ארכיון הבלוג
שמחה, תקווה ופסימיות: הקובייה בשוק התקווה
#שמחה
זה לא סוד ששוק התקווה, בניגוד לשווקים התוססים בת"א נתקע "קצת" מאחור. ביום-יום הרגשתי שם לבנבן מידי, ולאחר כמה ניסיונות עגומים הבנתי שלא משנה מה אני ארכוש (גם אם מדובר ב-8 עגבניות) אני יוצא עם קנס של 300 ₪. אפשר לומר שקצת הרגשתי איך תסכולם של הרוכלים על הממסד הלבן, הפיקוח, הבירוקרטיה, המעברות וכו' הסתובב כמו בומרנג והפך לבעיטה בישבני. וזה גם אחרי שהפסקתי להגיע עם חולצה מכופתרת בתוך המכנסיים.
בערב אנחנו מרבים לקופצים לשוק התקווה כדי לסגור פינה של רעב, אך מסעדות הפועלים ("המרקים של חנה" ו"האחים בועז") כבר סגורות, "דאלאס" נסגר וההיצע הדל מתחלק בין השיפודים "שמש" לשיפודים של "עדל". אגב קבב נהדר.
ואז לא כמו בסרט טורקי, לאט לאט בשכונה שלנו החלו לפרוח היפסטרים עם זקנים וקעקועים וסוף סוף זה קרה: מסעדת שוק קטנה פרחה בליבו של שוק התקווה – "הקובייה". סלחו לי על הפתיח הארוך אבל אתם חייבים להבין שמבחינתי זה בגדר יום חג. סוף סוף גם לנו יהיה מקום להתגאות בו, להשתכר בו ליד הבית ובלי לנסוע הביתה עם ווייז. ואפילו דחסו שם שף עבור הפודיז שלא מתפשרים בפחות מזה.
#תקווה_בתקווה
חניתי מטר מהכניסה בלי לחפש חנייה ובלי להתבלבל צעדתי למקום היחיד שנראה קופי-פייסט משוק הכרמל, מטבח פתוח ופנים מחוייכות קיבלו את פניי ותפריט על קרטון הוגש לנו. הכל צעק סיסמה אחת: "סוף סוף יש תל אביב גם בשוק התקווה".
התיישבנו לצד המטבח הפתוח בו השף ג'לאל סאלם בדיוק סגר מנת המבורגר לשולחן אחר ורף ההתרגשות שלי רק עלה ועלה. קיבלנו צלוחית חומוס מסבחה גלילי עם סלסת עגבניות מתובלת בכמון וכוסברה וסחוג ביתי נהדר. ברגע זה הגברת כבר החליטה לקחת מנת חומוס מוגדלת, אך השף במהלך מהיר המיר אותה למנת סביצ'ה צבעונית.
מנת הסביצ'ה הוגשה עם 4 נקטרינות ותאנים של שיא העונה. אומנם הדג חמק מרשת הטעמים וסירב להפוך לחלק מהמנה הזו אך היד המיומנת של השף נגעה בו עם טעמי לימון וסומק דומיננטיים והפכה את המנה לסיפור נהדר. הפלייטינג והדריסנג כולל וינגרט הסלק שחצה את השמן המתובל הציגו כרטיס ביקור של שף שחי את העולם של המטבח הערבי והמטבח המודרני בו זמנית ולמד להוציא מנות הצגה.
הבאה בתור הייתה מנת הארעיס שהונחה לפני. בשר ריחני עשוי למחצה בתוך פיתה שרופה ונהדרת עם תיבול עדין גערו בי לנגוס בלי להתמעמע, אפילו תמונה טובה לא הצלחתי להוציא. אומנם העראיס לא יצא מהטוסטר של אום ג'לאל (כפי שנעשה בילדותו) אך זה היה כל מה שעראיס צריך להיות. הקטע המצחיק והטבעוני היה שדווקא הסלטון שקישט את רבעי הפיתה משך את כל תשומת ליבי. חופן פראי של עשבי תיבול בלתי מזוהים עבור מהגר מחבר העמים שכמותי ריגש אותי והדגיש את היתרון של שף שגדל במטבח הערבי הגלילי ומכיר מילדותו עלעלים מקומיים ונהדרים. הטעמים המרירים, החרפרפים והחרדליים הפכו את פי לחיוך עם פאנצ' לימון-סומק נהדר.
למנה עיקרית ירדנו על מחבת מעורב ירושלמי. אז נכון שלמחרת ניחוחות העמבה סירבו להרפות ממני אך המנה הזו הייתה בעיני שיאה של ארוחת הערב החפוזה מכיוון שזו לא רק ששילבה חלקי פנים של עוף במידות עשייה מושלמות אלא שחיברה אותם באממעות קשת רחבה מאוד של תיבול עדין מאוד שניגן כסימפוניה של 20 כלי מיתר. את ההמבורגר לא טעמתי הפעם, פחדתי לאבד את הטעמים המופלאים שכבשו את החיך.
