רודיאו ברחובות – בחזרה לעבר

יומני האוכל

שלום.
הערב הבנתי
אני תל אביבי פלצן.
במקור נסענו לחאמרה ברחובות. למרות שהנחתי שהמקום יסגר בחצות, מדריך הטיולים המקומי שלל את חששי באחת. הגענו ב00:00 רק כדי לראות את המלצרית מתחילה להרים כסאות.
***
"יש מקום חדש בשם הרודיאו" הוא סיפר וכעדר זומבים רעבים פנינו אחריו. מקום בסגנון טקסני, בטח נמצא חתיכה של בשר.
הגענו ללה מורס שהאהבנו מפעם, כשקיבלנו רישיון והרגשנו צעירים ונועזים (6-8 בירות בערב. כחייל קרבי בקושי היה לי מתי את המשכורת לבזבז).
***
ירדו לקומה שמתחת לקרקע רק כדי לפתוח שער עץ ולהכנס באחת לשנות ה-90. היו שם אנשים נורמלים ברמנים שמחים מפעם. לא רק היפסירים מלוקקים שנראים קופי פייסט אחד של השני.
מוסיקת רוק ניגנה ברקע, מוסיקה שהפאבים שכחו מקיומה. אנשים חייכו כמו קאובויים ואני חייכתי בקטע לא בכלל לא שייך.
***
התפריט היה ניינטיז. התפשרתי על פוטטאס בראווס ושקעתי במחשבות על Ronen Nenys Leizerovitz בעל ידי הזהב. הפוטטאס בראווס שלו היו שגעת, כל ביס מפוצץ של טעם עם איולי פמינגטון מדויק וחלק.

הפווטאס שקיבלנו היו בטעם של פעם. קלחי תפוחי אדמה ענקיים שבושלו בתחילת המשמרת וכעת חוממו שנית ותובלו בעוצמה.
הם היו לא רעים בכלל ולצד בירה של גינס הרגשתי לחלוטין בעבר.
החבר/המקומי רכב על השור הזועם וכולם כולל כולם הסתכלו לעברו. לא היו כאן הצפונבוניות שלא ספרו את קיומו, למעשה לא היה דם אף אחד שגרם לו לחוש לא שייך.
הברמנים וכולם כאן אחוקים. כנראה שרק אני הרגשתי לא שייך.
נ.ב.
אם תמצאו מטבע של 10 בערימת קליפות הבוטנים במקום של הנעליים ליד הבר, תחזירו למאי הברמנית היא טסה לאוסטרליה. אולי לא תשוב.
***
הגענו הביתה ופתחתי עוד בירה. כוסעומו העולם, שונא להיות הנהג התורן.

ארקדי ממליץ על ברברה ביפו

בטו' באב הלכנו על פשוט. עזבנו את אזורי התיירות עמוסי הזוגות לטובת השקט אורבני. טיילנו מזרחית למתחם נמל יפו, עם מבנים מיושנים, כבישים שלווים, ופינות שטרם נכנסנו אליהן.
בזמן שפנטזנו על סעודת צלעות טלה עסיסיות פנינו לצד תאטרון גשר. שם, במסעדת ברברה ביפו, מצאנו מקום קטן המחבר בין 3 שדות שאנחנו אוהבים: יין , קפה ואוכל. המקום קרץ לנו כל כך, עד שאפילו כאשר המלצרית סיפרה לנו כי מדובר במסעדה חלבית טבעונית, לא נסנו על עקבותינו. היה שם משהו שפשוט התחבר נכון. סירת משוטים נעוצה באדמה שלצדנו. כסאות ממוחזרים מעשי ידי אומן עם אג'נדה. צוות מעיר פנים ויין הבית של יקב ססלוב.

