ארכיון הבלוג
התגלית הצ'רקסית שלי | ארקדי ממליץ על ביקור בכפר קמא
במשך תקופה ארוכה התכתבתי עם הארון נאפסו המתגורר בכפר קמא שהוא אחד השגרירים הנלהבים ביותר של התרבות הצ'רקסית בישראל. לכן, כאשר רציתי לרגש את פפ.ריקה יקירתי, החלטתי שהדרך המפתיעה ביותר תהיה מסע אל הלא נודע – אל תוך התרבות הצ'רקסית.
בבוקר שבת אביבית ונעימה לקחתי את פפ.ריקה יקירתי צפונה לכיוון כפר קמא עד שעצרנו בפתח ביתו של מכרי הוירטואלי הארון נאפסו המוכר גם בשם "סופל'ה". נאפסו ואשתו שרה הכניסו אותנו למסעדתם הביתית "סופל'ה", שהם בנו במו ידיהם לצד ביתם והגישו לנו חלוז׳ וגם חלוז׳ע'אן.
החלוז׳ הינו מאפה ממולא בגבינה צ׳רקסית ומוגש לצד דבש וריבה, הזכיר מאוד לפפ.ריקה את המופלטה המרוקאית והיה ספתח מצוין. בהמשך טעמתי את חלוז׳ע'אן. חלקם ממולאים בממרח תמרים ומחולק על ידי ההורים לכל תושבי הכפר, כאשר ילדם הזאטוט עושה את צעדו הראשון. המאפה השני, ממולא בלוקום רחה ומוגש לרוב בימי אבל על מנת להזכיר שגם המרירות מעורבבת במתיקות.
במשך שעה ארוכה ישבנו עם הזוג נאפסו והתרגשנו מסיפורים על תרבות שבקושי פגשנו המאופיינת באורח חיים סובלני, אדיב ונעים בצורה בלתי נתפסת. זה כלל לא טיפוסי למקום שמרבית אוכלסייתו עשו את הקריירה שלהם במערכת הביטחון המנומסת שלנו.
לדוגמה, לך תבין איך במועצה המקומית הצ'רקסית אין תקנים עבור מנקי רחובות, ועדיין הרחובות מצוחצחים. זה מנוגד מאוד לתרבות המזרחית שלנו, המאופיינת בבית מצוחצח ואילו הרחוב מכיל את הביב והזוהמה שנשטפת החוצה.
מצאנו את השפה הצ'רקסית מקסימה. יש בה משהו מאוד ראשוני. למדנו כי שמיים זה "וא" – כמו ואו המעיד על פליאה של האדם לנזר הבריאה ואילו מים זה "פסה" ונשמה זה "פסא". כאילו שזרם המים משתקף דרך השפה ואילו הנשמה זורמת אף היא. בעוד שהשפה הצ'רקסית היא קירילית ביסודה, בשפה הרוסית ישנן 33 אותיות, ואילו בשפה הצ'רקסית ישנן 55 אותיות. תסמכו עליי שאת רוב העיצורים לא יהיה לנו קל להפיק.
לאחר תה עשבי גינה רעננים, קפה עם הל (בעל טעם מאוזן להפליא), פנינו לסיור רכוב בכפר הישן והחדש, בין בתי הבזלת העתיקים, הבתים שעברו ללבנים מבזלת ועד לבתים המודרניים. במרכז הכפר מתנוסס מסגד גבוהה ושונה מאוד מן המסגדים בישראל. נראה שמטרת העיצוב היא גם להזכיר את השונות של הצ'רקסים מהזרמים המוסלמים האחרים. ברחוב תפגשו מעט מאוד אנשים שמסתובבים כי זה לא כל כך מקובל כאן, ואלו שנעים ממקום למקום עושים זאת בעיקר בגולף-קארס קטנים על מנת לשמר את הכפר ירוק ככל הניתן.
מרכז המורשת הצ'רקסית
בסוף עצרנו במרכז המורשת הצ'רקסית היושב על מבנה טחנת הקמח של אחד מעשירי הכפר. במוזיאון עברנו בין מיצגים ועתיקות מעניינות ושמענו הדרכה לא טיפוסית, עם הרבה הומור ופלפל. אני במיוחד נשארתי עם ריח הגבינה המעושנת הריחנית בצורת הסכין הצ'רקסית והסיפור על "הכריך לעבודה" של הפרשים הצ'רקסיים: מכיוון שלא היה ניתן לעצור את הסוס במהלך רכיבה ממושכת ואז להמשיך לרכב, נאלצו הפרשים לאכול ברכיבתם. לכן, הפרשים היו מניחים גבינה על גבי הסוס הרוכב. תנועות הסוס האינטנסיביות היו "דופקות" אותה. כמובן שהסוס הדוהר מפריש זיעה במידה לא מבוטלת, וגם לזיעה היה תפקיד חיוני – הזיעה המליחה את הגבינה ושימרה אותה.
