצמחונות והטבעונות אלא שזו תופעה חדשה יחסית (בת 30 שנה) כמו הצמחונות והטבעונות, אשר מגיעה עקב החיפוש אחר אורך חיים בריא יותר. לא מעט צמחונים וטבעונים עוברים לפליאו בגלל מחסור בויטמינים, תחלואות והגילוי כי אורך החיים הטבעוני הוא לא מוסרי כפי שזה מצטייר. כיום ישנו הרבה גרסאות לפליאו וחלקן מקלות יותר, אך היסוד אומר: לא אוכלים מה שהמין שלנו לא אכל לפני עשרת אלפים שנה. בפליאו כן אוכלים הרבה דגים, בשר ומזונות בסיסיים שאינם מעובדים. למידע נוסף ניתן להיכנס לדף הבית של "פליאו ישראל" בפייסבוק
- אזהרת בדיחה שוביניסטית
אישה צעירה וענוגה ברחוב היא פרגית,
אשה ברחוב עם "וואחד ליאה" זו טליה
לסיכום,
לא אחת שואלים אותי אם יכולתי להסתכל לארוחת הצהריים שלי בעיניים וכעת תשובתי היא חד משמעית כן. המאבק התודעתי של קבוצות הצמחונים והטבעונים מעמיד את התפיסה שלנו במבחן מכיוון שהתרגלנו שתהליך השחיטה נעשה רחוק מאיתנו. לכל מי שאוהב בשר איכותי אני ממליץ לעשות סיור בדיר של מרינדו מהצפון. אתם תלמדו רבות על הבשר, והטיפול בו. שיהיה לכולנו בתאבון.
תודה ל"מרינדו בשר מהגולן" על ההזמנה לסיור הקולינארי.
| עין גב (מול הקיבוץ) מסעדה, קצביה וחנות מעדנים |
הטלפון של מרינדו : 1599-50-30-80
אתר הבית של מרינדו : http://www.marinado.co.il/
עמוד הפייסבוק של מרינדו : http://www.facebook.com/Marinadoshop
מסעדת הטרקלין – ביסטרו בשר ויין | ארוחת עשרת המנות במסגרת הסיור הקולינרי 'מאסטרשוק'.
שרדונה, רזרב 1848 (2011)
לאחר הסיור בשוק הכרמל הגענו לגראנד פינאלה של 'מאסטרשוק' – ארוחת עשרת המנות ב'הטרקלין'. את "הסעודה האחרונה" התחלנו עם רזרב של יקב 1848. הפעם היין הרשים אותי עד מאוד בטעמו העשיר והמלא אשר לווה במתיקות עדינה וטעמו צלול וקליל מאוד.
גם אנשים כמוני, ללא הבנה רבה ביין יופתעו לגלות כמה שהשרדונה נהדר. בהמשך הדר אוקנין גם סיפרה לי מה פשר התלהבותי, מסתבר שזהו יין רזרב הזוכה בקטגוריית השרדונה לשנת 2013 בתחרות אשכול הזהב.
מאחר שחבריי הבלוגרים העלימו את המנה הראשונה עוד לפני שסיימתי לצלם אותה, במנה השנייה התפשרתי על הצילום והזדרזתי להגניב ביס. מנת הארטישוק עם גבינת העזים שילבה טעמים חמוצים עם הגבינה השמנה שהפרו זה את זה, במילה אחת נהדר. דווקא את המצע, ראגו לקט עגבניות שרי, לא הבנתי. זוהי תוספת חורפית אשר הכבידה על האופי הקיצי של הארוחה ולכן עמדה בעיני בגדר כל המוסיף – גורע.
1…2….3 דג מתיאס
המתיאס הוגש לנו לצד לחם פראנה שהיו עולם והיפוכו, מבחינה תרבותית, אבל בטעמים הם השתלבו נפלא. המליחות של המתיאס נשברה על קצוות הלחם הפריך שנאפה על חלוקי נחל. הניגודיות שבין מרקמו הקשה של המאפה מול הרכות של המתיאס פשוט הנחיתו אותי לתחושת סוף-השבוע ורק כוס גבוהה של אוזו ונענע היו חסרים.