#פסימיות
*ספקים. כל יום במסעדות נפתחות בארץ ומחזור החיים של רובן קצרצר באופן מדכא. מסעדה פורצת דרך זו סיסמה נהדרת אך היכולת להתבסס על ספקים תהפוך לאט לאט למשימה קשה מאוד של השף. *לוקיישן. בסופו של יום מדובר בליבה של שכונת עוני. אם הקהל לא ידע להעריך את היד המיומנת והתפריט הנהדר, המשקיע יתחיל ללחוץ על המטבח ויפגע ברמה באופן טבעי. *כוח אדם. למרות שמדובר במטבח קטנטן ופלור פצפון השף יצטרך להשקיע המון אנרגיה בבניית צוות שיכול להחזיק מקום שעובד חזק כמו בכרמל, אחרת המקום לא ישמור על רווחיות. מכל הקשיים זו הצרה הקשה ביותר בניהול מסעדה.
אני מאחל למקום הנהדר הזה שאני אוכל את הכובע עם הביקורת הפסימית שלי, ב-24 שעות אחרי הביקור סיפרתי ל-20 חברים על המקום וכעת אני ממליץ גם לכם לבקר.
כתובת: הודיה 22, ת"א / בסטה 101, שוק התקווה | שעות פתיחה: 12:00-00:00* (כדאי לוודא)
הקוביה שוק התקווה תפריט
חגיגית דגים מודרנית באשדוד
כותב אורח: יאיר פרייס (yair preis) בלוגר קולינארי
אשדוד, עיר החוף הדרומית, שטופת השמש וחוף הים מהיפים בארץ, עמוסת התיירים… מה חסר בא?
בתור אשדודי, עד לפני שנים בודדות, אני חייב לציין שהדבר שהכי חסר לי בעיר הם מקומות בילוי ראויים. במועדונים, אשדוד אף פעם לא היתה חזקה במיוחד. בעבר היה לעיר שם של "מעצמה קולינארית", אך אם השנים, כמו כל אימפריה, התרחשה דעיכה איטית והדרגתית. אולי זה תהליך ההתחרדות של העיר, אולי זה הרקטות שקופצות לבקר לעיתים תכופות מידי ואולי זה אחוז הצעירים הגבוה שנוטש את העיר (אולי באמת הגיע הזמן שבמקום עוד ועוד מרכזי קניות יקימו בעיר קריית הייטק למשל?!), ואולי זה הכול ביחד. פאבים ומסעדות נסגרו אחת אחרי השניה. החותמת הסופית על מותה הקולינארי של העיר היה עבורי סגירתה של מסעדת "בלזאק" המיתולוגית. אין אשדודי חובב קולינאריה שלא הכיר את פינת החמד הזו, שלא שרדה את צוק איתן.
מכיוון שכך, כשהוזמנתי ע"י שף מוכשר ומכר שלי, השף יגאל מולנר, (שהפשיל שרוולים ונכנס בכל הכח לשיתוף 
פעולה עם מסעדת אלדין בשדרה) לטעום ולהתרשם, שמחתי מאוד, אך גם חששתי. האם מעצמת השווארמה הנוכחית מסוגלת לתת פייט מודרני, מעודכן ואיכותי לת"א? אתם תשפטו.
מסעדת אלדין בשדרה ממוקמת על חוף הים, ולבעלי המסעדה יש ספינת דייג, מה שאומר שכל הדגים במסעדה הם דגי ים טריים טריים שדגו אותם באותו הבוקר. מקום מושלם לארוחת דגים, לא?
התפריט המקורי של מסעדת אלדין בשדרה מתמקד בדגים ובעל כיוון איטלקי. השף יגאל מולנר החליט לתת למקום טאץ' מולקולרי. מהו בישול מולקולארי? השפים המובילים בתחום יתנו לי מכות כשיראו שכתבתי "בישול מולקולארי", מכיוון שהביטוי הנכון הוא "בישול מודרני". אם לפרט על קצה המזלג מדובר בתחום מדעי שמשלב פיזיקה, כימיה ובעיקר מכשור ממעבדות כימיה והבנת הכימיה של האוכל והתהליכים שעוברים עליו בבישול. התוצאה, יכולת פריצת הגבולות המוכרים לנו באוכל, בעיקר מבחינת המרקמים. להפוך נוזל למוצק, מוצק לנוזל או גז וכו. התחום החדש והמרגש הזה מאפשר לנו לעשות דברים שנראים מוטרפים כמו ללעוס מרק, ללעוס סטייק, לקבל קציפה ממיץ לימון או אבקה משמן זית.
נראה לי בלבלתי לכם תשכל מספיק, לא? אז מה אכלנו במקום?
בישול מודרני כבר אמרנו, לאכול קוקטיל כבר יצא לכם?
אמוז בוש (מתאבן ביס השף):
פינקולדה בתחופשת – ג'לי רום וקוקוס, ברוטב מיץ אננס, תפוח עץ גארנד סמית ונענע. מתאבן קליל, רענן, קראנצ'י
וכיפי, בעל עיקצוץ אלכוהולי עדיין, דרך נפלאה לפתוח ארוחת דגים באחד הימים החמים ביותר של הקיץ.
טקילה סאן רייז, גרסת הדגים – קוויאר טקילה עם ריבת הדרים ופירות יער – גם זו מנה קלילה ועדינה. בדרך כלל אני לא סובל ממתקים או רטבים שעשויים מהדרים וזאת מאחר ומרירות הקליפה מרתיעה אותי. נגיד לימון כבוש או קליפות הדרים מסוכרות יכולות להרוס לי ארוחה.
