ארכיון הבלוג
השקת תפריט החדש של קפה ציונה ב…נס ציונה | ארקדי הוזמן למסעדה גם כשרה וגם חלבית
כאשר יעקב, הלוחש לסירים, הזמין אותי לסקר את התפריט החדש בנס ציונה נעניתי מיד להצעה. רק כשהגעתי הבנתי כי בכלל מדובר בבית קפה ושקפה ציונה מתמחה במטבח חלבי כשר – אוי גוועלד. יחד עם זאת, השף ניר תמרי הבטיח לי מנות מושחתות "כמו של קרניבורים" אז נשארתי לשבת לשולחן ולא ברחתי בריצת אמוק. את התפריט החדש אציג לכם לפי ציון המנות.
הקרוסטיני של שירה
כשאתם נמצאים משום מה בנס-ציונה, אסור לחלוף על פני קפה ציונה בלי לטעום את הקרוסטיני של שירה. פרוסת לחם ביתי עבה וחמימה, משובצת אגוזי לוז ומשוחה בגבינה כחולה נמסה. מעליו פזורות חתיכות גסות ועסיסיות של ארטישוק, קוביות גדולות של גבינה כחולה (אשר שותלות את טעמן החריף האופייני) עם צימוקי שרי חמצמצים-מתקתקים ועלי רוקט שמרעננים את כל הסיפור. הכריך המושחת מעניק מנגס מושלם עמוס בטעמים עם אקורד סיום של בלסמי מצומצם חמצמץ, מתוק ודוקרני. אי אפשר שלא לחייך אל מול הפשטות והאיזון להפליא של כריך המושלם של השפית שירה רוטמן דגן.
(34 ש"ח)
טוסטיני עגבניות
עוד מנה פשוטה ונהדרת בבית הקפה ציונה הייתה טוסטיני עגבניות. המנה ראויה לשבח דווקא בשל הפשטות שלה. על לחם ביתי עבה עם הרבה שום עוקצני, נחה ערימה יפה של לקט עגבניות עם בצל סגול וצוברים. כמה פשוט ככה טעים. במנה הזו גם הפתיעה אותי הגבינה העיראקית שהייתה נטולת מליחות והעניקה רובד קשוח של גבינה מקומית.
את האוכל נהניתי להוריד עם יין נהדר של יקב כהנוב (מרלו 2010) בעל גוף עשיר ועמוק שנטו לכיוונו של תפוח אדום עסיסי. היין הזה היה הרבה יותר מוצלח מן הקברנה סוביניון 2011 של יקב אסף שהיה לטעמי שטוח ומימי.
פיצה מרגריטה
אם תגיעו בפורום משפחתי, עיניכם ינוחו ככל הנראה על הפיצה בתפריט ובצדק. למעט החמיצות (הטבעית) של העגבניות (שאני פחות מסמפט), הפיצה הייתה ברמה גבוהה מאוד. התפתחותו של השף ניר תמרי באיטליה הורגשה בפיצה החביבה הזו, החל מהבצק הדק והפריך וכלה בגבינת המוצרלה המפנקת ותוספת הפלפל הקלוי והצבעוני. אף על פי שאין כאן בגדר חידוש כזה או אחר מדובר בפיצה שהוכנה ביד איטלקית מדויקת. באופן אישי, קשה לי להאמין שתזמינו מגש לילדים ולא תתפתו לגנוב סלייס, אז מראש עדיף להזמין שניים.
(52 ש"ח + 6 לתוספות)
צילום: אייל גוטמן
ארטישוק בגריל
מנת הארטישוק הצלוי והמהביל הוגשה עם יוגורט קריר, שלטעמי קצת כיבה את התשובה של המנה הזו. היה בה שילוב נעים של פסטו עשיר עם עגבניות חמצמצות ומלח גס אשר רעננו את החך אחרי נגיעות שמן הזית. למרות זאת עדיין הרגשתי שבמקרה הזה המשחק של חם-קר, שנכנס חזק למטבח הישראלי בשנה האחרונה, עשה עוול למנה וגרם לה בעיקר להיות משחק קר עם ארטישוק מקורר בניגוד לרצונו.