יש לנו מנה מנצחת: סינייה של הטרקלין
גם מנת הסינייה נחתה על שולחננו. טעמו של קבב הטלה בטחינה היה נימוח ,אוריינטלי ובעל ניחוח עדין. האיזון המחושב של קשת הטעמים בקבבונים לא אפשרו לטחינה להסתיר את טעמי הטלה. כמו כן, נוכחות החציל הייתי מפתיעה ונהדרת. זו מנה כבדה מעט לקיץ הישראלי, אבל אכלתי בשקיקה בלי לחשוב על ההשלכות. מנה נהדרת ועשויה נפלא.
להקת השייטל וחלוקי הנחל הלוחשים
ההגשה הפראית של רצועות השייטל הקסימה אותנו. על מצע של מיקרו עלים נחו להן חתיכות שחומות, ורדרדות ובתוליות מבפנים שהמתינו לחדירת החום לעומקן. הצריבה של חלוקי הנחל הלוהטים. לרוב אכן הייתי בולע את הפיסות היפיפיות כפי שהן אך כאן מגיע "ה-אבל ה-גדול". נתח השייטל הוא בעל טעם בשרני וסיבי מאוד כיאה לשריר אחורי אבל הוא רחוק מהרכות של הסינטה והפילה. לכן זהו הימור גדול מידי לעשות את הבשר אל מעבר למידת המידיום, והחתיכות לא היו עד כדי כך בתוליות אחרי הכול.
עתה, כל סועד בחר את החתיכה היפה ביותר והניחה על המזבח עד אשר האבן הלוהטת צלתה אותה לפי טעמו. אין ספק שזהו גימיק מסעדני נחמד ועל כן גם פופולארי. פיסות אחדות היו בהחלט מדהימות: עסיסיות, בעלות טעם בשרני מלא ונעימות ללעיסה. מנגד, אחרות היו סיביות יותר והקשו על ההנאה. זוהי מנה קרניבורית קלאסית שמיועדת לקרניבורים שאוהבים לעיסה הממושכת ומיצוי טוטאלי של הבשר. הקושי הנוסף היה חלוק הנחל עצמו. למורת רוחי האבן התקררה במהרה ולכן חתיכות אחדות פשוט נותרו בצלחת. אם בביקורכם תהיו עדיין רעבים פשוט תבקשו אבן נוספת.
בעוד ששאר יושבי השולחן כבר גלשו לקינוחים, אני עזרתי לרזרב המדהים של 1848 להסתיים וחייכתי חיוך גדול. במקום הקינוחים כמובן שפנינו לטעום את ההמבורגר המפורסם של הטרקלין (לחצו להמשך הכתבה…)
גילוי נאות: הוזמנו לסקר את ארוחת 'עשרת המנות' במסעדת הטרקלין ואת הסיור הקולינרי בשוק הכרמל במסגרת סבב – מאסטרשוק (קישור לדף של נורית).
סיור קולינרי "מאסטרשוק" בחסות יקב 1848 ומסעדת טרקלין
היי חברים,
הפעם בחרתי לספר לכם על סיור קולינרי ה"מאסטרשוק", בשוק הכרמל, אליו הזמנתי על ידי מסעדת טרקלין ויקב 1848. אם אי פעם הסתובבתם בשווקי אירופה אתם בטח זוכרים את המגוון, העושר והסיפורים הקטנים שגורמים לסיור בשוק להיות בלתי נשכח. אז הפעם החלטתי לבדוק: האם אפשרי לקבל חוויה דומה או נקבל חווה שעיקרה יהיה הסתתרות מהירה מרוכלים שצועקים "העעעעגבניה".
למי מאתנו שלא חסיד של קריאה מעבר לכתוביות בסרט, אסכם את הסיור בשוק הכרמל וכרם התימנים בתל אביב:
– אפשר ליהנות ולגלות סודות מרתקים ששוק הכרמל צופן בו (אופרה בכוס הקפה)
– חפשו את הפינות ההיסטוריות של השוק ותהיו המומים
– עצרו בדוכנים, שתו משהו קר ועדיף עראק או\ו גת. לבריאות!
