ארכיון הבלוג
יין זול זה לא מילה גסה | יקב בנימינה | מסע היין של ארקדי חלק ו'
לכבוד ראש השנה תשע"ד כולם עושים מהלכים חשובים, היקבים בוצרים את הענבים המדושנים בסוכר שצלחו את הקיץ הישראלי וגם אני הלכתי לגוגל לצורך הכתבה ובדקתי איך נקראת השנה העברית. מאמץ חיובי נוסף נרשם השבוע, היקב הוותיק בנימינה ערך 'הרמת כוסית' השבוע במסעדת סרדיניה. אז למה זה ראוי לציון? פשוט מאוד – כי הם הזמינו אותי במסגרת סדרת הכתבות "יין למתחילים" שאני עורך. אז בתור כתב נחוש עשיתי מה שרבים לא היו מעזים ונסעתי לתל אביב בשעת העומס הכי ברוטלית. מה לא עושים בשם ערכי העיתונות וחיבה מופרזת לטיפה המרה?
להזכירכם, בפסטיבל 'White – יין לבן עם הים' כתבתי:
"אחי, איזה קטע, זה יין של בנימינה, וזה אשכרה ממש טעים" (שרדונה הרי יהודה 2012). גורם ההפתעה נעוץ בזיכרון הנעורים שלי מיקב בנימינה, אז היינו רוכשים יינות שנמכרו במכלי קרטון גדולים, במחיר זול וטעם זול.
הפעם כבר ידעתי לבוא בראש פתוח, יקב בנימינה אומנם מייצר שורה ארוכה של יינות הפונים למכנה המשותף הזול ביותר, אבל הם גם זכו בשנת 2014 בתחרות Best Value עם Teva שירז 2012 וככל הזכור לי המחאה החברתית עדיין לא ממש הסתיימה.
יפתח פרץ, היינן הראשי של יקב בנימינה פגש אותנו בשולחן בעל המפה האיטלקית בסרדיניה, וסיפר: היקב פועל משנת 1952, כרמיו הרבים פזורים בכל הארץ והם אכן מתמקדים בריש גלי ביינות פשוטים "שכיף לשתות בלי חשבון (גם כלכלית וגם בטעם)". זה המתכון ליין נגיש הוסיפה יעל סנדלר, כמו באירופה יין צריך להתאים לכל כיס. במקביל ישנה גם סדרת ריזרב בנימינה ואת הבשורה האנינות: "המערה".
לפני היינות התחלנו בתירוש. כן, באמת! למה?
מכיוון שבימים אלו מתקיים בציר מוסקט מכרם מירב שעל הגלבוע. לאחר הבציר הענבים נסחטו ביקב בעדינות והועברו לשיקוע של 48 שעות במיכל מקורר. לאחר שהתירוש החל לתסוס והגיע ל 5% אלכוהול הוא זכה למכת קור ונשלח אלינו לארוחה.
הטעם היה מרתק ושילב משחק של מתיקות עזה, גיזוז עדין, אניסיות עדינה וניחוחות אפרסקיים. אין לי מילה אחרת מלבד מרתק. בחיי שקצת הסכמתי עם חברי לשולחן אשר הפצירו ביפתח לפתוח קו למשקה הזה. במקביל, צוות המלצרים ממסעדת סרדיניה החלו להגיש מנות פתיחה אשר נועדו ללוות את היין. התחלנו עם לחם אפוי בטאבון עם ממרח לימון ושמן זית עם בלסי. ממרח הלימון היה עם טעם משגע אשר שילב משהו חמצמץ וחריף. לאחר מכן הוגשה גם פלטת ירקות שורש שנפרסו יפה ונעשו עם שמן זית בעל טעם עז ובועט ועם תיבול עדין.