כאשר המנות הראשונות הוגשו לשולחננו, מיד זיהינו חיבור נוסף: מעין טאצ' פיין קז'ואל עם המטבח הרוסי.
תחילה העמסתי על מזלגי מנה המחברת סלמון מעושן, תפו"א מטוגן קלות ושמנת חמוצה. זוהי מנת פועלים טיפוסית מאוד, שבה רק הדג הוא פרמטר שמשתנה בהתאם לדגה באזור. הייתי זקוק למנה כזו. מנה מנחמת, מסירת מתחים, מנה שכמעט מחזירה אותך לבית נעוריי. לפתע, טעם נוסף חצץ בין הטעמים: לימון כבוש. החיבור הוא כל כך טעים וכל כך נכון, עד שהחלטתי כי עליי לעשות שבת אצל ההורים בקרוב, רק בשביל לשחזר את המנה המופלאה הזו עם האלמנט החדש. (17 ₪)

לאחר מכן, לגמתי קצת מהבירה הצוננת ועברתי למנת מיקס פטריות ובצל בחמאה ושמיר. גם כאן, אף אל פי שזו איננה מנה סובייטית דה פקטו, זה החזיר אותי לארוחות הבוקר הקרירות של פעם. תרבות הפטריות בליטא הייתה מפותחת מאוד. בפינות יער רבות ישבו סבתות מקומטות עם שרפרף מרופט לצד רכב מכוסה בסדין עבה ועליו פטריות אשר יובשו באור השמש. עד היום ריחות הטיגון של הפטריות יער בחמאה מלווים אותי, ולכן המנה צבתה אותי גם עתה, יחד עם טעמי השמיר המבצבץ מעט. (17 ₪)

על 2 המנות הראשונות המלצתי מאוד, ועל השלישית פחות. הפיצה או בשמה היומרני: דק וקריספי תוארה כבעלת רוטב עגבניות עשיר, מוצרלה, פטריות פרמז'ן וחריפות מעניינת. מנגד, קיבלנו דיקט דק וקריספי שהיה חרוך בקצוות. זהו אומנם סוג הבצק המועדף עליי לפיצה, אך למעט כתמים קטנטנים שרימזו על נוכחותם של בייבי מוצרלה (אשר נעלמו במעמד האפייה), לא היה שם כל זכר לרוטב עשיר או גבינה מלטפת.
נוכחות הפרמז'ן הייתה מפרגנת, אך הייתי מצפה שהגבינה הדומיננטית הזו תאוזן עם מוצרלה. בנוסף, בזיליקום קצוץ דק ננגס מפעם לפעם, זה העיד על כוונת המשורר, אך פה ושם השתרבבו להם גם טעמי השמיר, שפחות התחברו לעניות דעתי. (44 ₪)

מסעדת ברברה ביפו ממוקמת במקום תיירותי למדי, עם אווירה מנותקת, מרגיעה ועם שירות אדיב מאוד. בסוף הארוחה היינו מוכרחים לשאול: האם השף שייך לעדה האפורה שלי, או לעדה של פפריקה, בת זוגתי.
השף הסתבר כבעל מוצא מרוקאי, אך הנגיעות הסובייטיות שנמצאות באוכל לא היו בכדי. אלו משחקות עם טעמו של הקהל הרחב שפוקד מידי יום את תאטרון גשר, ובדיוק כמוני יש בו הרבה ערגה לטעמים של המטבח הרוסי של פעם.

ברברה ביפו – שד' ירושלים, תל אביב- יפו (ליד תאטרון גשר)

מסעדה חלבית, מסעדה טבעונית

ארקדי לגם יין לבן… ואז עוד אחד ועוד אחד | פסטיבל WHITE – יין לבן על הים

היי אדון אלוהים, אני נשבע לך בשוטר שלא שתיתי.

בחיי שאני מודה לבחור למעלה, על שלקח ממני את ההאנג-אובר האחרון. וגם לפפריקה, שלקחה על עצמה, בגבורה ובעוז את תפקיד הנהג התורן.
כפי שבוודאי כבר הבנתם, הפעם הוזמנתי לאירוע  פסטיבל White – יין לבן על הים 2014 אשר התקיים במרינה הרצליה בהפקת איש הענבים. ברור שחזרתי עם חיוך זחוח מרוח מצד לצד. הנה כמה סיבות:

• כי הייתה בריזה קיצית נהדרת, ליד מעגן יאכטות עוצר נשימה.
• כי המתחם היה נעים, ולא דחוס מידי באנשים. זה בהחלט לא הזכיר את טעם העיר.
• כי דמיינו מבוגרים וצעירים, מחויכים ועליזים, מסתובבים בין עשרות דוכני יין, עם כוסות מזיעות בגוונים שבין זהוב עד שקוף.

אז זה למה!