בהמשך התכנסנו בטרקלין גדול יותר וחזינו בריקודים צ'רקסיים אותנטיים. אם הייתם שואלים אותי לפני איך זה זה נשמע, הייתי עונה " נשמע לי כמו פעילות לגריאטריה", אבל בחיי שנהניתי לאללה. הריקוד מרשים ומעורר רגשות חיוביים והמון כיף. בסוף קצת קינאתי שלא התחנכת על ברכי המורשת הזו, איפשהו בהרי הקווקז, בכפר קמא או לפחות אצל הגרוזינים באשדוד.
מחלבת אלברוס – גבינות צ'רקסיות
בהמשך פנינו למחלבת אלברוס, מפעל הבוטיק המייצר גבינות ביתיות (16%) ומעושנות. הגבינה עוברת עישון ממושך של 24 שעות, והתהליך מחדיר פנימה את טעמי העשן של ענפי הזית, עמוק עמוק, עד שטעמה בלתי נתפס. אזהרה חשובה: אין סיכוי שתצליחו לשלוט בעצמכם ולא לרכוש את כל הגבינות במדף, כולל גבינת לאבנה ותבלינים שיש שם. זה יותר מאתגר מהדיוטי פרי.
לאוז – מסעדה צ'רקסית מזרחית
משם קפצנו לאכול ארוחה במסעדה מזרחית צ'רקסית "לאוז" הממוקמת בכניסה לכפר. אוסף הסלטים היה טיפוסי למדי עם כמה יציאות מעניינות (שילוב של חציל בתערובת פלפלים חריפים ומתוקים וגם גרגרי החומוס בזיתים שחורים). בנוסף לאוסף הסלטים שכיסה את שולחננו הזמנתי גם כיסונים חלביים ששובצו בקצח שחור ונעים. לעיקרית הזמנתי מנה "מתחכמת" שהכילה 2 מנות מעורבות ששיחקו לי בפה ובראש. מנת השוש ברק שילבה בשר טחון ומתובל טעים טעים, שנח על פסטה לחה במילוי בשר טחון ואלו נראו כמו מיקרו פילמני (כיסונים מבושלים של העדה שלי, המכונים גם קרעפלאך ביידיש).
בסיומו של הטיול המטריף הזה לקחתי איתי כמה דברים- כמה קילו של גבינה צ'רקסית מעושנת, תרבות חדשה ומופלאה שהכרתי, חוויה לא שגרתית ובעיקר חיוך ענק. נאפסו שאל אותי בסוף היום אם אהיה שגריר של התרבות הצ'רקסית, ואני השבתי: אתה אפילו לא צריך לשאול.
מסעדת הטרקלין – ביסטרו בשר ויין | ארוחת עשרת המנות במסגרת הסיור הקולינרי 'מאסטרשוק'.
שרדונה, רזרב 1848 (2011)
לאחר הסיור בשוק הכרמל הגענו לגראנד פינאלה של 'מאסטרשוק' – ארוחת עשרת המנות ב'הטרקלין'. את "הסעודה האחרונה" התחלנו עם רזרב של יקב 1848. הפעם היין הרשים אותי עד מאוד בטעמו העשיר והמלא אשר לווה במתיקות עדינה וטעמו צלול וקליל מאוד.
גם אנשים כמוני, ללא הבנה רבה ביין יופתעו לגלות כמה שהשרדונה נהדר. בהמשך הדר אוקנין גם סיפרה לי מה פשר התלהבותי, מסתבר שזהו יין רזרב הזוכה בקטגוריית השרדונה לשנת 2013 בתחרות אשכול הזהב.