מוסקט טבע 2014, שעדיין לא יצא לחנויות, ובעל הניחוח המוסקט נעים והטעם עדין. במוסקט הזה יש החדרה של סוכר ענבים לצורך שימור המתיקות במשקה. כדי למנוע מן השמרים ליבש את כל הסוכר, הפסקת התסיסה נעשית על ידי מכת קור שפוגעת בשמרים, אך שומרת על המתיקות של היין. כחובב מוסקט אני פחות התחברתי למוסקט של הסדרה הזו.
לצד המוסקט הוגשה פלטת גבינות מדהימה, שכל אחת מהן הייתה אירוע בפני עצמו בפה שלנו. הגבינה הסקוטית הכחולה ( Slue Shropshire) היחידה שהתיישנה 3-6 חודשים. לצידה נחה גבינה קשה (appenzeller) גבינת הרים המיוצרת בשוויץ לפי מתכון סודי משנת 1282, מתערובת חלב שמן ורזה בתמלחת של צמחי תבלין ומשקעי ייצור של סיידר ויין לבן. אחר כך הגעתי לגבינה הגבינה הרכה והמתוחכמת (Reblochon) מהאלפים הצרפתיים. זוהי גבינת הרים שמיוצרת מחליבה חוזרת של הפרות באותו יום וכתוצאה מניבה חלב עשיר במיוחד. לצד כל אלו הייתה גם גבינת פרמג׳אנו רג׳אנו מאיטליה, גבינת עיזים מקומית וגבינת ריקוטה פרסקה מקומית בתיבול פסטו המיוצרת במסעדת סרדיניה. כשאתם מגיעים למסעדת סרדיניה זו פלטת גבינות שאתם מוכרחים לטעום!
לאחר מכן, עברנו לויונייה (סדרת BIN). את היין קידמו ניחוחות של משמשיים ופיטנגו, וקצת חמאתיים. יחסית ליין לבן, בניגוד לסובניון בלאן ששותים מיד יש לו גוף שיכול להתיישן. "כיום, ההילה של יקב בנימינה זה מעבר מקברנה סוביניון אשר מאוד מזוהה עם האקלים הישראלי,אלא דווקא ליינות זניים חדשים" סיפר יפתח.
היין הזה זכה השנה בתחרות Best value, מתחת ל 50 ש"ח. "זה מרגש במיוחד מכיוון שיש אתגר לא פשוט לעבוד עם חומר גלם נמוך שלא תמיד נמצא בהישג יד" הוסיפה יעל.
אני פחות התחברתי לזן הזה וליין כתוצאה. אייל גוטמן (צלם הקולינרי) הוסיף להסבר שריח של מחלבה בד"כ מרמז על כך שהתסיסה נעצרה באמצע התהליך באופן פתאומי.
לצד הויונייה הוגשה גבינה רכה coulommiers מעמק נהר סון בצרפת. זוהי גבינת עובש לבן עם מרקם חמאת ונהדר שמוגשת עם דבש כמהין ונענע טרייה. בטעימה זניחה אפשר לעוות את הפנים אבל אחרי ביס ממוקד בהחלט אפשר להבין את הכיוון היפה שעשה השף אייל סבן (אשר החליף את רועי סופר) במסעדת סרדיניה טרטוריה איטלקית .
בנימינה רזרב שיראז 2011 – זוכה פרס אשכול הזהב 2014, אשר נמזג לנו היה בעל ניחוח עשיר ומטען עם סיומת מרירה (שדי אהבתי). אייל גוטמן הצלם הוריד לרגע את העדשה והסביר שזה יין של העולם הישן לפי הצבע. יעל סנדלר הוסיפה שהיום הטרנד בעולם הייננות זה לחזור לטעם בומבסטי עם טעם של עץ, מצד שני זה לא יין שנועד להתיישן ונועד לשתייה מידית. אני מאוד אהבתי את ניחוח הרימונים העשיר.