אבל לא פה, איזון הטעמים היה מושלם ובאמת באמת שהמרירות היתה מספיק עדינה להשתלב נהדר בג'לי האלכוהולי. מנה קצת פחות פרשית, מאחר ואינה כוללת פירות חיים, מה שמקדם אותנו בהדרגתיות לאוכל.
מנות ראשונות:
"שובה", גרסת הטרטר המודרנית ים תיכונית – כל מי שגדל בבית של יוצאי רוסיה או מדינות מזרח אירופה שהיו חלק מברית המועצות מכיר מנה מסורתית שנקראת "סילוטקה נא שובה" או "שובה" בקיצור. בעיברית "דג מלוח במעיל". זה למעשה סלט שכבות שבבסיסו דג מלוח, בצל, והרבה סלק. המנה שהוגשה לנו מפלרטטת עם המנה המסורתית, אך גם משדרגת אותה, ולוקחת אותה למקום יותר מודרני ומזרח תיכוני, עם כיוון איטלקי. מדובר בטרטר מוסר ים עם בצלי שאלוט ועשבי תיבול על קרם סלק וטוויל פרמז'ן. הטוויל שימש כמעיין "קרקר" לאכילת הטרטר, שהתמזג נהדר עם מתקתקות קרם הסלק.
אם התחלנו עם טרטר, איך לא נמשיך אלא עם סביצ'ה טוב? אז המשכנו עם סביצ'ה פלמידה, עם ג'לי אבטיח, תפוח גרנד סמית, קרם זעפרן מתובל, ועגבניות קלופות. חמצמצוץ התפוח השתלבה יפה עם מתיקות ג'לי האבטיח, וקרם הזעפרן נתן "קיק" יחודי למנה.
ממשיכים למנה האהובה עלי אישית, חט
יף טונה – טרטר טונה אדומה, איולי פלפלים, איולי וואסבי וסלסה של טמפורה לימונית. מדובר בטרטר טונה אדומה טרי ואיכותי, לימוני ובעיקר מעולה, אשר עוטר בסלסת טמפורה לימונית. אין לי ממש מושג מה זה אומר, רק שזה היה מעיין מקלות טמפורה, במרקם של חטיף צ'יטוס (שגם קצת הזכיר צ'יטוס בטעם) בעל ארומה לימונית עדינה. הרגשתי כמו ילד במסיבת יום הולדת כשניגבתי את האיולים עם ה"חטיף" הזה. מבחינתי, אפשר לעשות מזה אחלה נשנוש בירה או מתאבן בפני עצמו. הקראנצ'יות של המקלות הללו היוותה משקל נגד מעולה לעדינות ולרכות הטרטר.
אם חשבתם שעד כה ראינו מנות מתוחכמות ומעניינות חכו שתקראו על העיקריות…
עיקריות
שניצל זוקיני – במבט ראשון המנה נראית כמו זוג שניצלונים (מזוקיני) על פירה עדין. אבל במבט שני מבינים שמתחבאת פה פיסת גאוניות. מדובר בפרח (כן
כן, הפרח) של הזוקיני, מצופה בטמפורה פנקו וקצח וממולא בריזוטו פטריות שמפיניון, פורטובלו, שימאגי ומחית כמהין, וכל זה מונח על מצע של קרם זוקיני צהוב. מה אני אגיד – ציפוי פריך, מילוי ריזוטו עשיר, רך וקרמי. הפרח עצמו הזכיר בטעמו אספרגוס. ריזוטו היאבדרך כלל מנה כבדה וחורפית, אך למרות שמדובר ביום החם בשנת 2015 המנה התאימה בול. כמות הריזוטוהקטנה שנכנסת בתוך הפרח הפכה את המנה למותאמת לעונת הקיץ. אתעונג הטעמים והמרקמים המתגלים כשנוגסים ב"שניצל" הקריספי ומגלים את הקרם הפטרייתי בפנים קשה לתאר במילים מבלי לצאת קצת "אייל שני". רק אציין שמדובר באחת המנות הטובות שיצא לי לטעום. ובכל זאת, לטעמי, עדיף היה לוותר על הקצח, המנה כל כך טעימה ועדינה וטעמו הדומיננטי של הקצח מעט מעפיל על הטעמים המעודנים.
צילום: איייל גוטמן
סשימי על העצם – סטייק על העצם זה דבר רגיל ושגרתי, גם דג שלם על הגריל, מטוגן או מבושל זה איננו דבר חריג, אז למה לא סשימי? מדובר במנת סשימי מליטה השוחה בגספצ'ו מלפפונים קר, מירין ושום ומעליה קציפת ליים לצד איולי וואסבי. הגספצ'ו היה קריר ומרענן, קציפת הליים האוורירית והסופר ריחנית היוותה מעיין משחק טעמים מעניין והעניקה את החמצמצות והארומה שהולכת כל כך טוב עם דג.