מאחר שחבריי הבלוגרים העלימו את המנה הראשונה עוד לפני שסיימתי לצלם אותה, במנה השנייה התפשרתי על הצילום והזדרזתי להגניב ביס. מנת הארטישוק עם גבינת העזים שילבה טעמים חמוצים עם הגבינה השמנה שהפרו זה את זה, במילה אחת נהדר. דווקא את המצע, ראגו לקט עגבניות שרי, לא הבנתי. זוהי תוספת חורפית אשר הכבידה על האופי הקיצי של הארוחה ולכן עמדה בעיני בגדר כל המוסיף – גורע.
1…2….3 דג מתיאס
המתיאס הוגש לנו לצד לחם פראנה שהיו עולם והיפוכו, מבחינה תרבותית, אבל בטעמים הם השתלבו נפלא. המליחות של המתיאס נשברה על קצוות הלחם הפריך שנאפה על חלוקי נחל. הניגודיות שבין מרקמו הקשה של המאפה מול הרכות של המתיאס פשוט הנחיתו אותי לתחושת סוף-השבוע ורק כוס גבוהה של אוזו ונענע היו חסרים.
יש לנו מנה מנצחת: סינייה של הטרקלין
גם מנת הסינייה נחתה על שולחננו. טעמו של קבב הטלה בטחינה היה נימוח ,אוריינטלי ובעל ניחוח עדין. האיזון המחושב של קשת הטעמים בקבבונים לא אפשרו לטחינה להסתיר את טעמי הטלה. כמו כן, נוכחות החציל הייתי מפתיעה ונהדרת. זו מנה כבדה מעט לקיץ הישראלי, אבל אכלתי בשקיקה בלי לחשוב על ההשלכות. מנה נהדרת ועשויה נפלא.
להקת השייטל וחלוקי הנחל הלוחשים
ההגשה הפראית של רצועות השייטל הקסימה אותנו. על מצע של מיקרו עלים נחו להן חתיכות שחומות, ורדרדות ובתוליות מבפנים שהמתינו לחדירת החום לעומקן. הצריבה של חלוקי הנחל הלוהטים. לרוב אכן הייתי בולע את הפיסות היפיפיות כפי שהן אך כאן מגיע "ה-אבל ה-גדול". נתח השייטל הוא בעל טעם בשרני וסיבי מאוד כיאה לשריר אחורי אבל הוא רחוק מהרכות של הסינטה והפילה. לכן זהו הימור גדול מידי לעשות את הבשר אל מעבר למידת המידיום, והחתיכות לא היו עד כדי כך בתוליות אחרי הכול.
עתה, כל סועד בחר את החתיכה היפה ביותר והניחה על המזבח עד אשר האבן הלוהטת צלתה אותה לפי טעמו. אין ספק שזהו גימיק מסעדני נחמד ועל כן גם פופולארי. פיסות אחדות היו בהחלט מדהימות: עסיסיות, בעלות טעם בשרני מלא ונעימות ללעיסה. מנגד, אחרות היו סיביות יותר והקשו על ההנאה. זוהי מנה קרניבורית קלאסית שמיועדת לקרניבורים שאוהבים לעיסה הממושכת ומיצוי טוטאלי של הבשר. הקושי הנוסף היה חלוק הנחל עצמו. למורת רוחי האבן התקררה במהרה ולכן חתיכות אחדות פשוט נותרו בצלחת. אם בביקורכם תהיו עדיין רעבים פשוט תבקשו אבן נוספת.
בעוד ששאר יושבי השולחן כבר גלשו לקינוחים, אני עזרתי לרזרב המדהים של 1848 להסתיים וחייכתי חיוך גדול. במקום הקינוחים כמובן שפנינו לטעום את ההמבורגר המפורסם של הטרקלין (לחצו להמשך הכתבה…)
גילוי נאות: הוזמנו לסקר את ארוחת 'עשרת המנות' במסעדת הטרקלין ואת הסיור הקולינרי בשוק הכרמל במסגרת סבב – מאסטרשוק (קישור לדף של נורית).
הוגו ביסטרו בר – מסעדה במתחם התחנה אבל קצת מעל כולם
ביום קיצי הגעתי רכוב על אופניים חשמליות מביתי בהרצליה למתחם התחנה (נו מה, שיגידו שאני לא עושה ספורט?).