(42 ש"ח)
סיגרים
המנה במלית של עגבניות, אגוזי מלך וגבינה רוסית (טבורוג) אמנם התרחקה מהרעיון הגנרי של סיגרים מזרחיים ויצרה קונספט שנשמע מעניין, אך לא נהניתי ממנה. קודם כל הסיגרים הוגשו עם הרבה שמן שהזיעו. שנית, המלית עצמה לא הייתה מאוזנת לטעמי ומשכה מאוד לטעם החמוץ של העגבנייה בלי לתת נוכחות משמעותית לאגוזי המלך. גם הגבינה הרוסית לא ממש הצליחה לאזן את הטעמים וחבל. כאשר ניסיתי לתת צ'יאנס לסיגר עם דיפ של ציזיקי רענן בהחלט נרשם שיפור קל, אך עדיין לא הייתי ממהר להזמין את המנה בשנית.
סלט תפוחי האדמה שרופים
מנת תפוחי האדמה לא כל כך הותירה רושם חיובי אצלי. מצד אחד תפוחי אדמה ושמנת חמוצה תמיד מתחברים עבורי לאוכל של בית, ואני מאוד מעריך מסעדות שמעוניינות להחזיר אותך לטעמים הללו. מצד אחד, המנה הייתה קצת בגדר כל המוסיף גורע. מצד אחד האיולי שמנת חמוצה היה פיתוח נעים ושאר המנה העמוסה בעגבניות, בלסמי, בצל ופסטו היה חגיגה צבעונית. אבל מצד שני לטעמי המנה לא הדוקה למקשה אחת נעימה אלא לסלט שמעניין לטעום, ואז לעבור למנה יותר מעניינת.
(48 ש"ח)
כופתאות חומוס בקארי פיקנטי
מה זה? למען האמת, בכל הנוגע לאוכל הודי אני בור לחלוטין. כאן חשתי שאני טועם קניידלאך עשוי חומוס עם טעמים עזים של משחה פיקנטית שלא מצאו מקום בפי. המג'דרה בצד הייתי חביבה מאוד אך היא לא סיפקה לי הצדקה משמעותית להתחבר למנה.
(52 ש"ח)
פילה לברק עם קראסט וגראטן תפוחי אדמה
אני אוהב לברק. אני אוהב תפוחי אדמה. אבל לא מצאתי את עצמי במנה הזו. הדג הוגש עם קראסט שהיה לטעמי גס מדי, והכיל גם כמה גלעיני לימון (צוות מטבח, להתרכז, אההם אההם!). מלבד זאת, הדג היה עמוס מדי בטעם לימוני שגנב את ההצגה ולדעתי פשוט לא היה מוכן להיתפס לגראטן העדין. האספרגוס היה הנחמה שלי במנה הזו ולמען האמת גם הגמבה הקלויה שהוסיפה נדבך ראוי.
אני מתנחם בעובדה שהשף ניר תמרי היה בשולחן שלנו והסביר לנו על המסעדה ואולי מדובר בנפילה חד פעמית עם מנה לא מאופסת.
לסיכום
במסעדת ציונה נהניתי מן הכריכים המושחתים שנבנו כהלכה. הקרוסטיני של שירה היה טעימה של תשוקה ושפע. הברוסקטה של שירה היא כמו בלסמי מצוצמם מתוק אבל חמוץ, מרירה אבל חייכנית – יוקרתית אבל פשוטה. האוכל הפשוט היה בשיאו אבל דווקא המנות המתוחכמות היו לטעמי מאוד מוגזמות ולא מאוזנות.
השף הבטיח חוויית שחיתות "כמו קרניבורית" ואכן חלק גדול מהמנות היו מושחתות,
אבל דווקא במנות העיקריות פחות חגגתי ומשחק הטעמים, שהצטייר תחילה כפיוז'ן מעניין, הרגיש לי בסוף כמו ציור לא גמור. השף סיפר כי המטבח מאוד מאזין לרחשי הציבור ואני מאמין שככל שהמנות הללו יוטמעו חזק יותר בתפריט, כך הפידבק ישפיע יותר על המטבח ויצור את היצירה המוגמרת.