צילום: אייל גוטמן
פיש בורגר – כיאיה לנציגים של קהילת המבורגר ישראל, היינו חייבים לקבל מנת המבורגר, לא? אבל מדובר במסעדת דגים כשרה, אז בשר לא ילך פה. על כן, קיבלנו צמד מיני-המבורגרים עשויים מדג סלמון, האחד עם עשבי תיבול ורוטב הולנדז והשני עם חלמון ביצה כבוש במלח ים אטלנטי יבש. עשבי התיבול בהמבורגר הראשון שלחו אותי קצת לעבר מחוזות המטבח ההודי, אולי זאת הכוסברה, אולי השילוב עם יתר העשבים. רוטב ההולנדז החמיא למנה, נתן לה תוספת של עסיסיות ושמנוניות. החלמון הכבוש לעומת זאת היה פחות מוצלח לטעמי. באופן כללי יש שני דרכי כבישה במלח, במי מלח, או במלח יבש. כבישה במי מלח כנראה מוכרת לכם יותר, מכבישה של ירקות, דגים וכו'. אחד ההבדלים בתוצר הסופי בין דרכי הכבישה הוא המרקם ורמת המליחות. כבישה במלח יבש, ללא מים סוחטת את הנוזלים מהנכבש, ולמעשה מייבשת אותו. לעומת זאת, כיבוש בנוזל שומר על העסיסיות. חלמון הביצה נכבש בדרך היבשה, מה שגרם לו להתייבש ומרקמו הפך למרקם שמזכיר מרמלדה, נהדר בעיני. הבעיה הייתה רמת המליחות שלו, שהיתה מוגזמת, וחבל כי היה מדובר בהמבורגר טוב, רך ועסיסי. הקציצה בשני ההמבורגרים היתה מצויינת, רכה ועסיסית וללא הרגשה "פישית", אפילו שמדובר בפישבורגר
לצד שני ההמבורגרים הוגש לנו צ'יפס ארטישוק ירושלמי. זהו שורש נהדר בעיני, טעמו יחודי ומעניין ואני אוהב אותו כמעט בכל ווריאציה. גם פה הוא היה נהדר, טיגון נכון ושילוב מצוין עם ההמבורגר.
גם מי שמעדיף מנות בניחוח מעט יותר קונוונציונאלי לא יצא מ
אוכזב.
פילה דניס – מנה של פילה דניס עם ירקות שורש מקורמלים, דוגמאת גזר וגזר
שחור, וקונפי עגבנית שרי. כל הטוב הזה נח לו על קרם חציל שחור שרוף ובזיליקום. הדניס היה מדהים, עסיסי ורך, כמעט נמס בפה. הירקות שהתחבאו בין שכבות הדג היו מעולים, מבושלים אבל עדיין רעננים, והשילוב עם הקרם חציל המעושן היה מדהים. קרם החציל, אגב, היה עשוי בעיקר מקליפת החציל השחורה, מה שנתן טעם מעושן במיוחד.
פילה סלומון – פילה סלומון על עלי מנגולד ממולאים בבורגול, פטריות ונענע ברוטב שמנת, סומק לימון וכמהין. בדומה לפילה הדניס, מידת הצליה היתה מצויינת, הדג היה רך ועסיסי. עלי המנגולד גולגלו למעיין "סיגרים" קטנים, במבט ראשון חשבתי שמדובר בעלי גפן ממולאים. גם הם היו מצויינים והשתלבו נהדר במנה, והרוטב… או הרוטב… בואו נגיד רק שממש ליקקתי את הצלחת.
טורטליני חורפי – מדובר בטורטיליני טרי, עשוי בעבודת יד שמוכן במקום, ממולא בארטישוק ירו
שלמי על קרם גבינת רוקפור, ערמונים ופטריות פורצי'ני. פה נתקלנו בבעיה. הבעיה היתה שכבר לא היינו מסוגלים לנשום מרוב אוכל. אז לאכול מנת טורטליני ברוטב רוקפור? ממש משימה קשה. אבל מה לעשות, כצריך אז עושים. אז טעמתי ביס או שניים כדי שאוכל לכתוב על זה. הטורטליני היה מצויין, מרגישים שמדובר בטורטליני טרי ולא קפוא. מילוי הארטישוק הירושלמי עם פטריות, רוקפור וערמונים הוא שילוב מנצח, לא משהו שאפשר ליפול בו. מדובר בטעמי אדמה עמוקים שרוקפור רק מחמיא להם. בכל זאת, לי מעט קשה לאכול מנות כאלו ב-36 מעלות בצל. ערמונים, גבינה ופסטה מתאימים יותר לחורף במדינתנו ולמרות זאת, מדובר במנה מצויינת.
אם כל כך הרבה אוכל צריך גם לשתות משהו, לא?
על הבר ניצח אנטון סירצנקו, עולה חדש (שנה בארץ), שעבד כברמן במסעדות עטורות כוכבי מישלן בחו"ל וכיו
ם הוא עובד במלון קראון פלזה, שיפתח בו בקרוב בר חדש בניצוחו (אני כבר לא יכול לחכות). אנטון ניגש
אלינו והתעקש להכין לנו קוקטיילים שיתאימו לאופי הארוחה.