אם טרם הגעתם למתחם נספר כי מדובר במרכז תיירותי משוחזר ויפייפה אשר מעניק למבקר תחושת ביקור היסטורי וקצת מושג על איך התפתחה העיר הלבנה. בין כתליה העתיקים, במבנים טמפלריים הציוריים יושבות חנויות בוטיק ומסעדות עדכניות אשר יחדיו מייצגות את שיא היצירתיות בת ימינו. עתה בדילוג קטן אקפוץ לאשדוד – עיר נעורי שמאופיינת גם כן בהיסטוריה עתיקת שנים וחורבות היסטוריות. בבית הורי אמא נהגה להקפיד ולהטריד: דג אוכלים קודם כל! (משהו שקשור לשורשינו הליטאים\פולניים), אז סלחו לי שאתחיל דווקא מהסביצ'ה סלמון שהסתבר לשילוב מעולה עם מי טוניק מרעננים שעזרו לי לשכוח את הקילומטרים הארוכים שעשיתי מביתי למתחם התחנה בתל אביב.
סביצ'ה סלמון (29 ש"ח)
כמי שאוהב סביצ'ה בעל טעם טבעי הכבישה של הסלמון הייתה פרפקטו!
הסלמון הטרי אחז בטעמי הים שלו גם לאורך הקילומטרים הארוכים שעבר בדרכו בטיסה לישראל. רק בזכות ההקפדה על אכסונו ובבחירת חומרי גלם מצוינים אפשרו למסעדת הוגו להוציא נכס כזה לשולחן הסועדים. על אף הצלחות הנהדר מלבד המלפפון במרכז המנה מאוד הלהיב אותנו דווקא הבצל אשר נכבש עם הצנוניות ומשחק הצבעים כאן היה יצירתי מאוד ומעורר תאבון במיוחד. משחק הטעמים של הסלמון הכבוש ורצועות המלפפון יצר איזון נפלא רבות בזכות אופי הפריסה המבריק של פילה המלפפון לצד דג סלמון סמוק ונפלא.
סלט עגבניות קיצי (42 ש"ח)
בישראל כבר יודעים מזמן – ארוחה בלי עגבנייה זו חצי עבודה. אנחנו רגילים מאוד למרענן הזה, רווי הנוזלים, בעל הטעם הבשרני והמיצים המופלאים. אז לא פלא כי אייל שני כבר שכב מילולית עם הירק הנפלא הזה. בעיני סלט שכזה חיוני במיוחד לנטרול הטעמים הקודמים בחך בעיקר כאשר מדובר בדג. בעיקר כשאלו חתיכות שמנמנות של עגבניה בתיבול שמן זית ובלסמי איכותי, הקרוטונים מן הסתם עשויים במקום בכל זאת זוהי מסעדת גורמה בה כל מרכיב ומרכיב מוקפדים בניצוחו של שף ויינברג יגאל.
קרפאצ'ו חציל חרוך על צזיקי (23 ש"ח)
את הארוחה המשכנו עם קרפאצ'ו פילה חציל על צזיקי. אם חשבתם שטחינה ויוגורט זה המרענן הרשמי לקיץ 2013 חכו שתטעמו את השילוב הזה. עדין, צונן ועשיר. כזה הוא טעמו של הפילה שנמשה מליבו של החציל והמפגש עם הצזיקי עשה פלאים בפה.
עגבניות צלויות וגבינת פטה (22 ש"ח)
במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, אין סוף לווריאציות של המנות שבמרכזן נוכחת העגבנייה במלואה הדרה. צלוחית העגבניות הזו תמימה למראה, אלא שצריבה מדויקת עד מאוד והן מוגשות בליווי שמן זית, לימון, עשבי תיבול יבשים וטריים ושיא הטעם – פרוסות שום חרוכות, על העגבניות, היוצרות מנה שמרחיבה את האישונים ואת צידי החיוך, פשוט כיף.
צלחת אנטיפסטי ופירות ים (כבושים – 29 ש"ח)
בתמונה צלוחית פרות ים ואנטיפסטי כבושים – מנה לא שגרתית ומוגשת קרה ועשירה. המנה מאוד פירנסאית בתוכנה, וקשת טעמיה מושכת עד לגבולות הבלקן. טעמי השמיר, הקישוא והחציל העדינים הנחים עם עלי הדפנה אחחח איזה עושר. הטעמים הם של חומר גלם טרי להפליא, בשל הכבישה הקצרצרה וההגשה הקרה אוסף החיות הקטנטנות שומרות על טעמם העדין ואינן לוקות במרינדה מיותרת. ניחוח השמיר מדהים בעיני ושונה מהתיבול הפופולארי במחוזנו.