סיור קולינרי ה"מאסטרשוק"
באופן אירופאי למדי יצאנו בזמן חמושים בעגלות זקנים (כאלו של פעם). אלו הסתברו להיות כלי גאוני במהלך הניווט הקרבי שביצענו במעברים הצרים של שוק הכרמל הסואן. את כרסנו תדלקנו ביין רוזה של יקב 1848 ורדרד, צונן (ולא מורכב מידי) ומשם החום התל אביבי היה קטן עלינו, ועל מיידל'ה.
גם ידידי, אור בלאן, הוזמן לסקר את האירוע. ביחד, יד ביד ועל אף החום הקיצי, התרגשנו, חייכנו ולא נתנו ללחות התל אביבית להפריע. טוב זה די דומה לסיפור האמיתי…
אבו- 'שוק'רי המקורי
שלט החוצות שתפסתי במצלמה הינו מזכרת דוממת לאורכה של ההיסטוריה שעבר השוק. אף על פי שזוהי נקודה היסטורית וכונתה כבר "הכותל המערבי של השוק" כיום זוהי עוד מצבה המועמדת להריסה (כל הכבוד עיריית תל אביב). בקיצור, אם אתם חולפים בסביבה מומלץ מאוד לעצור ולהצטלם לפני שזה יהיה "another break from the wall".
משם נורית, הפנסיונרית המקומטת בת ה-30 לקחה אותנו להופעה אותנטית של חזנות או קלאסיקה עברית בבית הקפה של כהן?.
קפה, עיוני?
הקפה של כהן? מאזין לצלילי האופרה כבר משלב הקלייה. גם שלמה סיים יצא לפנסיה מוקדמת בגיל 40. בכל זאת הוא עבד בערוב ימיו במשרד החינוך וזו הייתה תקופת מפא"י לא לפיד. קודם כל שלמה נכנס לעסק הקפה שלו בשביל שתהיה לו במה. בהמשך הוא פנה להגשים את חלום חיו. בזמנו התוכנית 'כוכב נולד' עוד לא הייתה בחיתולי אז לשם פיתוח הקול אדון כהן למד 4 שנים חזנות אשכנזית וקלסיקה עברית. אומנם הקפה כאן איננו פסגת הבאריסטה, במילים המועטות, אך ביקור בקפה של אדון כהן זו חווה ייחודית שאסור לפספס.
[ימי שישי ב 13:00 חזנות ועוד : קפה כהן, ברח' ישכן 32, תל אביב]
גברת 'מאסטרשוק' המשיכה להובילנו בין דוכני תבלינים ומרקחת. אם גם עליכם לא פסחה האופנה הטבעית אתם בוודאי תיהנו מעצירה בבית המרקחת הטבעי – טבע בכרמל. הדוכן מאגד עשרות תערובות תה, תבלינים ייחודיים והרבה רפואה אלטרנטיבית. בין היתר זכינו בהמלצות מעניינות וטיפים שמתגלים בדיוק בטיולים מאין אלו. לדוגמה הרתחתו של לבנדר משנה את האווירה בבית וממלאת אותו בניחוחות אביביים או קמצוץ של לוונדר במגהץ האדים יותיר בבגד ריחות שישאירו את בדין ודומיו הרחק מאחור. בנוסף גם בחנו תבלינים אקזוטיים כמו המלחים מיוחדים דוגמת הנורווגיים-מעושנים, מפוחמים ואחרים ואף קריסטלים עשויי סוכר שיעשו לכוס התה את מה שההרמטאג'? עשה למוסקבה. משם המשכנו לדוכנים נוספים שהוכיחו דבר אחד: הסופרמרקט לעולם לא יוכל להתחרות עם השוק בקטגוריית הטריות והשפע.
תבליני העולם התאחדו!
