אחד הדברים שאני הכי אוהב, זה לחוות מסעדות בעלות אישיות, ייחודיות או איך שלא תבחרו לקרוא להן. לכן, אני מאושר לנוכח העובדה שפפריקה מיקמה את מסעדת אמיליה בניצוחו של שף לירן בלו, במסגרת סבב המסעדות שלנו, בתור היעד הבא. ראוי לציין בפוסט זה גילוי נאות – נסענו לבקר במסעדה של חבר.
השף לירן בלו מאוהב בפינה הקטנה שלו, מסעדת אמיליה. המיקום מספיק רחוק מן ההמולה המטורפת של עולם המסעדנות התל אביבי, על כל האלמנטים המוכרים לנו: תחרות קשה, עלויות יקרות וכו' וכו', כך שהשף הצעיר, יכול להתמקד במה שהוא אוהב, באוכל.
יש לו את פינת המשחקים שלו: בה הוא מתנסה, לומד ויוצר. לכן גם כאשר הגענו אנו למסעדת Emelia. בדיוק נולדה שם מנה חדשה, שנוצרה יחד עם השף לירן גראודה. אחרי החיבוקים והפטפוטים עם השף, ניגשנו למלאכת הקודש – הטעימות.
כספתח גירינו את החך עם האמוז-בוש אשר בד"כ מוגש בסופ"שים: "מקרון" של קולורבי כבוש ביוזו עם מילוי סביצ'ה סלומון ונענע, קרם ג'ינג'ר וגזר וטופינג של קוויאר (העשוי מציר דגים, בלסמי וסויה) עם ברוקולי, צ'ילי ועירית. בתכל'ס, אחרי ביס כזה צריך לקום ולנסוע הביתה. אין סיכוי שיהיה עוד ביס מושלם שכזה שישתווה לחוויית הטעמים. הרעננות של הקולורבי התמזג לריקוד שקט עם הסביצ'ה העדין. לפתע אפילו הקוויאר הנדוש, שכבר הספיק לכבוש את מסעדות ארצנו, ואת תוכניות המאסטר-שף למינהן, זכה למשמעות מחודשת, וטעמו המסקרן ליווה נהדר את המנה הקסומה.
למנה ראשונה פצחנו במנת טורטליני גבינות וסלק על מצע של קרם סלק עם בלו צ'יז מעוטרת בפתיתי פרמז'ן וגרגר הנחלים. לטעמי הבצק היה טוב אך הוא קצת האפיל על טעם המילוי המרשים. יחד עם זאת, המשחק עם האגם (המצע קרם סלק) השתלבו נפלא עם טעמי המילוי ויצרו יצירה שלמה וחביבה למדי. פפריקה, שמגדירה את עצמה כמי "שלא אוכלת גבינות כחולות", טעמה, אכלה וחייכה לאללה: "טעם הבלו צ"יז היה מעודן דיו ונעים ולא השתלט על מכלול הטעמים".
עיקרית – סטייק פיקנייה (בלעדי פס השומן)
מנת הסטייק מפיקנייה (בעברית שפיץ צ'יך) הוא נתח חדש למדי במסעדות העדכניות והיה שמור על לאחרונה למסעדות "שיפוד רץ", כדוגמת קאזה דה ברזיל ודומיה. מנת הסטייק עברה עדכון מודרני עם זילופי כיפות צבעוניות של קרם גזר-ג'ינג'ר וקרם אפונת גינה. הסטייק עצמו נח על משיחה של קרם סלק עם תוספת של תירס מושחם וגבעות קונפי שרי עם ציר דמי גלאס. לטעמי, סטייק פיקניה מתקשה לרוץ ללא פס השומן והיה לי קשה בלעדיו. השף לירן בלום מספר שהסיבה הנעוצה בכך היא רצון הסועדים בנתח רזה, ואי אפשר להביא את השומן לשיאו במידת העשייה מידיום (מוגש א-לה-מינוט).