היין הבא שנחת על שולחננו הורכב מענבי קברנה סוביניון ופטי ורדו 2011 מסדרת יוגב. זהו זן שרק לאחרונה התרגל לארץ. בהתחלתו לזן הזה יש הרבה טעם ירוק אבל בהבשלה שקודמת לבצירה יש דובדבן וחומציות. הניחוח הזה הזכיר לי שנהייתי די רעב, עם כל הגבינות הללו לא יכולתי שלא לדמיין איזה סטייק של "שיין ושארפ" או אולי לשון מעושנת של אבי ברקו. יחד עם זאת, למרות הניחוח המעולה, לטעמי הטעם לא הזיז הרים אלא היה קליל ונחמד.
אח"כ כבר עברנו לסדרת ריזרב (שירז וויוניה), שהיה שדרוג מעולה עם גוף מלא ויפה. זה יין שצועק מנות עיקריות ובשר. היין משנת 2011 ועדיין בועט מעולה. יעל מהיקב הרחיבה על היין שמדובר בהבשלה מאוחרת, לכן גם אם הייתה פטרייה שפוגעת בכרם, ממשיכים בתהליך כמתוכנן. בפועל זה משאיר הרבה יותר סוכר ולכן ליין יש מאפיינים מאוד סירופיים ונהדרים.
בסוף הגיע היין שהפיל אותי מן הכסא. אף פעם לא חשבתי על גוורצסטמינר כיין קינוח והייתי ממש ממש מופתע. יש לי רק דבר אחד לומר: ואו, הגוורצסטרמינר הזה עם הגבינה הכתומה העזה של מסעדת סרדניה היו חלום בערב קיץ. הטעם היה מתוק במידה נעימה והיו שם טעמים של משמש בשל ולדר.
ארקדי בדק סדנת יין למתחילים, צוהר לעולם היין של איש הענבים
עם יד על הלב: כמה מכם אוהבים יין וגם מבינים משהו בנושא? לאחרונה הסכמתי עם עצמי ואנוכי שאהיה אדם הרבה יותר מרשים אם אוכל לענות בחיוב על 2 השאלות הללו וגם הסכמתי להודות: אני בור בתחום היין. לכן שמתי לעצמי מטרה חדשה בגיל 31: מסע לימודי אל תוך היין, מונחיו וטעמיו. מסקנה ראשונה: ככל פעם שאני מנסה יותר, אני משתכר יותר, לא זוכר יותר ואח"כ באוטו… נוחר יותר.
כנער הכרתי 2 דברים: ארגזי יין בלנד של יקבי בנימינה מקרטון עם טעם חמוץ, בוסרי ופירורי. את זה לא אהבתי. מצד שני היה את היין הגרוזיני הביתי של חברי היקר, דני שמש (כן כן, גדלתי באשדוד). מה שיפה בעדה הגיאורגית זה שכוס יין נתפסת אצלם כחטא ולכן שותים בספלים (כן כן, בחיי). הרעיון מתבסס על חוויה משכרת של יין צעיר ומתוק בעל הטעם פירותי שיורד חזק ודופק מהר (אחחח, כמה פעמים הלכנו בזיג-זג אחרי המשקה הזה).
לפני כחצי שנה יצאתי למסע היין הראשון שלי. מאחר שניסיתי לטעום את כולם ולרשום על כולם, בסוף השתכרתי כהוגן וזכרתי 2-3 טעמים שמהם לא יכולתי להיפרד: מצודה של צובה, פורט נובה ועוד אחד ששמו היכנשהו בכתבה על שוק נמל יפו. השיעור שלמדתי הוא שצריך לטעום יינות לפי זנים. כך תתקבל הבנה בסיסית ויווצר חיבור בין הטעמים לתנאים האקלימיים והגאוגרפיים. בהמשך, בפסטיבל WHITE – יין לבן על הים, כשיש לך 4 יינות מחו"ל והשאר מקומיים. רצוי לטעום קודם את הזרים ואז להתמקד באלו שלנו על מנת לאבחן את השינויים. כמובן שגם את הערב ההוא סיימתי בצורה מעורפלת לחלוטין. למען ה' איכשהו הגענו לנאפיס בסיומו, וירדתי על מנת הדגל: מרק רגל תימני.