בדוכן התבלינים של כחלינו? פגשנו עושר תבלינים ומרקחת מכל העולם. החל מהמטבח האסיאתי ועד לתיבול הטריפולטאי, מהזעתר הבלעדי המקומי ועד לשזיף האוזבקי. טעמנו דווקא את הטחינה שמככבת בשנים האחרונות במטבח הביתי ומסעדות יוקרה בישראל. הטחינה שטעמנו הייתה סמיכה, צמיגית, בתולית ובטעם אגוזי שנוטה אפילו אל עבר חמאת הבוטנים. אין שום קשר בין המשחה הזו לטחינה הפופולרית שאנו רגילים לקחת בסופרמרקט. מלבדה נתקלנו בפרי מאוד מוכר אלא שהוא בכלל לא אותו הדבר! תסתכלו שוב בתצלום מעל. בננה?
כלל וכלל לא!, טוב זה אומנם פרי ששייך למשפחת הבננות אך הטיפול בו הוא כמו של תפוח אדמה בכלל. בזכות נוכחותם הערה של העובדים הזרים הרבים באזור יש השפעות קולינריות גלובליות מעניינות מאוד על השוק ואנחנו רק זוכים לחוות טעמים חדשים.
ה"וורסאי" של שוק הכרמל.
מלון הבוטיק 'עדן' הוא ללא ספק פיסת גן עדן מפתיעה במרכז כרם התימנים. המלון רובו ככולו הוא התרבות האירופית במיטבה. כבר בלובי הזעיר נדהמנו מהעושר הקיטצ'י של אומנות נאו-רומנסקית והמסעדה הצרפתית? הקלאסית עמדה בחזה מתוך עם כלי פורצלן מרשימים ומגוון סכו"ם שנועד לבלבל את האויב. את המלון הקימו שני רופאים צעירים אשר חלמו על הסבה מקצועית ויצירת של מקדש אירופאי קטן באמצע המדבר.
הלבנבנים מכרם התימנים
ואם כבר ברוסים עסקננו אז שוב עצרו לשתות. כמו כן, צמד מנהלי 'עדן' לא ממש החלו במגמה חדשה שכן "אוליגרכים רוסיים" רכשו כאן קרקעות עוד מתחילת המאה הקודמת והן במקור נועדו לחקלאות. "כדי שיהיה משהו בצד". בכורח הפוגרומים ברוסיה הם פנו לפלשתינה מהר מן הצפוי. היות והם לא היו אנשי האדמה הכי חדים במחסן, הם התפרנסו מהדבר היחיד שהם הכירו – עסקים. כך הומר האזור החקלאי לשוק המוכר לנו כיום.
"איכשהו"
איכשהו הסיפור הזה מתחבר גם לתימנים. אני כותב "איכשהו" כי סיפורים אצלי אודות תרבות תימן תמיד מגיעים עם עראק מצונן ו…גת (טוב נו, כאשכנזי אז קיבלתי מיץ גת). בניגוד לשאר חברי הקבוצה החכמתי להגיע ללא רכב מה שסיפק לכולם תירוץ להעביר אליי את הכוסיות. משם ההסבר הפך להיות דיאטטי במיוחד. למעשה לעיסת הגת מזרימה את מחזור הדם ובין היתר עושה אחלה עבודה לכוח הגברא. אף על פי שבני העדה התימנית אוכלים אוכל שאינו "הכי" דיאטטי, השימוש המרובה ב…גברא… שומר על גזרתם ועור הפנים הצעיר.
עבודת תורה ו…יין
סיור בחסות יקב 1848 זה משהו שבהחלט גורם לך לא להפסיק לחייך. כי לא באמת הפסקנו לשתות. על יין קברנה סוביניון מרלו 210 של יקב 1848 (דור 2) לא באמת היה מה להרחיב אבל מעניין הקישור בין היין הזה לתפנית שהתרחשה ביקב הכי סודי בעיר הקודש.