מצד שני, כאשר אייל גוטמן מצלם את זה – הכל נראה הרבה יותר טוב. בתאבון 😉
ארקדי הוזמן לטעום: האם אוכל בריא יכול להיות גם טעים | בריבה, רידינג ת"א
היי שמי ארקדי ואני אוכל בשר. בשר שמן. לרוב אני מתיימר להתרחק מכל מה שמכונה בתרבות המערבית "אוכל בריאות". בכלל זה גם "מסעדות בריאות". יחד עם זאת החלטתי לאתגר את תפיסתי ונעניתי להזמנה: לבדוק מה יש עבור אנשים כמוני,קרניבורים, בתפריט הקיץ הרענן של מסעדת בריבה (Bariba) – מסעדת בריאות כשרה חלבית. לצורך המשימה צירפתי את בת זוגתי פפריקה [קישור] והשותף שלי מויואיט – אריק פיאנקו [קישור], ויחדיו פנינו למלאכת הטעימות.
מנות ראשונות:
ממבט הראשון ניכר שפע רב של מנות ראשונות. התחלתי מסלט ליקופן שהכיל ארבעה זני עגבניות (שיצרו שילוב טעמים מאוזן למדי) עם בייבי מוצרלה ושקדים קלויים בבלסמי מצומצם. משם התקדמתי לברוסקטה עם סלמון מתקתק אשר נכבש בהדרים,עם ונגיעה עדינה (מידי) של גבינת שמנת ובצל ירוק. היה גם סלט קוביות סלמון צרוב עם עלים ירוקים, שעועית ירוקה, אפונה, בצל, בורגול ואבוקדו. לטעמי, קוביות הסלמון הצרובות היו מעטות מדי, אך השעועית הירוקה הייתה קטע מדליק שנתנה טוויסט קראנצ'י למנה. דווקא הבורגול, שנועד להעניק חידוש, הרתיע אותי מעט, בשל העובדה שהוגש במרקם גרגירי יבש. כמו כן, טבעות הבצל הסגולות היו גדולות מדי וקצת הוציאו את הביס מאיזון. בסוף טעמתי גם את הסלט אגס שיכור, עם רוקפור שהיה רזה ו… בריא. רק חבל שכמות הגבינה הכחולה הייתה מצומצמת ולא ממש הצליחה לתפוס את כל הסלט. בצד קיבלנו צנצנות שתייה של מיץ תפוזים ומיץ גזר. הצנצנות הן אכן גימיק חביב, אך כבר פגשתי אותן בבר רמפה-בר ובמקומות נוספים.
בהחלט ניתן לומר כי במנות הראשונות ניכר דגש על בריאות, אבל אני פחות מצאתי שם את עצמי וכל הבריאות הזו בהחלט עשתה אותי רעב, כך שייחלתי למנה עיקרית עצומה ומשביעה.
מנה עיקרית:
טעמתי שתי מנות דגים עיקריות : סלמון ולברק, ולאחר מכן שתי מנות פסטה: ראביולי וניוקי העשויים במקום. הלברק היה רזה ויבש לטעמי והמנה הזו לא דיברה אליי, אבל הסלמון בהחלט עשה לי את הארוחה.
קודם כל המנה הייתה מספיק גדולה (200 ג'). קרם הבטטה היה מתוק וטעים במיוחד. אני לא חסיד גדול של אוכל מתוק אבל הקרם המתוק איזן את הטעם העסיסי והטרי של הסלמון. הדג עבר משיחה קלה בטריאקי, אך הליטוש היה מעודן מאוד ולא השתלט על טעמו העשיר של הסלמון הטרי. הפילה עם קרם הבטטות בהחלט ישביע אדם בוגר ויכול להתאים גם לשני סועדים יחד עם מנות נוספות. רק בשביל המנה הזו שווה לעצור לארוחה במסעדת בריבה!
בהמשך טעמתי 2 פסטות. ניוקי בשמן זית וזוקיני היה טעים אך הניוקי עצמם בושלו יתר על המידה לטעמי. מה שגרם לי לחוש אי נוחות עם המנה היו העגבניות המיובשות (שאני בד"כ מחבב מאוד) שהיו מלוחות במיוחד. המנה הוגשה עם סכין חמאה, והן לא נחתכו כראוי. זה הכניס יותר מדי טעם מלוח בכל ביס, על חשבון האיזון עם הניוקי. יתרה מכך, היה פשוט לא נעים ללעוס אותן בשל גודלן הגדול. הקונפי שום היה טעים אך לא הצליח לאזן את העגבניות.