אני שתיתי קוקטייל ג'ין ומיץ אננס לפתיחה. קוקטייל עדיין במיוחד וקליל שהשתלב נהדר עם מנות האמוז בוש הקלילות. אפילו בת זוגתי, שלא ממש חובבת אלכוהול או קוקטיילים, אהבה את הקוקטייל העדין הזה. המשכתי לקוקטיל ויסקי, יין אדום ודבש – שללא ספק היה החביב עלי, שתיתי מספר כוסות ממנו,
ולסיום קוקטיל ויסקו ואספרסו, כי צריך קצת קפה אחרי כל האלכוהול והאוכל, לא? 🙂
אחרי כל זה אתם בטח שואלים את עצמכם איפה כל הפלא הזה התרחש? אז ככה, מדובר במסעדת "אלדין בשדרה" ברחוב מרטין בובר בחוף הים באשדוד (לא אלדין שנמצא באזור התעשיה, למרות שהבנתי שהם שייכים לאותם בעלים). גם הבעלים היו מאוד אדיבים, מסבירי פנים והתעניינו כל הזמן שהכל בסדר. השירות במקום היה מוקפד, כולם היו חייכנים במיוחד, דבר שהוא לא מובן מאליו באשדוד לצערי.
אני בהחלט ממליץ לאשדודים, חובבי אוכל איטלקי, חובבי דגים ואוכל טוב לנסות את המקום. וכמובן – תודתי מקרב לב לשף, לחבר ולאיש היקר יגאל מולנר על החוויה.
אנחנו והשף האומן יגאל מולנר
כותב אורח: יאיר פרייס yair preis
עריכה: אור בלאן or blan
צילום: אייל גוטמן וארקדי רועי פורטנוי
The Meat & Wine co הרצליה פיתוח – חוויית בשרים ויין | ארקדי פורטנוי
אם אתם מחפשים מסעדת בשרים כשרה במרכז, כנראה שאתם קהל היעד העיקרי של מסעדת The Meat & Wine co.
אינני שומר כשרות, אבל ביום ראשון אחד עמוס במיוחד קיבלתי טלפון מיעקב פרחי, הלוחש לסירים, שהזמין אותי למפגש בלוגרים במסעדת The Meat & Wine co והודיע שאין לי ברירה אלא להגיע. לאור היכרותי הקודמת עם המקום, לא הרגשתי צורך להתווכח. ליתר דיוק, עניתי "ברור שאני שם".
ב-20:30 בדיוק, עליתי לחדר ה-VIP בקומה העליונה. את חבריי הפודי'ז תמיד כיף לפגוש: באתר של דני רובין, איש היין במסעדה, תמצאו חוות דעת מושכלת על כל היינות במסעדת The Meat & Wine co. שמחתי לראות גם את שאר חבריי פודיז המדהימים: לבנה רייזר, נורית פלד, הצלם הקולינרי אייל גוטמן והאחרים.
אני פריק של קרפאצ'ו וזו אחת המנות החביבות עליי ביותר. המסעדה הזו כשרה, כך שמראש ויתרתי על פרמז'ן. אולם, The Meat & Wine co דווקא מצאו דרך אלגנטית לחדש את המנה – קוויאר בלסמי מצומצם, צלפים, בצל סגול ונבטי חמנייה. לטעמי זהו נתח פילה יפה למדי, טעים ורווי בשמן זית שאחז בקרפאצ'ו זמן ממושך מדי לטעמי. אבל בסך הכל מדובר בקרפאצ'ו לא רע בכלל.
במקביל לקרפאצ'ו, הוגש פטה כבד עוף בעל מרקם מלטף. מסתבר שהחיבור עם שומן האווז מאפשר את המרקם הקטיפתי והחמאתי גם תוך הקפדה על כשרות. הפטה היה ללא טעם גרגירי, אלא קרמי, יציב וטעים. כאן, The Meat & Wine co מציבה תחרות רצינית אפילו מול מסעדת צ'מפיונס (מסעדת הבשרים הכשרה שמככבת בראש הרשימה הכשרה שלי). דווקא הריבה היתה עקב האכילס של המנה מבחינתי. היא היתה רכה בצורה שפחות כיף למרוח.
בעודי מתפנק מהכבד המלטף, החברים האחרים כבר עטו על קערת הפטריות החמות. עלה מהן ניחוח עדין ומתקתק של טריאקי, בליווי ריח השום שלקח את המנה הזו לכיוון חדש ומעניין. כך, נוצרה מנה – סטנדרטית בדרך כלל – שהקסם שלה הוא הדומיננטיות של טעם הפטריות. אף שהפטריות טבלו ברטבים חזקים מאוד, טעמם עדיין עמד בשיאו. שאפו רציני!
משם, המשכתי לקבבוני סלמון קטנים ויפים שעוטרו בקוויאר סלק. מאז שעברתי סדנה במרכז פיינקוק, אני אוהב מאוד את המייצבים, אבל כאן הם רק ייצרו צבע משגע – מבלי להוסיף ממש לטעם.
קבבוני הסלמון היו טובים ועסיסיים. הטעם של הקארי היה משגע, וקצת הזכיר את טעמי העמבה העוצמתיים מהמטבח המקומי.
כמובן שטעמתי גם את ההמבורגר של The Meat & Wine co , אבל בשביל לקרוא על זה תצטרכו לדלג לכתבה באתר "קהילת המבורגר ישראל" 🙂
הבשרים של The Meat & Wine co
כבר לפני שנה וחצי טעמתי את הבשרים של The Meat & Wine co לראשונה. אז, היתה זו צלע בגודל חצי מטר ועפנו על המנה הזאת. הפעם, הגישו לנו בתור מנות עיקריות אנטריקוטים עצומים ו-700 גרם של ספייר ריבס עגל חלב שלדעתי הם יותר "שפונדרה על עצם", (המוכר גם גם כאסאדו).