קינוחים
טעמנו שני קינוחים חדשים אך נעסוק, דווקא בהתלבטות השף, לגבי הקינוח החדש בין אם יכנס לתפריט או לא. במרכז הכוס נח כדור של גלידת וניל מצופה בברולה סוכר- לימון חמצמץ על מצע ברד פסיפלורה ופטל שחור. אם חיפשתם לכם קינוח בסגנון משחקי-השף או מאסטר-שף, זה בדיוק המקום עבורכם.
קצת מביך לספר, אבל רק בעונה הראשונה של "מאסטר-שף" הכרתי את המונח "אוכל מנחם". קצת מביש לומר, אבל הכרתי את "זיכרון מנחם" רק בסעודה עצומה בה השתתפו חלק מהשפים המובילים בישראל. כיום, אני משתמש במונח אוכל מנחם בהקשרים רבים. אני מקווה שייצא לי להוריד את "זכרון מנחם" לכונן שלי ולשלוף אותו עוד הרבה. לאחר יום ארוך לאללה, בין מסעדות בצפון ועם חברי הטוב השף עומר עלוואן בשעה 18:00 התייצבנו בבית הספר לבישול דן גורמה. עשרות שפים וטבחים מובילים עזבו הכול לטובת סעודה עצומה עבור צעירים – זמזמים של "עמותת זיכרון מנחם".
מצגת זאת דורשת JavaScript.
המחזה היה דומה למנה סוריאליסטית של מסעדות תל-אביביות מפונפנות – דיסאורדר, ניחוחות וגוונים ירוקים עזים שאחז בכל המבנה הזה ומילא אותו בחיוכים מדהימים ומרגשים. הסעודה המרתקת הזו הכילה מנות רבות ומגוונות: למנה ראשונה טעמנו את מובילי המטבח האסיאתי בישראל השף בועז צעירי ולצדו הכוכב העולה מידן סיבוני שהציגו סושי יפייפה עם פרחים. הם נעזרו בשני הסו-שפים קהן ראל, אליחנן מלכיור ועומר עלווין. למעט חומרי הגלם המעולים, ניכר גם הטאצ' הייחודי של השף צעירי במנת הפרחים המרהיבה. במטבח רחב הכפיים של דן גורמה עמד גם בינו, הידוע בשם 'ד"ר שקשוקה', ובישל מגשים על גבי מגשים של מנת הדגל שלו ושל מפרומים. ד"ר שקשוקה הרגיש וידא אישית שלא ייצא אחד מהערב הזה שלא יחווה את המנה המפורסמת שלו. השף שאול בן אדרת ריתק את ההמולה בשריקות ובצעקות, והסביר איך זורים מלח, איך יוצקים שמן זית והמון אהבה למנות שלו. בן אדרת והשפית שירה רוטמן דגן הגישו למשתתפים בריקט זהוב עם ביצת עין, ותפוח אדמה מנחם במיוחד. אני פניתי כמובן לעמדה של השף דודו ביטון, שם מצאתי את מנת הבשר שלי: מדליוני בשר הראש שעברו בישול בוואקום והיו בעלי טעמים עוצמתיים של בשר ופורט. אלה נחו על קרם חומוס עדין ועל פיסת ארטישוק א-לה רומאנה, והתחברו נפלא למנה מעולה. השף אוהד אמזלג חילק מנות דג מרוקאי עם חלות של שבת. הריח הנפלא כמו שאב אותי, לעבר הוורוד – ימי השישי בבתי חבריי באשדוד האוריינטלית. השף אוראל קמחי הגיש צ'ורוס משגע לצד סלט של שומר, פלחי הדרים ופיסטוקים קלויים. הייתם צריכים לעבור שם בשביל להבין מה שהוא עשה לטועמים… ואייל שני… אייל שני כדרכו ריתק את הסובבים בתיאוריות מרתקות. היו שם עוד רבים אחרים, שף יואב בר שהכין מנת קוסקוס עם שוקיות עוף בסגנון מרוקאי, השף הראשי במחלקת בישול בבית הספר דן גורמה, עמיר אילן שהכין רול עוף מנוקה מעצם (גלנטין) ועוד ועוד ועוד. הגיע הזמן לסכם את הערב. הזמזמים שלמענם הופק האירוע הם צעירים בגילאי 20-30 שמתמודדים עם מחלת הסרטן. השם זמזמים יוצא מהשם זכרון מנחם – העמותה שעושה קודש עבורם. קשה לי לתאר לכם כמה רגשות צפו באירוע הזה, כמה חיוכים מילאו את החלל וכמה נתינה הייתה באוויר. בנוסף, אני מוכרח לתת פרגון וקרדיט לצלם המוכשר אייל קרן על התמונות המדהימות (האחרות הן שלי 🙂 )
שלום, שמי ארקדי ואני מפחד מאפייה. מבחינתי יש אופה לחם אוטומטי והוא הסו-שף המושלם.