מנת הרביולי הייתה הרבה יותר נעימה. אמנם מלית הבטטה וריקוטה לא היתה מספיק מובחנת לטעמי, אבל דווקא החיבור של הטעמים של עגבניות, לימון, שום, בזיליקום, פטרוזיליה ונענע יחד עם זיתי הקלמטה יצר מנה איטלקית-ישראלית, קיצית וטעימה למדי. בסופו של דבר גם היא לא השתווה למנת הסלמון שנשארה גולת הכותרת של הארוחה.
בהמשך הגיעו גם קינוחים. אבל בחייאת, אתם כבר מכירים אותי. אל תצפו ממני לדבר על קינוחים כשרים. הלכתי לאכול בשר גוש בשר!
צילום: ריקי ביטון | עריכה: רינת גרשפלד ואסנת נאות.
ארקדי ממליץ על אמיליה | מסעדת שף בניצוחו של לירן בלו
היי כולם ובוא'נסרה,
אחד הדברים שאני הכי אוהב, זה לחוות מסעדות בעלות אישיות, ייחודיות או איך שלא תבחרו לקרוא להן. לכן, אני מאושר לנוכח העובדה שפפריקה מיקמה את מסעדת אמיליה בניצוחו של שף לירן בלו, במסגרת סבב המסעדות שלנו, בתור היעד הבא. ראוי לציין בפוסט זה גילוי נאות – נסענו לבקר במסעדה של חבר.
השף לירן בלו מאוהב בפינה הקטנה שלו, מסעדת אמיליה. המיקום מספיק רחוק מן ההמולה המטורפת של עולם המסעדנות התל אביבי, על כל האלמנטים המוכרים לנו: תחרות קשה, עלויות יקרות וכו' וכו', כך שהשף הצעיר, יכול להתמקד במה שהוא אוהב, באוכל.
יש לו את פינת המשחקים שלו: בה הוא מתנסה, לומד ויוצר. לכן גם כאשר הגענו אנו למסעדת Emelia. בדיוק נולדה שם מנה חדשה, שנוצרה יחד עם השף לירן גראודה. אחרי החיבוקים והפטפוטים עם השף, ניגשנו למלאכת הקודש – הטעימות.
כספתח גירינו את החך עם האמוז-בוש אשר בד"כ מוגש בסופ"שים: "מקרון" של קולורבי כבוש ביוזו עם מילוי סביצ'ה סלומון ונענע, קרם ג'ינג'ר וגזר וטופינג של קוויאר (העשוי מציר דגים, בלסמי וסויה) עם ברוקולי, צ'ילי ועירית. בתכל'ס, אחרי ביס כזה צריך לקום ולנסוע הביתה. אין סיכוי שיהיה עוד ביס מושלם שכזה שישתווה לחוויית הטעמים. הרעננות של הקולורבי התמזג לריקוד שקט עם הסביצ'ה העדין. לפתע אפילו הקוויאר הנדוש, שכבר הספיק לכבוש את מסעדות ארצנו, ואת תוכניות המאסטר-שף למינהן, זכה למשמעות מחודשת, וטעמו המסקרן ליווה נהדר את המנה הקסומה.
למנה ראשונה פצחנו במנת טורטליני גבינות וסלק על מצע של קרם סלק עם בלו צ'יז מעוטרת בפתיתי פרמז'ן וגרגר הנחלים. לטעמי הבצק היה טוב אך הוא קצת האפיל על טעם המילוי המרשים. יחד עם זאת, המשחק עם האגם (המצע קרם סלק) השתלבו נפלא עם טעמי המילוי ויצרו יצירה שלמה וחביבה למדי. פפריקה, שמגדירה את עצמה כמי "שלא אוכלת גבינות כחולות", טעמה, אכלה וחייכה לאללה: "טעם הבלו צ"יז היה מעודן דיו ונעים ולא השתלט על מכלול הטעמים".