אתם לא מוכרחים כמוני, לטעום את כל הדוכנים ו- 30 סוגים שונים של יין, אבל אתם בהחלט יכולים. עלות הכניסה לאירוע עם כוס יין הינה  50-70 ש"ח. אין ספק שזה huge volue for money. בעלות של כוס יין בודדת במסעדה, תטעמו את יקבי היין הגדולים והקטנים של מדינתנו המתפ-תחת וגם כמה מותגים שמעבר לים.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לעניות דעתי, החלק הכי כיף באירוע רוויי אלכוהול, נעוץ דווקא באלמנט ההפתעה: אני זוכר, איך ברגע אחד, קסום במיוחד, הסתכלתי עליו, לעברו של שף אופיר גנץ, ואמרתי לו: "אחי, איזה קטע, זה יין של בנימינה, וזה אשכרה ממש טעים" ('שרדונה הרי יהודה' של בנימינה 2012 – מפתיע עם ניחוח של בוקר סתווי, ריח אגסי ירקרק וסיומת של דבש).
גם 'דולצ'ימנטה', היין הלבן המיובא של שעל רובין (מקבוצת קוקה קולה), הצליח להרשים אותנו (איטלקי כשר). מלבד המוכרן העייף שהתנדנד לו בחוסר סובלנות, טעמנו יין מעולה – בלנד של מלבזיה ושרדונה.
בהמשך התרגשנו עם פיקוק 2012,  יין דרום אפריקאי מענבי בלאן שהיה פשוט נהדר. שנין בלאן עסיסי עם מתיקות מתפרץ שסחף אותי הערב. גם היין האיטלקי שלהם, פוקרינו משנת 2012 היה מעולה. ו..עוד המלצה קטנה שלי היא על פומה בלאן 2013 של יקב דלתון.
אם יוותר לי להמליץ על שמפנייה מוסקטו מוגז, אז אני מוכרח לציין את האיטלקי הכשר מהדרין – פיורי מוסקטו ספומנטי דולצ'ה 2013 מיקב דגלי אזונ. עלותו הנמוכה הפתיעה רבים מהאנשים שניגשו לדוכן (רק 45 ש"ח). היין עובר 2 התססות במשך 100 ימים (ומכונה בשל כך ספומנטי).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

מלבד היינות, היו כמה דוכנים של וודקה שהגיעה לשוק שלנו לאחרונה – ברלין, ועוד כמה. כמו כן, דוכן בודד ייצג את תחום בירה בוטיק הישראלי תחת דגלה של מבשלת אלכסנדר. אגב, אלכסנדר גרין מדהימה, כבדה ועשירה. מנגד, בירה אלכסנדר בלייזר, 8% עם חיטה מהנגב. שלטעמי מתלהבת ולא מאוזנת. אז הראשונה מומלצת יותר.
ואיך אפשר יין ללא גבינות? אני מוכרח לפרגן ל"שירת רועים" שהיו מעולים בניגוד לדוכן השני, שהיה לו טעם של שקל וחצי. הפקרינו המיושנת במשך שנה של "שירת רועים" מעולה ולטעמי זו אחת היותר טובות שטעמתי במפעלים הישראליים.
בהמשך ניסינו את "גרין צ'יפס" שזה צ'יפס אבל בקטע ויאטנמי, ירקות שהם כנראה אפויים (כי לטענת המוכר אין שומן טראנס וחומרים משמרים). מבין הצ'יפס בצל, סלק, בטטה, גזר וטארו הכי אהבתי את צ'יפס הסלק שהיה מדליק במיוחד (את המוצר ניתן למצוא בארץ בחנויות תבלינים ושווקי איכרים), בסוף טעמנו אפילו בוטרגה – ביצי בורי מיובשים בשעווה ומדהימים בטעמם (700 ש"ח לקילו 🙂 )של בוטיק "זית רענן".
לפני שאני מסיים את רשימת הדוכנים אני חיים להזכיר לטובה גם את שמני הזית של "מסיק קיבוץ מגל" – אם אתם בקטע של טעם זיתי עמוק אך לא פרוע מידי, שיגנוב את ההצגה – פשוט לכו על אקסל.