סטייק האנטריקוט היה טוב למדי. טעים, במידת עשייה נאה ובצבע ורוד יפהפה. בישול הבשר בוואקום הצליח להביא אותו למצב האופטימלי הזה, אף על פי שעבר הכשרה נוקשה. העובי הנכון שמר על העסיסיות בסטייק – שהיה רחוק מלהתייבש.
כמובן, שהתעסקתי בעיקר בצלעות. אחרי 12 כאלו הצלחתי לעצור את עצמי ולסכם:
הבשר טוב, שמנוני, עסיסי, נחתך כמו חמאה ופשוט נהדר. אולם, המשחה שמעליו מעפילה על הטעמים העוצמתיים שלו ופחות מתאימה לדעתי. היא לא רעה כשלעצמה ואפילו עדינה ביחס לרטביי הברביקיו התעשייתיים שאנחנו מכירים, אבל אני אוהב את הבשר שלי בשיא טעמיו. לפי השף של המסעדה, ניר רונן, המשחה היא חלק מהתכתיב הרשתי ומסמלת את המטבח הדרום אפריקאי.
איך הייתי מסכם את המנה? חגגתי עליה כל כך שנשברה לי חתיכת שן מההתעסקות בעצמות המופלאות (טרו סטורי).
על היין של מסעדת The Meat & Wine co תקראו אצל דני רובין – המומחה שלי לתחום היין. בסך הכל לא התרגשתי, אבל אז הגיע יין הקינוח של גת שומרון. התאהבתי בו לראשונה באירוע סומלייה 2014. יין גדוש בטעמים המרגשים את החך בצורה שלא תיאמן. מדהים ש-The Meat & Wine co קלעו במדויק לטעמי והעניקו לי את הגראנד פינלה הזה.
הפעם, בשונה מבדרך כלל, טעמתי את הקינוח שהוגש. על מסעדות כשרות אומרים: החלק הקשה ביותר זה להצליח בפטה ובקינוח. בפטה הם הצליחו בגדול – אז פניתי לקינוח. הפרפה חלווה עם שערות הקדעיף היה מ-ע-ו-ל-ה, לא מתוק מדי אך בעל טעם עמוק, נעים ומרגש.
האם אחזור למסעדת The Meat & Wine co בקרוב? – ללא ספק, אבל אבחר בנתחי בשר ללא המשחה.
גילוי נאות: הוזמנתי מטעם המסעדה.
The Meat & Wine co, שנקר 16 הרצליה פיתוח.
תפריט החורף של מסעדת רג'ינה | ארקדי הוזמן לאכול בחוץ בשביל להרגיש בבית
בשיאו של חודש ינואר, מול אקלים ים תיכוני חורפי, החנתי את הרכב בחניון העייף של מתחם התחנה בתל אביב-יפו. עם פתיחת דלת המכונית, מיד טיפס אלי ריח הים. הוזמנו לשולחן אינטימי במסעדת רג'ינה לחנוך את תפריט החורף של השנה החדשה.
לפעמים אתה הולך למסעדה, לפעמים אתה הולך לארוחה בבית. כאן, לא רק בגלל האלכוהול, חשתי דיסוננס משמעותי: מצד אחד זו מסעדה במתחם היוקרתי והנוסטלגי בעל הקירות העבים שמדיפים היסטוריה מקומית. מצד שני, באנו בשביל לאכול קציצות ומרק מהביל והקירות שבחלל היו שלווים ורגועים והתחברו לאובייקטים מלאי הנוסטלגיה.
נשבע לכם שזה לא היין והצ'ייסרים של העראק עם הפסיפלורה שסיבכו אותי עם המקום הזה אבל הרגשתי שהתארחתי אצל ציפי בסלון.
ציפי
ציפי זו שמחה. ציפי זו גברת שאני לא מאמין שהיא מבוגרת ממני בשנה. עם שמחת החיים וחיוך משגע היא כבשה אותנו, עוד לפני שטעמנו את הכבד הקצוץ שהחבר'ה בשולחן ציפו לו בעיניים גדולות. בסוף הארוחה שלנו הבטחתי לציפי שאני אחזור לקבלת שבת בקרוב. אין לי מושג אם זה בגלל האוכל או בגלל האווירה המחשמלת שהשאירה ציפי באוויר.
אבל עזבו שטויות בואו נתמקד במה שחשוב באמת – אוכל
זו מסעדה כשרה. (כן כן… אני יודע).
גם אני חייכתי קצת פחות כשראיתי את הכיתוב "כשר" מתחת לשלט החיוור שהזכיר לנו שבכל זאת מדובר במסעדה. האמת, שפים רבים טוענים שאומן יודע לצייר בידיים "קשורות" כך שעל פניו יש כאן אתגר משמעותי לא קטן.
לא בדיוק הבנתי מדוע כל הרעש והצלצולים סביב הכבד הקצוץ של רג'ינה.