בסוף המאה ה-19 היה אדון גלינא שור מלמד תורה ביום ומפיק יין בלילה. העניין שהפקת יין בתקופה העות'מנית הייתה איך לומר, לא חוקית במיוחד. כך קרה שלפני 8 דורות היקב הזה תפקד בתוך מרתף הצמוד לכותל! בהמשך כלה בת הדור השני עשתה את הבלתי יאומן ופתחה בית מרזח בלב ליבה של ירושלים. את המשך הסיפור הזה תשמעו לא ממני, בכל זאת, זה הסיפור של גברת "מאסטרשוק". אבל משם פנינו לדוכן ממותג במיוחד:
סקס, סמים ו – olive oil .
חברת oila? יודעים איך לכבוש את השוק. עם עשרות בקבוקי שמן זית, חרדלים וממרחים פגשנו עולם שלם של טעמים. בארץ גדלים 20 סוגי זיתים מתוך 200 הקיימים בעולם כולו. אלא שהתחלנו לטעום את שמן זית ברנע שהוא ספינת הדגל של ישראל בתחום שמני הזית בהיותו פיתוח ישראלי. יותר מזה שמן הזית הזה בעל רמת חמיצות 0.16. ועוד כל מיני נתונים אלא שהוא לא מעניין. דווקא הקורנטו היה גילוי מעניין. השמן עדין כל כך עד שאפשר להשתמש בשמן זית כתחליף לחמאה באפייה. עוז המומחה בדוכן של אוליה? דווקא המליץ עבור קינוחים להשתמש בסנטא שטעמו גם עדין מאוד אך יש בו נטייה קלילה אל עבר טעם אפרסקי.
אם אתם, כמוני, אוהבי החרדל תזכו ליהנות מאוסף חרדלים רחב במיוחד וטרי. OILA? הם החברה היחידה בארץ שמייצרת חרדל. על המדפים תמצאו את החרדל טריפל – עדין מאוד מכיוון שלא עבר כתישה, חרדל הד'זון הקלאסי לתפארת מדינת ישראל אשר נכתש במקום וחריף מאוד בזכות טריותו ועוד. לצידם ויניגרט התאנים היה אחת ההפתעות בסיור הזה. מי שנתקל בעבר ברוטב ויניגרט התאנים של ארז קומורבסקי יידע לספר על הטעם המדהים. הויניגרט של אוליה? לא נופל מממנו ובהחלט מומלץ לקחת חופן הביתה. אגב, אם נתקפתם ברעב קל, קחו ברוסקטה עם גבינה כחולה, תאנים וטבעות חלפיניו. אם נתקפתם רעב כבד פנו לאוכל האותנטי בעל התחלופה הגבוהה. במידה ואתם מתגעגעים לחומוס של אבו-גוש, כאן את מלחמת האבו-חאסנים מנהלים 'החומוס הסורי' מול 'החומוס של דורון'. בתחרות בין עסקים יש תמיד מנצח אחד – הלקוח, ואתם תיהנו מחוויית חומוס מענגת.
ים של חלווה
משוגעים על חלווה כמוני? אני לא חסיד גדול של קינוחים, אני אוהב כנאפה ואני אוהב מאוד חלווה. על כולנו יש חובה מצפונית לעצור בחולפנו על הדוכנים הרבים מול דוכן חלוות אלוהי. שערות החלווה כאן רכה ממשי והחלווה בתוספת קפה מדהימה. היו שם כמובן גם עוד מאכלים רבים, בשיאם עומד ה'בבה קדראסה' עם טעם עמוק ועשיר של נוגט עם אגוזים משובצים.
משטעמנו את קסמי השוק הרבים נתקלנו בוויטרינה שהפנטה אותנו. ככל הנראה לחייט קרט לא חסר זמן פנוי וככל נראה זו גם הווטרינריה הכי הקריאטיבית בארץ. על הויטרינה "ערימת" מודעות שקרט משאיר למבקרים ברחוב, ולא תוכלו לזוז עד שתסיימו את כולן. משם צעדנו עם חיוך גדול עוד יותר הישר למסעדת טרקלין.
(מעבר לעמוד הבא)
ארקדי אוכל דברים 