לסיכום החוויה אני רוצה לנחש,
מה עובר בראשם של "איש הענבים" כשהם חשבו על האירוע. נדמה שיש רצון אמיתי להראות כי לא חייבים להיות מומחי יין גדולים בשביל ליהנות מאירוע שכזה והנאה מיין איננה נכס של מבינים בלבד.

מי מפחד מאפיית לחם? ארקדי פורטנוי | סדנת אפייה של אדון שיפון

מי מפחד מאפיית לחם? ארקדי פורטנוי

שלום, שמי ארקדי ואני מפחד מאפייה. מבחינתי יש אופה לחם אוטומטי והוא הסו-שף המושלם.

אז מה הבעיה? פעם אחר פעם חבריי הטובים שעוסקים בבישול למחייתם נותנים לי חיוך מלגלג שאומר: "אתה לא מתפתח, לא מבין את התהליך טבעי שנלווה ללישה, להתפחה ולאפייה עצמה, לך לאורן!".

בשנים האחרונות תופעת "אדון שיפון" סחפה רבים וטובים בארץ הפיתה אחר ניחוחות השיפון שלו.

רבים ממכריי מצפים בכיליון עיניים לשוק האיכרים בהרצליה המתקיים מידי חמישי, רק בשביל לשים את ידם על לחם הסלק המעושן או לחם התאנים ואגוזי הלוז של המאסטר.

אני לא בדיוק יודע מה הוביל למה. האם זה תור הזהב של הגורמה? סאגת המאסטר-שפים? או התיירים הרבים מצרפת?

מה שכן, לפני עשור היו מסתכלים לי בסנדוויץ' ואומרים "איכס, לחם שחור זה חונק". במקביל, עד לאחרונה המסעדות האיטלקיות ובתי הקפה הגישו פעם אחר פעם כריכי קאסטם שחזרו על עצמם או לחמי הבית (כהים או עם הדגנים) שלא באמת הצליחו לחדש.

ואז, לאחר עליית תופעת "לכל איש יש שף", גם עולם הלחם התעורר לחיים. לא פלא שהפרק הראשון של התוכנית הפופולארית "מאסטר שף עונה 4" החלה בלחם. זהו מרכיב ראשוני ומרכזי במטבח והתחרות הראשונה שלהם הייתה סביב הסנדוויץ' (והאינג'רה… בכל זאת, העדה האתיופית היא העדה הכי חמה בתקשורת הישראלית מאז טהוניה).

 

לא אוהב סנדוויצ'ים

בעיני זה פתרון בורגני לסיים ארוחה בזריזות!

הנה התשובה שלי לכל המצקצקים: נכון, ההמבורגר בהחלט מגיע בלחמנייה. אבל! המבורגר שמטופל נכון ומוגש על פירה מעולה וזרוע בשום מיובש, כמו שעשה השף חיים כהן בדיקסי,לא נופל מהגרסה הקלאסית והמהירה.

אבל רובנו צורכים לחם ביום יום ורובנו רגילים לעשות בו שימושים רבים.

עכשיו יש לחם לחם ויש גם לחם שהוא קינוח. אצל אדון שיפון הגבול הזה מיטשטש במיוחד.

אפוי על הלחמים של אדון שיפון.

לפני כשנה עשינו ערב גברים קשוחים, בירה ומטבלים ואחד החברים הגיע עם כמה כיכרות של אדון שיפון. הבעיה היחידה שהייתה לנו באותו הערב היא שחיסלנו את שתי הכיכרות בלי שהעברנו חצי ניגוב במטבלים. (המסע אחר הכריך המושלם).

בקיצור, אחרי תקופה ארוכה שדחיתי את הרעיון על הסף, אורן "אדון שיפון" הזמין אותי להתמודד עם הפוביה שלי מאפייה. כך קרה שנרשמתי לסדנת לחמי החורף של אדון שיפון.

אף על פי שהסדנה מיועדת לקהל הרחב ולאנשים שמתמודדים לראשונה עם קמחים, כמו עבדכם הנאמן, גם בעלי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ פוקדים את סדנאותיו של אדון שיפון. איתנו השתתף השף המפורסם ישראל אהרוני עם שני חברים ועוד כמה שפים מוכרים. היה מדהים לראות איך אורן מלמד את כולם וגם מצליח לתרום מהידע שלו לאחרון השפים.