עיקרית – סטייק פיקנייה (בלעדי פס השומן)
מנת הסטייק מפיקנייה (בעברית שפיץ צ'יך) הוא נתח חדש למדי במסעדות העדכניות והיה שמור על לאחרונה למסעדות "שיפוד רץ", כדוגמת קאזה דה ברזיל ודומיה. מנת הסטייק עברה עדכון מודרני עם זילופי כיפות צבעוניות של קרם גזר-ג'ינג'ר וקרם אפונת גינה. הסטייק עצמו נח על משיחה של קרם סלק עם תוספת של תירס מושחם וגבעות קונפי שרי עם ציר דמי גלאס. לטעמי, סטייק פיקניה מתקשה לרוץ ללא פס השומן והיה לי קשה בלעדיו. השף לירן בלום מספר שהסיבה הנעוצה בכך היא רצון הסועדים בנתח רזה, ואי אפשר להביא את השומן לשיאו במידת העשייה מידיום (מוגש א-לה-מינוט).
קינוחים
טעמנו שני קינוחים חדשים אך נעסוק, דווקא בהתלבטות השף, לגבי הקינוח החדש בין אם יכנס לתפריט או לא. במרכז הכוס נח כדור של גלידת וניל מצופה בברולה סוכר- לימון חמצמץ על מצע ברד פסיפלורה ופטל שחור. אם חיפשתם לכם קינוח בסגנון משחקי-השף או מאסטר-שף, זה בדיוק המקום עבורכם.
בתאבון,
ארקדי פורטנוי
צילום: פפריקה וארקדי
הוגו ביסטרו בר – מסעדה במתחם התחנה אבל קצת מעל כולם
ביום קיצי הגעתי רכוב על אופניים חשמליות מביתי בהרצליה למתחם התחנה (נו מה, שיגידו שאני לא עושה ספורט?).
אם טרם הגעתם למתחם נספר כי מדובר במרכז תיירותי משוחזר ויפייפה אשר מעניק למבקר תחושת ביקור היסטורי וקצת מושג על איך התפתחה העיר הלבנה. בין כתליה העתיקים, במבנים טמפלריים הציוריים יושבות חנויות בוטיק ומסעדות עדכניות אשר יחדיו מייצגות את שיא היצירתיות בת ימינו. עתה בדילוג קטן אקפוץ לאשדוד – עיר נעורי שמאופיינת גם כן בהיסטוריה עתיקת שנים וחורבות היסטוריות. בבית הורי אמא נהגה להקפיד ולהטריד: דג אוכלים קודם כל! (משהו שקשור לשורשינו הליטאים\פולניים), אז סלחו לי שאתחיל דווקא מהסביצ'ה סלמון שהסתבר לשילוב מעולה עם מי טוניק מרעננים שעזרו לי לשכוח את הקילומטרים הארוכים שעשיתי מביתי למתחם התחנה בתל אביב.
סביצ'ה סלמון (29 ש"ח)
כמי שאוהב סביצ'ה בעל טעם טבעי הכבישה של הסלמון הייתה פרפקטו!
הסלמון הטרי אחז בטעמי הים שלו גם לאורך הקילומטרים הארוכים שעבר בדרכו בטיסה לישראל. רק בזכות ההקפדה על אכסונו ובבחירת חומרי גלם מצוינים אפשרו למסעדת הוגו להוציא נכס כזה לשולחן הסועדים. על אף הצלחות הנהדר מלבד המלפפון במרכז המנה מאוד הלהיב אותנו דווקא הבצל אשר נכבש עם הצנוניות ומשחק הצבעים כאן היה יצירתי מאוד ומעורר תאבון במיוחד. משחק הטעמים של הסלמון הכבוש ורצועות המלפפון יצר איזון נפלא רבות בזכות אופי הפריסה המבריק של פילה המלפפון לצד דג סלמון סמוק ונפלא.
סלט עגבניות קיצי (42 ש"ח)
בישראל כבר יודעים מזמן – ארוחה בלי עגבנייה זו חצי עבודה. אנחנו רגילים מאוד למרענן הזה, רווי הנוזלים, בעל הטעם הבשרני והמיצים המופלאים. אז לא פלא כי אייל שני כבר שכב מילולית עם הירק הנפלא הזה. בעיני סלט שכזה חיוני במיוחד לנטרול הטעמים הקודמים בחך בעיקר כאשר מדובר בדג. בעיקר כשאלו חתיכות שמנמנות של עגבניה בתיבול שמן זית ובלסמי איכותי, הקרוטונים מן הסתם עשויים במקום בכל זאת זוהי מסעדת גורמה בה כל מרכיב ומרכיב מוקפדים בניצוחו של שף ויינברג יגאל.