הטוויסט המתקתק חביב ושלושת סוגי הבצלים שנחו מעל ציירו תמונה מעניינת ואפשרו לשחק במגוון הטעמים. אבל כאן לא נפלתי מאיזה אושר עילאי או חוויה גסטרונומית שאין שניה לה. אולי כי גדלתי על כבד קצוץ שונה לגמרי, כזה שצועק פולניות עם קצת ביצה ובצל מטוגן.
דווקא הסלט המרוקאי שכונה "שכונה" עשה לי רק טוב, החריפות הבומבסטית עשתה לי תאבון בבטן והייתי מוכן לתקוף עוד מנה או להתחיל לירוק אש (בטח יש לזה מונח דרוקני ומרשים יותר אבל תסלחו לי… מהגר). בכל אופן, אין ספק שהילדות באשדוד השאירה בי את אותותיה וחיבה ענקית לסלט הפשוט.
לחם הפרנה המרוקאי שכב לו סקסי בטירוף על שולחן האוכל. השתוקקתי לתת איתו טבילה עמוקה ברוטב של הסלט המרוקאי, אבל הרגשתי לא בנוח לעשות כאן שכונה. חוץ מזה, לחם זה משמין לא?.
בדיעבד מזל שלא עשיתי את זה. המנות החורפיות מתפריט החורף היו משאירות אותי קבור עמוק עמוק בכיסא לו עשיתי כן.
קובה בקר וכבש במרק סלק לצד גונדי חומוס ועוף
מצד אחד קובה טוב זה רק אצל הדודות, האלו שעושות קובה מגיד אפס עד גיל מאה. כאן היה קצת חסר הטאצ' הזה, לפחות בעיני. מצד שני, מרק הסלק העיף אותי לבורשט שלנו. חם מהביל ואדום לילי. מנה שהייתי שמח לקבל בבית, או בבית חמים של חברים.
גם הגונדי לא עומד מול הגונדי של האמא של האקסית, אבל כאן המנה מזכירה עוד משהו פתאום: אתה לא מתארח אצל חברים בבית, אתה נמצא במסעדה. טעמי ההל והכמון נתפסים בכף הגדושה במאכל הפרסי הזה ומעניקים חוויה רחבה יותר לכל ביס וביס. טעמתי כבר גונדי טעים יותר, אבל לא טעמתי כזה.
תפריט חורף וקונספט הקציצות
כמנות עיקריות נגסנו בקציצות סופריטו בקר וטלה בבישול ארוך שהוגשו עם חציל, תפוח אדמה ועלים על מצע של אורז שקט. כמו כן, טעמנו גם קציצות בגדד ברוטב מתקתק של שזיפים וסילאן שהוגשו גם על האורז הלבן. לצידם נחה צלחת קבבים שמנמנים עם רמיזות טחינה בתוכם, על מצע טחינה חלקה.
גולת הכותרת – סינייה קציצות בקר וכבש בוגר עם ירקות חרוכים בטחינה עמוקה על מחבת. (*****)
זה לא שהמנות העיקריות לא היו טובות, אבל הן לא היו לטעמי. אני פחות מתחבר לטעמי קינמון מובהקים בבקר או קציצות עם אחוזי שומן בריאים. אבל הסינייה הזו הייתה טעימה, נעימה ומלטפת ונהניתי מכל ביס וביס.
כשיצאתי לסיגריה העליתי את התמונה של מנת הסינייה לפייסבוק והגיב לא אחר מאשר חוסאם אלבבור.
אמרתי לו משהו פשוט: יהודים לא מצליחים בד"כ להפתיע אותי עם המנה הזו, הם עובדים עם הראש ולפי מתכון. לערבים המנה הזו באה עם רגש והם עושים אותה כמו שצריך. בגלל זה כל כך שמחתי למצוא מנת סינייה מוצלחת במסעדה יהודית. מצחיק שלא הבחנתי, אבל גם מנהל המטבח במסעדת רג'ינה, שהפתיע אותי עם מנת הסינייה היה בכלל בן דוד.
* תודה וקרדיט לנורית פלד על התצלומים
כתבות נוספות על מסעדת רג'ינה: אמיתי איצקוביץ' (פוסט אורח) | יעקב פרחי – הלוחש לסירים |
"יה ווארדי, איזו קציצה!" – רג'ינה בתחנה | לבנה | נורית פלד | הקדירה של ששת – מסעדה של קיבוץ גלויות
רג'ינה, מתחם התחנה בת"א | ארקדי יצא למילואים – אז קיבלתם פוסט אורח של אמיתי איצקוביץ' (כשר וביתי)
מסעדת רג'ינה יושבת בתוך מתחם התחנה היפה בפני עצמו, בתוך בניין אבן יפיפה עם חצר שפשוט משלימה את האווירה של המקום. המסעדה נפתחה לפני כ 3.5 שנים על ידי דפנה וניר שרצו להקים מקום אחר שישלב את המטבחים של קהילות ישראל ויהיה מקום כשר ואיכותי. על אף שהשילוב הזה לרוב מהווה מפלה אפשר לומר בפה מלא שהמסעדה מצליחה לעשות זאת בהצלחה מרובה. לאחר 3.5 שנים רג'ינה החליטה להתחדש בתפריט חדש שפותח על ידי מיקה שרון. שרון הייתה בין השפים הראשונים בישראל להכין המבורגר גורמה במסעדת אודיאון הנהדרת ז"ל. התפריט ברג'ינה מקנה מסע טעימות בקרב כל הפזורה היהודית בעולם ומאפשר לך לטעום מטבחים שונים שלהפתעתי הרבה היה עשוי בצורה טובה מאוד.