בסדנת הלחמים שפקדתי השתתף הסו-שף הלא מוכר אליחנן מלכיור, חברי האהוב.

צחקנו שהוא הסו-שף בעל דרגת השף הכי גבוהה שפגשתי מימי (דרגה 4), אבל אליחנן מת על אורן וכך יצא לנו להרוויח עוד יועץ מקצועי מאוד, ועל הדרך גם להנות מהאדם הנדיר שבדיחותיו לא יאפשרו לכם לשמור על ארשת פנים רצינית: "סיר בצרפתית זה קלוץ, לכן מי שעושה פויקה יכונה מעתה קלוץ' ".

במהלך הסדנה הכנו לחם כוסמין וקמח מלא אורגני, לחם כוסמין וקמח מלא אורגני ללא לישה וגם לחם שיפון מלא אורגני. לא פלא שזו סדנת אפייה ארוכה מאוד אבל כולנו יצאנו טעונים בידע חדש ואפילו קצת ניסיון של ממש.

הפקת לחם מהשלב הראשון איננה דבר של מה בכך ואיכשהו תוך כדי משחק, שכחתי גם אני את חששי הגדול מאפייה.

כמה טיפים של אדון שיפון

·         חפשו חומרי גלם בחנויות אתיופיות או בחנויות טבע

·         קמח תמי מאפשר להכין לחמים ללא גלוטן.

·         אל תשתמשו בסוכר. נסו קמח תירס.

·         אם גם אתם מבשלים בירה, תוכלו למצוא לתת בחניות טבע.

·         קמחים אורגניים סופחים לאט – לעולם אל תשפכו את כל המים בבת אחת, נסו להרגיש את הבצק ולראות כמה הוא צמא. הסיבה נעוצה באדמת הגידול של הדגנים ולכן קשה מאוד להגדיר כללי אצבע לכמות המים.

·         המלח ממתן את פעילות השמרים. כשאין פיקוח השמרים ממשיכים להתפיח ללא הרף. יחד עם זאת – במגע ישיר המלח הורג את השמרים. גם במחמצת הסיפור זהה.

·         רגישים לשמרים – בד"כ רגישים לחומרי לוואי המצורפים לשמרים בתעשייה שנועדו להבטיח חיי מדף ארוכים יותר. לכן שימוש מאוזן במחמצת ומעט שמרים יכול להיות פתרון מפתיע.

·         הקיפולים בעת הלישה מעניקים כוח לגלוטן שהוא "הדבק" המצוי בקמח

·         לחם ללא לישה – נח 12 שעות ומבעבע עד שהוא מוכן. לאחר מכן הוא זקוק למכת חום בסיר לוהט שישמש כתנור בתוך התנור (כמובן להשתמש גם באבן). בהמשך עבור הצבע פותחים את הסיר ומנמיכים את הטמפרטורה.

·         טמפרטורה מעל 59 מעלות הורגת שמרים

·         קמח אורז מונע שריפה ועמיד בחום גבוה

·         שיטת לישה נכונה: להרים, להפיל ולקפל לחצי. בסוף הלישה תקבלו מרקם משי וברק יפה. זה השלב להעביר את הבצק לקערה ולכסות.

לסיכום, כמה עובדות חביבות שליקטתי מהסדנה

·         הידעת? שעורה תפוחה הינה חטיף אתיופי והיא בריאה מאוד למערכת העיכול

·         הידעת? האתיופים אוכלים מחמצת, זה כל כך חמוץ שנדרשת תערובת תבלינים מופלאה על מנת לשבח את הסיפור.

·         הידעת? קמח כוסמין התגלה בדר' אמריקה לפני החיטה. מיעוט הגרגירים על השיבולים והקושי בגידול הדגן הפכו אותו ליקר יותר ופחות משתלם מן הקמח.

·         הידעת? השיפון לא מבשיל – קוצרים אותו כשהוא עדיין ירוק.