במקביל התחלתי לטייל בין יקבים. טעמתי יינות חביבים של יקבי רמת הגולן, גיליתי את 3 הסדרות של יקב צ'ילאג שבראשם סדרת פרימו עם סירה משנת 2009. כמו כן, הכרתי את רוני ססלוב הייננית המדהימה שבדיוק הייתה לפני המכירה הגדולה של היקב המשפחתי שלהם. אין סיכוי שאשכח את ורוד – יין הרוזה הסמוק, פרי עבודתה הקשה. ואז התמזל מזלי והוזמנתי לסקר סדנת יין למתחילים של איש הענבים. מעניין לראות איך שככל שהתקדמנו עם טעימות היין, המסקנות וקטעי הטקסט שלי הפכו קצרים יותר ויותר (8 סוגי יינות על בטן ריקה זה לא צחוק).
סדנת צוהר לעולם היין
מסתבר, שגם לפתוח בקבוק יין לא כולנו יודעים. הסכין הקטנה הממוקמת בפותחן המלצרים נועדה לחתוך את קצה הסוגר מתחת לפיה ולמנוע משבבי ברזל להימזג לכוס של האהובים שלנו. וגם, הידעתם שהפותחן ההוא עם הידיים המתרוממות נקרא גם פותחן יהודי? הסיבה לכך נעוצה בצורך של היהדות להרחיק יין קידוש מידיו של גוי. הפותחן הנ"ל אינו מאפשר מגע עם השעם אלא רק בפתיחה באופן מתווך.
על טעם ועל ריח
הידעתם: בכל הנוגע ליין, הריח יותר חשוב מהטעם? תחשבו על זה, כשאתם חולים ומצוננים קשה להבדיל בין תפוח לבצל. יתרה מכך, הזיכרון שלנו ממוקם בקרבה לקולטנים של חוש הריח ולמרות זאת, לריחות אין שמות. לכן אנחנו בדרך כלל מתארים אותם: מריח כמו קינמון, לוונדר, וניל וכו'. גם בעולם היין יש כמה קבוצות: ריחות פרחוניים, ריחות פירותיים (אשר מתחלקים לפירות טרופיים, פירות יער ופירות הדר). ביין יש חשובות מעטה למראה: כ 10% , לטעם 20 % ולריח 70%! בקיצור, חוש הריח נורא חשוב. אפילו את בת הזוג שלנו אנו בוחרים על פי הריח.
שיעור לשון – כל חלק בלשון רגיש לטעמים אחרים. לכן, לשם הבנת היין מסובבים את היין בפה על מנת לגלות את כל טעמיו. אגב, אנחנו סובבנו את בנימינה רזרב, גוורצטרמינר 2013 ( Binyamina, Binyamina Reserve, Gewurztraminer 2013 ). ועוד תגלית מעניינת: ליין כמעט ואף פעם אין טעם של ענבים והוא משכר אותנו עם ניחוחות אחרים. בהמשך עברנו ליין אלגריני פינו גקיז'. את היין תמיד מוזגים מהאוויר. זה נעשה על מנת שלא לשבור את פיית הכוס, באמצעות מכה עדינה. בסוף המזיגה מסובבים מעט את הבקבוק ובכך מונעים את צניחת הטיפה האחרונה (גברים, אתם חושבים על מה שאני חושב?).
משם עברנו לטעום את
היין הלבן השני ששתינו היה: פינו גריג'יו של אלגריני 2013. (Allegrini, Pinot Grigio ) שלטעמי: חמצמץ יותר.