אגס, גורגונזלה ועלי סלק (28 ש"ח)
בקהילת המבורגר ישראל, תמיד מאשימים אותנו בהתעלמות מצמחוניים אז הפעם בדקנו גם מנה ירוקה של הוגו ביסטרו בר. גבינת גורגונזולה היא עשירה ושמנה מאוד עם סיומת עבשה מרירה ומעולה. טעם עלי הסלק המרירים ביחד עם האגסים שבושלו ביין יוצר אגד טעימים ארומטי שמרגש את כל החך. אם לא די בכך פיסות השזיפים המיובשים ואגוזי הפקאן נעשים במקום עם ארומה אגוזית בליווי וניל. זהו סלט נהדר עם תיבול עדין וכיף.
בין המנות הראשונות לעיקריות תהינו על קנקנו של הוגו -ביסטרו בר.
המרפסת הגדולה של הוגו ביסטרו בר נראית כאילו נבנתה במקור לאירוח סעודות בבריזה הקלילה של ערבי יפו. בזכות המחקר המעמיק (בתפריט) הסתבר לנו לאחר דקות ממושכות של תהיה כי זהו מבנה מגוריו של המהנדס הגרמני ,הוגו וילנט, ממשפחת 
הטמלפרים אשר ניהל את הבנייה של תחנת הרכבת הישנה. לו ולבני משפחתו הייתה חיבה מיוחדת לאוכל ייחודי ויין טוב ולכן מבנה זה נבנה במכוון על מנת שיאפשר אירוח אידיאלי על המרפסת הציורית. בספטמבר 2012 נפתחה מסעדת הוגו ביסטרו-בר בניהולם של אריאל חביב (בלזק), סשה _ ואיגור ויינברג (ננה בר, תפוח הזהב – מעוזו של שף ישראל אהרוני). הבחירה במיקום המסעדה מצד אחד עונה על הפנטזיות הפרועות שהיו לצוות ומצד שני זהו מקום מתוייר מאוד. לכן האתגר האמיתי של המסעדה הוא לפנות הן לאוכלוסיה קולינארית המחפשת סודות חדשים, הן לקבוצות חברים שמחפשים את הביר-האוז (Beer-House), הן עבור זוגות טריים שלא מוכנים להפסיק להתרגש אבל גם לקבוצות קטנות אשר מעוניינים לחגוג אירוע בלתי נשכח במסעדה איכותית ויוקרתית. ממה שטעמנו עד כה הסכמנו כי השם הוגו – ביסטרו בר אינו מתאים לקטגוריות הביסטרו הישראליות אלא חוזר לשורשים האירופאיים עם אוכל ברמה גבוהה אבל גם מהיר. מאז הפתיחה המקום אירח סנטורים מארה"ב, אנשי תקשורת בכירים מ יורו-ניוז (EURO-NEWS), מוזיקאים מפורסמים מכאן, ואנשי קולינריה מובילים בארץ כמו רפי קראסו ורבים אחרים.
נקניקיות בוטיק (99 ש"ח)
מנת הנקניקיות – במשך שנים רבות חרשתי את הארץ אחר נקניקיות ביתיות כמו שפגשתי בטיולי באירופה. אומנם טעמתי את הנקניקיות של הברו-האוס, השטרן 1, דרור פילץ, פפיטו בר מסעדה עדיין התשוקה לנקניקיות באווריות לא מצאה מענה. איגור ויינברג, מנהל המטבח עסק בתחילת דרכו מנהל בייצור נקניקיות ופסטרמות. משם הדרך לנקניקיות הבוטיק הייתה קצרה. עבדתכם הנאמן והשף גיל בר הסכימו כי הנקניקייה הלבנה של הוגו ביסטרו בר נדירה בטעמיה. הבשר וטחינתו פשוט מושלמים וטעם השומן נמס בה. אין חתיכות או גידים מעיקים בזכותנה טיב הבשר והדיוק של העבודה. זו נקניקיה באוורית קלאסית ועשויה פשוט מצויין [מתכון?].
משם עברנו ל לנקניקיית הברוז'. הברוז' כעשויית בקר הייתה מעט יבשה יותר אך טעימה מאוד. זה לא היה קבב דחוס במעי אלא נקניקייה שכל ביס וביס בה גורם לחייך. לא היה כאן שום צורך ברטבים לעדן את הטעמים או בלחמניה שתחביא את הבושה. הנקניקיות כאן עמדו כנגד עצמן.