·         הידעת? אורן משלב תערובת סודית של דגנים בשביל להגיע לטעמו הייחודי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אספרסו בר הרצליה | ארקדי פורטנוי נתן צ'אנס נוסף

כעבור שנה חזרנו למסעדת אספרסו בר הרצליה, רצינו לבדוק אם העניינים השתפרו שם מאז אותו ביקור מצמרר. כשהתיישבנו, מלצר מוכתם וזעוף פנים הסתובב שם, אך למזלנו זכינו במלצרית צעירה וחייכנית שנתנה שירות נדיב באופן מוגזם שכמעט טשטש את ההגשה האיטית. לבירה שלי לקח רק קצת מעל 15 דקות להגיע וגם הקפה של אלינה הגיע ממש ממש לאט. אותו מלצר מריר הוריד את החלב של אלינה בצורה מזלזלת אבל בחרנו להבליג בתקווה ליהנות מארוחה רגועה.

שירות 3.5

את הארוחה התחלנו עם קרפאצי'ו סלק. אלינה התלהבה ואני פחות: בעיני הקסם בקרפאצ'יו סלק מגיע בצורתו הבתולית עם משיחת השמן זית ובלסמי. כאן הסלק עבר חליטה קצרה שהדגישה את מתיקותו והוגש עם פירות ואגוזים. היה לי מוזר שדווקא המרכיבים שתפיסתית התחברו כל כך למנה (סלרי ופטה) כלל לא נכחו. בהמשך האחמ"שית הסבירה: נוכחות הפטה לא התאימה ללקוחות רבים ולכן המרכיב ירד מן המנה.  הכול טוב ויפה אבל כדאי גם למחוק את הפטה מהתפריט או לפחות להציע אותו כאופציה לבחירה. אישית, הייתי נותן ציון מינימלי אבל אלינה טרפה את המנה בלי לעצור. אז כנראה שזה היה בכל זאת טעים.

2.5/5

דווקא בברוסקטה עם סלמון התאהבתי. המנה הוגשה עם קציפת שמנת חמוצה, פרוסות סלמון (מוחמץ קלות) ומגע של אירית. לצידם נח סלט ירוק ורענן של עלי ארוגולה ושעועית ירוקה. חמוץ, קליל ורענן. נפלא כבראנצ' של צהריים ועשוי לתלפיות.

5/5

בעודי מתענג על הסלמון, אלינה הייתה עסוקה עד מאוד בכריך הקרוק שלה. שכבות הגאודה בשילוב פרוסות חזה האווז וכמובן העין הסמלית עשו לה את היום. בעיני זו מנה חביבה בהחלט שמאוד מזכירה לי את ארוחות הבוקר של סבתא שכונו "סנדוויץ' חם". אני קיוויתי לפאנצ' מסוים במנה שירגש אותי, אך הקרוק נשאר במקום שהוא חזק בו ולא גלש למים העמוקים.

4.5/5

מרק הברוקלי התארח על שולחננו לפרק זמן קצרצר. בביס הראשון אלינה זיהתה את ים המלח והכריחה גם אותי לטעום. אין ספק שהטבח באספרסו בר מאוהב ואין ספק שהמרק הזה לא צריך להגיע אלינו.

0/5

טריו צ'יזבורגר

למזלי זה לא דמה לחוויה הקודמת שלנו. קיבלנו טריו בורגרים טיפוסי למדי עם תוספת גבינה. הלחמנייה שלא נחרכה נכנעה למיצי הירקות ואלו, כמו סוס טרויאני, חדרו והרסו אותה. זה לא היה קשה במיוחד – בין כה הקציצה הקטנטנה איימה להעלם בעצמה. מנגד, אלינה הסניפה את ניחוח הבשר החרוך ונהנתה מכל סניף. היה בהחלט מאמץ מצד הגריל-מן לנסות להוציא במידת עשייה שביקשנו – מידיום. חבל רק, שכמו בבית, הוא השתמש במזלג לבדוק עד כמה ההמבורגרון הקטנטן עשוי ומלבד הצלקת המכוערת הוא גם שחרר מתוכו את טיפת העסיסיות שעוד הייתה.
את הפירה טעמנו פעם אחת. נדמה היה כי תפוח האדמה עבר משהו בדרך לצלחת שלנו אך לא נוצר עבור פירה מההתחלה. למזלנו הטבח היה מאוהב, כך שאת הטעם המסורבל הסתירה ערימה גדושה של מלח והשארנו את הפירה הזה לאוויר העולם. אומנם אני לא אובייקטיבי בכל הקשור לסצנת הטריו שמשגעת את הרחובות, אז די קשה לי לפרגן. מצד שני מה שהיה במנה כיבד את המקום ועונה על הצורך של לקוחות ממשרדים מסביב לחטוף בורגרונים שלא יעשו להם כבד ויספקו להם כוחות מחודשים להמשיך את היום ולטפס חזרה למשרד עם ניחוח חריכה של "על-האש".