קרפאצ'ו חציל חרוך על צזיקי (23 ש"ח)
את הארוחה המשכנו עם קרפאצ'ו פילה חציל על צזיקי. אם חשבתם שטחינה ויוגורט זה המרענן הרשמי לקיץ 2013 חכו שתטעמו את השילוב הזה. עדין, צונן ועשיר. כזה הוא טעמו של הפילה שנמשה מליבו של החציל והמפגש עם הצזיקי עשה פלאים בפה.
עגבניות צלויות וגבינת פטה (22 ש"ח)
במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, אין סוף לווריאציות של המנות שבמרכזן נוכחת העגבנייה במלואה הדרה. צלוחית העגבניות הזו תמימה למראה, אלא שצריבה מדויקת עד מאוד והן מוגשות בליווי שמן זית, לימון, עשבי תיבול יבשים וטריים ושיא הטעם – פרוסות שום חרוכות, על העגבניות, היוצרות מנה שמרחיבה את האישונים ואת צידי החיוך, פשוט כיף.
צלחת אנטיפסטי ופירות ים (כבושים – 29 ש"ח)
בתמונה צלוחית פרות ים ואנטיפסטי כבושים – מנה לא שגרתית ומוגשת קרה ועשירה. המנה מאוד פירנסאית בתוכנה, וקשת טעמיה מושכת עד לגבולות הבלקן. טעמי השמיר, הקישוא והחציל העדינים הנחים עם עלי הדפנה אחחח איזה עושר. הטעמים הם של חומר גלם טרי להפליא, בשל הכבישה הקצרצרה וההגשה הקרה אוסף החיות הקטנטנות שומרות על טעמם העדין ואינן לוקות במרינדה מיותרת. ניחוח השמיר מדהים בעיני ושונה מהתיבול הפופולארי במחוזנו.
אגס, גורגונזלה ועלי סלק (28 ש"ח)
בקהילת המבורגר ישראל, תמיד מאשימים אותנו בהתעלמות מצמחוניים אז הפעם בדקנו גם מנה ירוקה של הוגו ביסטרו בר. גבינת גורגונזולה היא עשירה ושמנה מאוד עם סיומת עבשה מרירה ומעולה. טעם עלי הסלק המרירים ביחד עם האגסים שבושלו ביין יוצר אגד טעימים ארומטי שמרגש את כל החך. אם לא די בכך פיסות השזיפים המיובשים ואגוזי הפקאן נעשים במקום עם ארומה אגוזית בליווי וניל. זהו סלט נהדר עם תיבול עדין וכיף.
בין המנות הראשונות לעיקריות תהינו על קנקנו של הוגו -ביסטרו בר.
המרפסת הגדולה של הוגו ביסטרו בר נראית כאילו נבנתה במקור לאירוח סעודות בבריזה הקלילה של ערבי יפו. בזכות המחקר המעמיק (בתפריט) הסתבר לנו לאחר דקות ממושכות של תהיה כי זהו מבנה מגוריו של המהנדס הגרמני ,הוגו וילנט, ממשפחת 
הטמלפרים אשר ניהל את הבנייה של תחנת הרכבת הישנה. לו ולבני משפחתו הייתה חיבה מיוחדת לאוכל ייחודי ויין טוב ולכן מבנה זה נבנה במכוון על מנת שיאפשר אירוח אידיאלי על המרפסת הציורית. בספטמבר 2012 נפתחה מסעדת הוגו ביסטרו-בר בניהולם של אריאל חביב (בלזק), סשה _ ואיגור ויינברג (ננה בר, תפוח הזהב – מעוזו של שף ישראל אהרוני). הבחירה במיקום המסעדה מצד אחד עונה על הפנטזיות הפרועות שהיו לצוות ומצד שני זהו מקום מתוייר מאוד. לכן האתגר האמיתי של המסעדה הוא לפנות הן לאוכלוסיה קולינארית המחפשת סודות חדשים, הן לקבוצות חברים שמחפשים את הביר-האוז (Beer-House), הן עבור זוגות טריים שלא מוכנים להפסיק להתרגש אבל גם לקבוצות קטנות אשר מעוניינים לחגוג אירוע בלתי נשכח במסעדה איכותית ויוקרתית. ממה שטעמנו עד כה הסכמנו כי השם הוגו – ביסטרו בר אינו מתאים לקטגוריות הביסטרו הישראליות אלא חוזר לשורשים האירופאיים עם אוכל ברמה גבוהה אבל גם מהיר. מאז הפתיחה המקום אירח סנטורים מארה"ב, אנשי תקשורת בכירים מ יורו-ניוז (EURO-NEWS), מוזיקאים מפורסמים מכאן, ואנשי קולינריה מובילים בארץ כמו רפי קראסו ורבים אחרים.