הנקניקייה אשר נותרה במחלוקת הייתה המרגז, מחד גיסא הסכמנו שזו הנקניקייה שמאוד מתחברת לטעמים הישראליים. מאידך גיסא הייתה מחלוקת בין אם התיבול המרוקאי העדין אינו בגדר כל המוסיף גורע לטעם הליה מהכבש שמייחדת מנה זו. אם חשבתם שכאן נגמרת המנה אז טעות בידכם. המנה מוגשת עם צ'ופרוט כהלכתו, עם טעם כבוש ופיסות בייקון ואפילו תיבול שמפיל רבות ממנות הצ'ופרוט בארץ. בצד המנה נח לו תפוח אדמה עצום עשוי מושלם. מצד אחד יש חריכה קשיחה וחמאתית, מנגד תיבול עדין ומחמיא. בתוך תפוח האדמה יש מרקם שיא שנוצר ממיצוי העמילן ועשייה כפולה. בחיי שנדיר לפגוש תפוח אדמה כל כך טעים.
לפני שאסיים את הכתבה הייתי רוצה להוסיף כמה מנות שטעמנו גם בפעם הקודמת:
קרפאצ'ו פילה מעולה ולא פלא שהוא מתומחר גבוה מן הסינטה. המפתיע: חמוציות ופרמז"ן עובדים נהדר זה לצד זה. הברוסקטה מעפנה, אבל מי בכלל נוגע בלחם כשיש מנה מדהימה שכזו בצלחת? (45 ש"ח)
מנת קלמארי מדהימה של הוגו ביסטרו בר במתחם התחנה. לצד הקלאמי (הטרי-מאוד!) הוגש איולי חמצמץ בסגנון אלף האיים, אני מאוד אהבתי את החיבור בין שני המרכיבים בעוד שגיל בר העדיף איולי קצת פחות דומיננטי (ארקדי פורטנוי)
פיצה האט – שירות קר !
אני בדרך כלל כותב אחרי שסיימתי את האירוע ועיקלתי את המידע בראש מספר פעמים. הפעם התעלמתי "מהקוד של הארי". בעיני פאסט-פוד זה שבירת שגרה שצועקת: הערב נחים, מתפנקים, לא מבשלים ולא עושים כלים. והאוכל מגיע עד הבית בתמורה לטיפ צנוע.
אני כשלעצמי לא מאמין בפאסט-פוד (אין אוכל שיהיה טעים חצי שעה אחרי שהוא הוכן). אבל יש לי בת זוג. בת זוג שהתרבות הזו נטמעה בה עמוק כל כך עד שאין עם מי לדבר. ומי אני שאהרוס את הכיף הקטן הזה שלה?
הפעם הסכמתי להזמין פיצה של רשת #פיצה_האט שתלווה את הצפייה השבועית שלנו ב"דקסטר : הרוצח הידידותי". חיכינו, פטפטנו וחיכינו. היה שווה להוסיף 12 ₪ עבור קוקה קולה זירו (2 ₪ יותר באתר מאשר טלפונית) רק בשביל החוויה המשלימה של להערב. וחיכינו.
כעבור שעה וחצי [צילום מסך של אלינה – פירוט שיחות] התקשרנו קצת כועסים לשאול מה נסגר. אלינה הסבירה למנהלת שזה לא ייתכן שאנחנו מחכים כל כך הרבה זמן ועוד נשלם את אותו מחיר שהיינו אמורים לשלם על מוצר שמציע בתוך חצי שעה. ואחרי דיון ממושך המנהלת הסכימה שיש לפצות אותנו מה שהפך את העלות לחצי מחיר, כלומר במקום 72 ₪ (50 שח פיצה+2 תוספות+קולה) ל 36 ₪ והבטחה שבתוך 5 דקות השליח יגיע. הסיבה הרשמית הייתה: התבלבלנו במרכיבי הפיצה אז הכנו חדשה.
אחרי 10 דקות השליח הגיע כשבידיו פיצה קרה. בזעם אלינה טלפנה לפיצה לספר לה בעוד שהמנהלת מרחיבה לה שטעות אנוש זה טעות אנוש (ומכאן שזה לא אשמת הרשת אלא אשמה אוטופית שאי אפשר לנכס לשום גורם בסיטואציה, אבל זה לא הם בטוח).