לצערי, רק בדיעבד גיליתי שיש המבורגר ממשי במקום וחבל. קרוב לוודאי שיכולתי להתייחס יותר לטעם הבשר של ההמבורגר ולא רק לסך מרכיביו. עם זאת, הגענו במטרה לבדוק שוב את הטריו ובמשימה זו עמדנו לא רע. טריו בורגרים של אספרסו בר אינם פסגת הנישה ורחוקה משם, יחד עם זאת המנה לא רעה ואפילו עוקפת בסיבוב כמה רשתות שמתמחות בבורגרים קטנטנים. מבחינת עלות-תועלת זה כמעט עושה את העבודה. בעיקר כשחייבים את הסיפוק הקדמוני של חווית בשר צלוי על האש, רק קצת כמו מילות השיר של משינה: משהו קטן וטוב.

2.5/5

לסיכום, מסעדת אספרסו בר בהרצליה מציעה מגוון רחב של מנות שחלקן טוב יותר וחלקן פחות. אני נהניתי מאוד מברוסקטת  הסלמון ובת זוגתי התאהבה בקרוק ובקרפאצ'ו. למזלנו, גם ההמבורגרים סטנדרטיים למדי ולא כפי שפגשנו אותם לראשונה.

אספרסו בר – בן גוריון 7 הרצליה                                                 .

Whitehall | באנו, ניסינו הלכנו!

במסגרת פסטיבל 'שף תאכל' מס' 16 יצאנו לחגוג את יום הולדתה של בת זוגתי במסעדת ווייטהול (whitehall) הממוקמת בהרצליה פיתוח. המוטיב של הפסטיבל הוא פשוט וטוב: ארוחה במסעדת פרימיום בעלות 84 ₪ לסועד. בחשבון פשוט זה 160 ₪ לזוג.

שיעור בכלכלה:

* החשבון הסופי היה 290 ₪. * התפריט "המיוחד" במסעדת ווייטהול מציע ארוחה מלאה אבל ללא שתייה! 2 בקבוקי 'סאן פלגרינו' (50 ₪) ובירה (30 ₪).* גם בלעדי השתייה, סכום הסעודה הזוגית שלנו עמד על 210 ₪ עוד לפני הטיפ. זה כאמור רחוק מ 160 השקלים החדשים שנועדנו לשלם: על מנת לבחור במסגרת התפריט הייחודי סטייק אנטריקוט כ 200 ג' הוספנו 25 ₪, על מנת לבחור קרפאצ'ו סינטה הוספנו 10 ₪ ועבור קלמארי בקראסט עם איולי כורכום נפרדנו מעוד 10 ₪.

בשעה 18:00 הגענו למסעדה והופתענו לגלות שפתחנו את השולחן השני במסעדה. בדיוק אז נכנסו זוג קשישים חביבים ושאל על פסטיבל 'שף תאכל'. הרגשנו לא לבד ועם הביטחון המוגבר פנינו להזמין.

פטה כבד עוף (*)

"לא, ממש לא טעים!", הייתה התגובה הראשונית שלי לפטה. שמרתי את זה בבטן בתקווה שאלינה תהנה ולא אאלץ לחלוק עימה את "מאי פרשס" – ערמת הרמסים הצהבהבה שלי. אך אלינה טעמה ולא ממש חייכה. טעם הפטה נטה לכיוון הכבד הקצוץ עם מחסור קריטי בחמאה. מאוד לא מעודן. מאוד מאכזב. הבצל המקורמל היה רחוק מנקודת המיצוי שלו, אבל מילא. לכן ביקשנו להחליף את המנה והזמנו קרפאצ'ו.