נקניקיות בוטיק (99 ש"ח)
מנת הנקניקיות – במשך שנים רבות חרשתי את הארץ אחר נקניקיות ביתיות כמו שפגשתי בטיולי באירופה. אומנם טעמתי את הנקניקיות של הברו-האוס, השטרן 1, דרור פילץ, פפיטו בר מסעדה עדיין התשוקה לנקניקיות באווריות לא מצאה מענה. איגור ויינברג, מנהל המטבח עסק בתחילת דרכו מנהל בייצור נקניקיות ופסטרמות. משם הדרך לנקניקיות הבוטיק הייתה קצרה. עבדתכם הנאמן והשף גיל בר הסכימו כי הנקניקייה הלבנה של הוגו ביסטרו בר נדירה בטעמיה. הבשר וטחינתו פשוט מושלמים וטעם השומן נמס בה. אין חתיכות או גידים מעיקים בזכותנה טיב הבשר והדיוק של העבודה. זו נקניקיה באוורית קלאסית ועשויה פשוט מצויין [מתכון?].
משם עברנו ל לנקניקיית הברוז'. הברוז' כעשויית בקר הייתה מעט יבשה יותר אך טעימה מאוד. זה לא היה קבב דחוס במעי אלא נקניקייה שכל ביס וביס בה גורם לחייך. לא היה כאן שום צורך ברטבים לעדן את הטעמים או בלחמניה שתחביא את הבושה. הנקניקיות כאן עמדו כנגד עצמן.
הנקניקייה אשר נותרה במחלוקת הייתה המרגז, מחד גיסא הסכמנו שזו הנקניקייה שמאוד מתחברת לטעמים הישראליים. מאידך גיסא הייתה מחלוקת בין אם התיבול המרוקאי העדין אינו בגדר כל המוסיף גורע לטעם הליה מהכבש שמייחדת מנה זו. אם חשבתם שכאן נגמרת המנה אז טעות בידכם. המנה מוגשת עם צ'ופרוט כהלכתו, עם טעם כבוש ופיסות בייקון ואפילו תיבול שמפיל רבות ממנות הצ'ופרוט בארץ. בצד המנה נח לו תפוח אדמה עצום עשוי מושלם. מצד אחד יש חריכה קשיחה וחמאתית, מנגד תיבול עדין ומחמיא. בתוך תפוח האדמה יש מרקם שיא שנוצר ממיצוי העמילן ועשייה כפולה. בחיי שנדיר לפגוש תפוח אדמה כל כך טעים.
לפני שאסיים את הכתבה הייתי רוצה להוסיף כמה מנות שטעמנו גם בפעם הקודמת:
קרפאצ'ו פילה מעולה ולא פלא שהוא מתומחר גבוה מן הסינטה. המפתיע: חמוציות ופרמז"ן עובדים נהדר זה לצד זה. הברוסקטה מעפנה, אבל מי בכלל נוגע בלחם כשיש מנה מדהימה שכזו בצלחת? (45 ש"ח)
מנת קלמארי מדהימה של הוגו ביסטרו בר במתחם התחנה. לצד הקלאמי (הטרי-מאוד!) הוגש איולי חמצמץ בסגנון אלף האיים, אני מאוד אהבתי את החיבור בין שני המרכיבים בעוד שגיל בר העדיף איולי קצת פחות דומיננטי (ארקדי פורטנוי)
ארקדי אוכל דברים 