חשוב: את היין תמיד שומרים בשכיבה, ללא אור ישיר ובטמפרטורה של 16 מעלות. אגב, גם סטנד מקצועי של IKEA, מעל המקרר או התנור, הם רעיון רע – יש שם חום קבוע שפוגם ביין. גם במקרר לא כדאי לשמור יין. היין רועד ומטלטל במקרר וזה גם פוגם בטעמו. אגב רק 9.9% מהיינות בעולם מתיישנים ופחות מ 1% מתיישנים במשך שנים ארוכות (50 שנה). את היין כדאי לשתות בשיא, חלקם מגיע לשיא בתוך חצי שנה, אחרים אחרי שנה וחלק אחרי 50 שנה. לאחר מכן טעמם מתחיל לרדת [לא, אחותי, את לא משתבחת כמו יין עם השנים, אבל את אחלה חומץ].
בסופרמרקטים הבעיה האמיתית, היין לרוב מקבל מכת שמש במהלך המיון, עומד זקוף על המדף ולא נשמר כראוי. כמעט אף פעם לא נרכוש אותו בשיאו. בעיקר כדאי להימנע מרכישה של יינות 4 ב 100 הם לרוב מכילים חומרי טעם וריח ולכן הם מלווים בניחוח אלכוהולי חזק. ביין יש משחק של טעמים. לדוגמה: על מנת שהקמפרי על מנת שהקמפרי לא יהיה מתוק כדאי לטעום מעט מלח לפני כן. זאת היו והמלח מבטל את המרירות. תהליך החמצון של יין פתוח מצד אחד מבשיל את הטעם הבוסרי אך מצד שני פוגם בטעם החי של היין לטווח הארוך. לכן, יין שומרים במקרר עם שעם עד 3 ימים, אח"כ הוא כמו סלט ירוק – מתחיל לאבד את טעמו. על מנת לשמור יין שנפתח, יש לאחסנו בבקבוק פלסטיק ולקווצץ' אותו עד שלא יהיה מקום לבועת אויר. כך נקטע את תהליך החמצון של היין ונוכל להחזיק אותו עד שבועיים. אם נותרים לנו כמה יינות פתוחים ניתן לצמצם אותם עד להיווצרות סירופ יין ואז להקפיא בקוביות. זה יהיה נפלא לבישולים, והרבה יותר טוב מיין שהתיישן. מטרתו של הדקאנטר הינה פתיחת טעמי הפרי הבוסרי, והבשלת היין באמצעות החמצון.
Oh my god, what a wonderfull colors
קודם כל, תמיד חשוב להריח את הפקק וזאת על מנת לוודא שהיין לא מקולקל. משם עברנו ליין רוזה ד'אנז'ו 2012 הצרפתי (Calvet, Rose D'anjou 2012 ) הוא בעל צבע אפרסקי על גבול הסלמון. בניגוד לגוון הזה, הרוזה הצרפתי הוא הרבה יותר ורדרד. צבע היין נוצר על ידי הקליפה בעוד שהתוך של הענב (המכונה ציפה) הוא בכלל שקוף. רוצים עוד עובדה מדליקה: איך נקרא הפרח של הגפן? – סמדר.
צבעו של היין שטעמנו היה צבע אדמדם לכיוון הכתום. קצוות חומים מעידים על כך שהיין מתיישן (ממש כמו תפוח שמתחמצן). לגבי ההגדרות היבשות הכלל הוא פשוט: יין יבש הוא יבש מסוכר, וחצי יבש הוא חצי יבש מסוכר. אם כבר בצבעים עסקנו – יין אדום נתפס רציני יותר (כדוגמה הוא הולך עם החלק הרציני של הארוחה ולא עם הפתיחים), אך דווקא בארץ יותר הגיוני לצרוך יין לבן צונן ומרענן.