קלמרי מטוגן עם איולי כורכום (****)

המפגש עם איולי כורכום סיקרן אותי מאוד.סוף סוף גיוון!. טבילה אחת הספיקה לי. כן, מצד אחד זה מיוחד, מאותו הצד זה גם תיבול מאוד ישראלי. ועוד באותו הצד זה בהחלט משדרג את ההגשה עם כל הצהוב הקיצי הזה. מצד שני, אני לא חושב שהנטייה הזו לכיוון הקארי נתנה את המקום לקלמרי  שנועד להיות מרכז הצלחת. שלא לומר שהמשחה הצהובה אף העפילה על טעמיו. מידת הטיגון הייתה למופת וטבעות הקלמרי עם ראשי הקלמרי היו נהדרים כשלעצמם. משמעותית יותר מוצלחים מהשכנה העוסקת בפירות ים: אושן פירות ים ודגים.

קרפאצ'ו עם רוקט ופרמז'ן (*****)

בקרפאצ'ו חומר גלם טוב אז הכול. והחומר גלם היה מעולה!. אומנם קרפאצ'ו סינטה לעולם לא הוא טעים כמו קרפאצ'ו פילה. אך כפילה הוא היה מעולה: מיושן טוב, חתוך דק וללא סימני פטיש או מדרגות. הוא אומנם עבה וגס יותר מהקרפאצ'ו ה'דפוק' שאנו מכירים אך בזכות זאת טעמו בשרני יותר.

בצד הוגש לנו לחם שחור ומשעמם. בסיסי לחלוטין. עם קערית שמן זית, קונפי שום בזיליקום ועגבניות טריות. קערית שמן הזית בהחלט הייתה מעניינת וחביבה – הלחם, קצת פחות.

סטייק אנטריקוט (*****) ו-'האש-בראונס' (*)

אני לא צוחק! זו התוספת! 'האש-בראונס'! הסטייק היה נהדר, מיושן היטב ובעל טעם גן עדן, בדיוק כמו שהחך הישראלי אוהב לאהוב. רק בשבילו לבדו שווה לחזור למסעדת ווייטהול בהרצליה פיתוח. מידת העשייה הייתה רחוקה מאוד מהמידיום שביקשתי אך לאור טעמו הייתי מוכן להמשיך בלי להתלונן. רק חבל שהוא היה קצת קטנצ'יק.

המטבל היה לא לרוחי במילים המועטות. טעמו של ציר הבקר היה החלק הטוב אך התיבול הגס ששילב שבבי פלפל אנגלי או\ו כזרעי וסברה היו מוגזמים ולא מאוזנים. "האש בראונס" זה רק תפוח אדמה. זו הייתה התוספת מיושנת ולא טעימה. מנה שאולה מחדר האוכל צהל"י אך בטח לא ברמה של מסעדה. אולי זה אמור להיות טעים יותר, אך זה לא מעבר.

לינגוויני וראגו בשר (**)

הלינגוויני היה בהחלט עשוי כמו שצריך, אל דנטה, ברמה ועם נוכחות בצלחת. הראגו היה בלונז פשוט ללא שום דאווין. בסיסי ולא מעבר.

פרפה חלבה (***)

קשה לקרוא למנה הזו פרפה – זו הייתה גלידה משובצת חלבה. מעל היו קווי סילאן וזהו. זה היה טעים אך לא מה שציפיתי. לגמרי לא ברור לי מי בחר את השם ומדוע.

פנקוטה מנגו (***)

מיותר. דמיינו לכם מעדן דני עם סיומת של מנגו, טעים? זו המנה כולה. נכון יש קישוטי מייפל שנועדו לשדרג את הצלחות אך טעמו כמי סוכר והוא לא באמת נאבק עם החמיצות של המנגו אלא סתם שם.

הייתי רוצה לספר לפחות שהבירה הייתה נהדרת, אך הבירה היחידה מהחבית הייתה גולדסטר שלא רק שזה מאוס מעט ביחס למסעדות שמגרות את החושים עם בירות לא מסוננות אך הגולסדטאר הזו כבר הייתה דלילה מבועות עוד בהגשה וחבל.

לסיכום, המסעדה (***) והבשר (*****)

פסטיבל 'שף תאכל' הוא רעיון נהדר שזוכה לתהודה גבוהה מאוד והרבה עניין בעולם המסעדנות הישראלי. לצערי מסעדת ווייטהול לקחה את זה למקום מיושן, משעמם ובעיקר מאכזב.

וייטהול, המשכית 35. הרצליה פיתוח.

אחלה סטייק, בשאר הדברים אפשר לשפר פה ושם…