בינתיים משהו היה חסר לי בצורת בקבוק שחור ותוסס. שאלתי את השליח מה קרה לקולה והוא בחיוך נבוך ענה שלא נוסיפו לו לרשימה. שוב אלינה טלפנה לסניף בשביל לשמוע את הגברת שם ממש זועמת – "קרה כאן טעות אנוש, עכשיו אין מה לעשות".
עכשיו מבחינתי זה סבבה של #רשת_פיצה_האט לא אכפת להם מהלקוחות אבל מבחינתי החבילה שהזמנתי בתחילת הערב זה בילוי ואת הבילוי שלי אני רוצה מושלם או שאבחר בילוי אחר!
בינתיים שאלינה נלחמה את מלחמתי בטלפון שאלתי את השליח אם אפשר עוד תערובת אורגנו וחריף והוא ענה בשאלה: "מה אין לך מספיק?" פניתי למגש הפיצה הצונן על גבי השולחן וגיליתי לתדהמתי שאפילו לא קיבלתי תבלינים.
פאקין פאק, עבור מה אני משלם לרשת Pizza_hut# בשביל מה? בשביל שיהרסו לי את המצב רוח? אני צריך לחמם תנור בשביל הפיצה? להתחיל לשלב אורגנו עם בזיליקום, מלח וסוכר? ואח"כ להתעסק בפלפל מיובש בשביל שיהיה לי קצת צ'ילי??? איזה מן בילוי זה בעיני פיצה_הט ???
בסוף הגברת בצד השני של הטלפון ויתרה על התשלום ושילמנו רק על טיפ, אבל האם זה היה שווה את זה? כלל לא
"לתת…את הנשמה ואת הלב…לתת לתת…לתת כשאתה אוהב"
אף על פי שמילות השיר בדרך כלל מתייחסות לחיילי צה"ל הפעם אני רוצה להפנות אותן דווקא לזוג שפים המתנדבים בכמה מסגרות, ובין היתר מתפעלים ערבים טעימים במיוחד המוקדשים לחיילים.
ביום בהיר אחד הזמינו, השף אליחנן מלכיור ושף מיקי קנט, אותי ואת הדס ימיני, ה VIP של הסושיאל מדיה, לחוות מקרוב ערב שכזה. מה אגיד לכם – ואללה התרגשתי.
מיטב לוחמינו התאגדו סביב אלתור של מכונת קריוקי ושרו שירים, בעודם מריירים לעבר שני השליחים שעמדו שם סביב גריל ענק ועמדתו שף מאולתרת. ההתרגשות שלי אפילו לא עלתה משירי הלוחמים שעלו בין השירים הבנאליים אלא דווקא מהעיניים המלאות של החיילים שראו את אליחנן מלכיור ומיקי קנט חותכים נתחי בשר עצומים וחיות אחרות. כן היו שם גם סלטים וכיוצא בזה וזה היה טעים לאללה.. אבל אני מקהילת המבורגר ישראל, לא אודה שאכלתי אוכל של אוכל! 🙂
השפים לא באו לתת שואו וגם לא לעשות יחסי ציבור למסעדות שלהם. הם היו שם על מנת לתת. וכך בתנאים לא תנאים, הם הרכיבו ויצרו מהלב. מעניין היה לראות איך ללא כלים ועם מלאי חצי מלא הם המשיכו קדימה: גם כשהתגלה שכלל אין לימון בשטח הם השתמשו בלימון כבוש לסלט כי המוטיבציה הייתה בשמים ושני האנשים הם בעלי ראש יצירתי ועתירי ניסיון. חיוך החיילים בזמן שהם סעדו בשר בטעם בשר היה בולט בשטח, קולות הצחוק וההנאה החליפו את נוהל המלחמה, השורר בגזרתם, בד"כ והיה מדהים לקחת חלק באירוע המרגש הזה.
פינת מאסטר שף למתחילים – מתכון קטן עם טעם גדול:
קחו אננס שלם והניחו על האש הדועכת. אח"כ קצת מי סוכר לקרמול או אפילו צ'ילו מתוק ויש לכם קינוח פרווה מטריף! רוצים לגוון? קחו בננה והסירו דופן אחת של קליפה. כעת השחילו פנימה ריבועי שוקולד והניחו על המנגל. זהו! בתאבון חברים
תודה מיוחדת למר אייל גוטמן – צילום מזון משקאות ואנשי קולינריה!!!
ועוד תודה עצומה לאישה המדהימה – גב' ורד מילרוד שעוזרת, עורכת ותומכת!!!
ארקדי אוכל דברים 