יין מיוצר 5000 שנה או יותר בארץ (תלוי את מי שואלים), למעשה אשקלון הייתה הבורדו של פעם (היום היא יותר סוג של הארלם). עם עליית השלטון המוסלמי במקום, תעשיית היין הופסקה והתאפשרה רק לצרכים דתיים. רק בשנת 1882 הוקם יקב מודרני על ידי הברון רוטשילד. היקב נקרא כרמל מזרחי, כמו בצרפת – על פי מיקום הקרקעות (במערב לצד הים הקרקעות הניבו ענבים מלוחים מידי). כיום בארץ יש כבר כ- 300-400 יקבים. נדמה לכם שזה הרבה? – באיטליה יש כ- 600 אלף. בכל פינה תמצאו יין דה לה קאזה. אבל אין לנו סיבה לדאגה, ייננים רבים מסכימים –ישראל היא מעצמת יין מתפתחת ו"עוד 400 שנה זה יהיה קלי קלות". על פי שם היין ניתן ללמוד את שנת היצור ואת שמות הזנים שהשתלבו במשקה. לדוגמה: שטו גולן גשם – ראשי תיבות של גנש, סירה ומרלו.
בצרפת בניגוד לישראל ישנם חוקים נוקשים לגבי הגדרות היין ומי שלא פועל על פי הם נקנס. בישראל…זורמים.
domine du castel היה הגראנד פינאלה. היין יועד להשתבחות ארוכה ומקורו ברמת רזיאל. טעמו ואו!. היין סמיך עם מעט סוכר והרבה אלכוהול 14.5%. ביינות ארצנו יש הרבה אלכוהול והרבה שמש- משמע הרבה סוכר. לפני שאיבדתי את יכולת הכתיבה למדתי עוד משהו: מוסקרטו זהו תהליך מסוים שעושים ביין. ועוד עובדה – ביין למברוסקו תמצאו מעל 40 זנים.
עכשיו אתם בטח כועסים שככה סיימתי את המאמר שלי אבל תחשבו רגע. כל מה שלמדתם כאן היה ב 3 דקות. דמיינו כמה ניתן ללמוד על יין בשלוש שעות של סדנה שלמה. תודה שהייתם איתי. אני הולך לישון עד ההאנג אובר.
צילום: פפריקה
עריכה: אסנת נאות.
פרטים על סדנת צוהר לעולם היין | איש הענבים: 03-5180533 | www.grape-man.com | contact@grape-man.com
רשימת היינות שטעמנו:
- למברוסקו אדום דונאטו N.V קאוויקיולי Lambrusco Rosso Donato N.V Cavicchioli . מדינה: איטליה, אזור: אמיליה רומניה, זן ענבים עיקרי: למברוסקו
- קאלווה, רוזה ד'אנז'ו 2012, ארץ: צרפת Calvet, Rose D'anjou 2012 . זנים: גרולו, קברנה פרנק, גאמיי
מתיקות: חצי יבש צבע ורוד עמוק. מעט סוכר שיורי מעמיק את אופיו הפירותי של היין ומדגיש את שפע טעמי תות השדה, הדובדבן והפטל, בלווית גוונים עדינים של פרחים וגרנדין. - בנימינה, בנימינה רזרב, גוורצטרמינר 2013 Binyamina, Binyamina Reserve, Gewurztraminer 2013 . זנים: 100% גוורצטרמינר כוהל: 13%
ארומה פירחונית של מי ורדים, משולבת עם מאפיינים טרופיים טיפוסיים כמו ליצ'י, אננס וכן ניחוחות הדרים של קלמנטינה ואשכולית אדומה טרייה. היין בעל מתיקות קלה בלבד מאוזנת היטב עם חמיצות מרעננת. - domine du castel grand vin 2011 jerusalem haute jusee
- Allegrini, Pinot Grigio בטעם בוקה הדרי רענן, עם רמזים לפרחי אקאשיה.
ארקדי לגם יין לבן… ואז עוד אחד ועוד אחד | פסטיבל WHITE – יין לבן על הים
היי אדון אלוהים, אני נשבע לך בשוטר שלא שתיתי.