בעיני, מסעדת רג'ינה מהווה מבחינתי אניגמה, מצד אחד ביקורת קוטלות כולל אחת "מהארץ" ומצד שני קהל מעריצים לא קטן. אז מה התשובה לחידה הזו? יצאתי בשליחות ארקדי פורטנוי האחד והיחיד לבדוק.
את הארוחה פתחנו עם לחם שנאפה במקום, שהיה חם עם קרום מתפצפץ ופריך שהגיע ביחד עם שום קונפי מצוין, רק מכיוון שמדובר על מסעדה כשרה לא היתה חמאה ללוות את את הלחם, וזה בערך הדבר הרע היחיד שיש לי לומר עליו.
יחד עם הלחם הגיעו איקרה וסלמון מעושן שבניגוד לכל שאר המנות במסעדה לא מוכנות במטבח אלא מגיעות מספק חיצוני, באופן אישי האיקרה הרגישה לי תעשייתית מידי גם בטעם וגם בצבע שהיה לבן בוהק לעומת איקרה ביתית שהיא טיפה יותר עכורה, אבל הטעם של הסלמון הכבוש שהוגש עם צלפים מהזן הגדול כיפר עליו בקלות. איתם גם הגיע אנטיספטי שהיה חביב אבל לא יותר מזה.
"סלט הפועלות" שהגיע מיד אחרי בהחלט הוכן במקום, הסלט הזה מראה כיצד חומרי גלם טובים לא צריכים שום דבר בומבסטי ובהחלט לא מדובר פה על בומבסטיות אלא על סלט לבבות חסה טריים שביותר יחד עם נגיעה של חומץ, סילאן וחמוציות הראו מה חסה טרייה יכולה להיות.
לסיום החלק של הראשונות הוגש מרק בטטה שהגיע בספל זכוכית צנוע והיה אחד המרקים היותר טובים שאכלתי (ואני באופן אישי שונא מרקים ידוע), אבל זה היה מרק מצוין, עשיר ומתובל בעדינות. המרק הגיע עם פסטו כוסברה ואני מתעב כוסברה למרות ששותפי לשולחן לא הסכימו איתי ואכלו את המרק שלי ברגע שסובבתי את הראש לבקש אחד בלי כוסברה.
את מצעד העיקריות פתחנו עם דג מרוקאי שהיה עיבוד לחריימה של שישי. בתוך מחבת ברזל שחו להם פילה דניס עם עגבניות, חומוס ופטרוזיליה. הדג היה עשוי היטב אם כי לטעמי לא מספיק חריף בכדי להיקרא דג מרוקאי אמיתי (אקסית מרוקאית עם סבתא אסלית לימדה אותי כמה חריף יכול להיות דג).
לאחר מכן הגיע "פילה דייגים" שהיה דג דניס עם רוטב יין ושום. אני מאוד מחבב דניס למרות שאני מעדיף דגי ים בעלי טעם דומיננטי יותר. עם הדניס הזה עשו ברג'ינה נפלאות, רוטב היין השתלב נהדר עם עגבניות שרי צלויות. הדג טוגן בצורה נהדרת והגיע עם העור פריך כמו שצריך על מצע של אורז לבן שספג את הרוטב.
המנה השלישית שהגיעה הייתה גם המאכזבת ביותר שווארמה הודו עם בצל סגול וסומאק בתוך רבע לחם טרי. המנה הגיעה יחד עם סלסת עגבניות וטחינה שהיו טובות מאוד אבל לא הצליחו להציל את הבשר מיובש עז, בנוסף התיבול היה לא מורגש וכשאני אוכל סומק אני מצפה להרגיש "סגול" בפה אבל פה הסומק לא היה הורגש כלל והבשר התייבש לחלוטין.
לפיצוי הגיעה המנה האחרונה בעיקריות – קציצות ברוטב סילאן ושזיפים. הקציצות היו עסיסיות מלאות טעם והרוטב שהגיע איתם עשה להם רק טוב, בייחוד עם האורז המצוין שהגיע שוב לשמש מצע. עד כדי כך טוב שביקשתי את המתכון מהשף שסירב בתוקף לגלות לי את המרכיבים של הקציצה והרוטב. אבל כן היה שם הרבה בצל, שום והמתיקות של השזיפים הפכה את הכול למנה שרק בשבילה שווה להגיע לארוחה.
את הארוחה ליוו יין אדום ולבן של רקאנטי יחד עם עראק חמוציות שליוו את האוכל בצורה נחמדה מאוד.
אחרי כל האוכל אפשר לומר שרג'ינה זה מקום נחמד מאוד ללכת לאכול בו, המנות גדולות ומשביעות והכי חשוב טעימות. בתור מי שמארח לא מעט יהודים מחו"ל שמבקשים לאכול כשר זו בהחלט הפכה להיות אופציה עיקרית במסעדות שאליהן אפשר לקחת אורחים.
גילוי נאות – הכותב היה אורח של המסעדה.
ארקדי אוכל דברים 