בחיי שאני מודה לבחור למעלה, על שלקח ממני את ההאנג-אובר האחרון. וגם לפפריקה, שלקחה על עצמה, בגבורה ובעוז את תפקיד הנהג התורן.
כפי שבוודאי כבר הבנתם, הפעם הוזמנתי לאירוע פסטיבל White – יין לבן על הים 2014 אשר התקיים במרינה הרצליה בהפקת איש הענבים. ברור שחזרתי עם חיוך זחוח מרוח מצד לצד. הנה כמה סיבות:
- כי הייתה בריזה קיצית נהדרת, ליד מעגן יאכטות עוצר נשימה.
- כי המתחם היה נעים, ולא דחוס מידי באנשים. זה בהחלט לא הזכיר את טעם העיר.
- כי דמיינו מבוגרים וצעירים, מחויכים ועליזים, מסתובבים בין עשרות דוכני יין, עם כוסות מזיעות בגוונים שבין זהוב עד שקוף.
אז זה למה!
אתם לא מוכרחים כמוני, לטעום את כל הדוכנים ו- 30 סוגים שונים של יין, אבל אתם בהחלט יכולים. עלות הכניסה לאירוע עם כוס יין הינה 50-70 ש"ח. אין ספק שזה huge volue for money. בעלות של כוס יין בודדת במסעדה, תטעמו את יקבי היין הגדולים והקטנים של מדינתנו המתפ-תחת וגם כמה מותגים שמעבר לים.
לעניות דעתי, החלק הכי כיף באירוע רוויי אלכוהול, נעוץ דווקא באלמנט ההפתעה: אני זוכר, איך ברגע אחד, קסום במיוחד, הסתכלתי עליו, לעברו של שף אופיר גנץ, ואמרתי לו: "אחי, איזה קטע, זה יין של בנימינה, וזה אשכרה ממש טעים" ('שרדונה הרי יהודה' של בנימינה 2012 – מפתיע עם ניחוח של בוקר סתווי, ריח אגסי ירקרק וסיומת של דבש).
גם 'דולצ'ימנטה', היין הלבן המיובא של שעל רובין (מקבוצת קוקה קולה), הצליח להרשים אותנו (איטלקי כשר). מלבד המוכרן העייף שהתנדנד לו בחוסר סובלנות, טעמנו יין מעולה – בלנד של מלבזיה ושרדונה.
בהמשך התרגשנו עם פיקוק 2012, יין דרום אפריקאי מענבי בלאן שהיה פשוט נהדר. שנין בלאן עסיסי עם מתיקות מתפרץ שסחף אותי הערב. גם היין האיטלקי שלהם, פוקרינו משנת 2012 היה מעולה. ו..עוד המלצה קטנה שלי היא על פומה בלאן 2013 של יקב דלתון.
אם יוותר לי להמליץ על שמפנייה מוסקטו מוגז, אז אני מוכרח לציין את האיטלקי הכשר מהדרין – פיורי מוסקטו ספומנטי דולצ'ה 2013 מיקב דגלי אזונ. עלותו הנמוכה הפתיעה רבים מהאנשים שניגשו לדוכן (רק 45 ש"ח). היין עובר 2 התססות במשך 100 ימים (ומכונה בשל כך ספומנטי).
מלבד היינות, היו כמה דוכנים של וודקה שהגיעה לשוק שלנו לאחרונה – ברלין, ועוד כמה. כמו כן, דוכן בודד ייצג את תחום בירה בוטיק הישראלי תחת דגלה של מבשלת אלכסנדר. אגב, אלכסנדר גרין מדהימה, כבדה ועשירה. מנגד, בירה אלכסנדר בלייזר, 8% עם חיטה מהנגב. שלטעמי מתלהבת ולא מאוזנת. אז הראשונה מומלצת יותר.
ואיך אפשר יין ללא גבינות? אני מוכרח לפרגן ל"שירת רועים" שהיו מעולים בניגוד לדוכן השני, שהיה לו טעם של שקל וחצי. הפקרינו המיושנת במשך שנה של "שירת רועים" מעולה ולטעמי זו אחת היותר טובות שטעמתי במפעלים הישראליים.
בהמשך ניסינו את "גרין צ'יפס" שזה צ'יפס אבל בקטע ויאטנמי, ירקות שהם כנראה אפויים (כי לטענת המוכר אין שומן טראנס וחומרים משמרים). מבין הצ'יפס בצל, סלק, בטטה, גזר וטארו הכי אהבתי את צ'יפס הסלק שהיה מדליק במיוחד (את המוצר ניתן למצוא בארץ בחנויות תבלינים ושווקי איכרים), בסוף טעמנו אפילו בוטרגה – ביצי בורי מיובשים בשעווה ומדהימים בטעמם (700 ש"ח לקילו 🙂 )של בוטיק "זית רענן".
לפני שאני מסיים את רשימת הדוכנים אני חיים להזכיר לטובה גם את שמני הזית של "מסיק קיבוץ מגל" – אם אתם בקטע של טעם זיתי עמוק אך לא פרוע מידי, שיגנוב את ההצגה – פשוט לכו על אקסל.
לסיכום החוויה אני רוצה לנחש,
מה עובר בראשם של "איש הענבים" כשהם חשבו על האירוע. נדמה שיש רצון אמיתי להראות כי לא חייבים להיות מומחי יין גדולים בשביל ליהנות מאירוע שכזה והנאה מיין איננה נכס של מבינים בלבד.
ויטה פרי הגליל | ארקדי פורטנוי על אוכל אינסטנט
דן גורמה זה קצת כמו טאג' מאהאל של מרכזי הקולינריה בישראל. קשה לי להאמין שמישהו שראה כמה כאלו בחייו לא יקבל את השוק שאני קיבלתי, בפעם הראשונה כשיכנס בשעריו. לא פלא שמשרד היח"צ דודי מורדי הצליח כל כך בקלות למשוך אותי לשם, לסדנה צמחונית של ויטה פרי הגליל. הייתי במילואים, רעב וחיוור, הספיק לי רגע אחד לדמיין את החמימות והריחות של המקום הזה על מנת להשיב בחיוב.
רק בהמשך גיליתי כי השף עמיר אילן יעביר את סדנה שתכלול 0% בשר. אומנם כשנותנים לבלוגרים להכין ארוחה מידי פעם הדברים לא הולכים כמו שצריך… בעיקר כשיש כאן חבורה מאושרת ויותר מידי יינות לבנים (ודי טובים אגב) של יקב בנימינה על הפרק.
אף על פי שאני פתחתי בצקים לפיצה שבהמשך כוסתה בשמיכה של מאצרלה טרייה ולחה עם תוספות מיוחדות כמו חלמון, ארטישוק א-לה ראמנה, פטריות כמהין שחורות, הייתה אוירה שמחה והחברים נהנו.
אני לא אנסה לשכנע אף אחד שמדובר במותג איכותי או שהייתי משתמש בו בכל רגע נתון אבל המוצרים המשומרים והקפואים נועדו לתת פתרון אינסטנט וככאלו הם ממלאים את ייעודם בצורה נאמנה. אז נכון שצ'יפס טעים יעשה מתפו"א אמיתי אבל כנראה שהדברים נראים אחרת, כשיש לך 3 ילדים רעבים שסיימו לפני דקות אחרות את שהותם בבית הספר. כנראה, כך מספרים.
אני באופן אישי לא חסיד גדול של שימוש בחומרי גלם קפואים או משומרים אבל דחיל ראבק, לחברת ויטה פרי גליל יש למעלה מ-100 מוצרים שונים, כנראה שבכל זאת יש להם מקום נרחב בשוק הישראלי.
בקרוב אנסה להכין את הפולנטה הזו גם בתנאים ביתיים – אז יש למה לחכות 🙂
ארקדי אוכל דברים 