אז מה הבעיה? פעם אחר פעם חבריי הטובים שעוסקים בבישול למחייתם נותנים לי חיוך מלגלג שאומר: "אתה לא מתפתח, לא מבין את התהליך טבעי שנלווה ללישה, להתפחה ולאפייה עצמה, לך לאורן!".
בשנים האחרונות תופעת "אדון שיפון" סחפה רבים וטובים בארץ הפיתה אחר ניחוחות השיפון שלו.
אני לא בדיוק יודע מה הוביל למה. האם זה תור הזהב של הגורמה? סאגת המאסטר-שפים? או התיירים הרבים מצרפת?
מה שכן, לפני עשור היו מסתכלים לי בסנדוויץ' ואומרים "איכס, לחם שחור זה חונק". במקביל, עד לאחרונה המסעדות האיטלקיות ובתי הקפה הגישו פעם אחר פעם כריכי קאסטם שחזרו על עצמם או לחמי הבית (כהים או עם הדגנים) שלא באמת הצליחו לחדש.
ואז, לאחר עליית תופעת "לכל איש יש שף", גם עולם הלחם התעורר לחיים. לא פלא שהפרק הראשון של התוכנית הפופולארית "מאסטר שף עונה 4" החלה בלחם. זהו מרכיב ראשוני ומרכזי במטבח והתחרות הראשונה שלהם הייתה סביב הסנדוויץ' (והאינג'רה… בכל זאת, העדה האתיופית היא העדה הכי חמה בתקשורת הישראלית מאז טהוניה).
לא אוהב סנדוויצ'ים
בעיני זה פתרון בורגני לסיים ארוחה בזריזות!
הנה התשובה שלי לכל המצקצקים: נכון, ההמבורגר בהחלט מגיע בלחמנייה. אבל! המבורגר שמטופל נכון ומוגש על פירה מעולה וזרוע בשום מיובש, כמו שעשה השף חיים כהן בדיקסי,לא נופל מהגרסה הקלאסית והמהירה.
אבל רובנו צורכים לחם ביום יום ורובנו רגילים לעשות בו שימושים רבים.
עכשיו יש לחם לחם ויש גם לחם שהוא קינוח. אצל אדון שיפון הגבול הזה מיטשטש במיוחד.
אפוי על הלחמים של אדון שיפון.
לפני כשנה עשינו ערב גברים קשוחים, בירה ומטבלים ואחד החברים הגיע עם כמה כיכרות של אדון שיפון. הבעיה היחידה שהייתה לנו באותו הערב היא שחיסלנו את שתי הכיכרות בלי שהעברנו חצי ניגוב במטבלים. (המסע אחר הכריך המושלם).
בקיצור, אחרי תקופה ארוכה שדחיתי את הרעיון על הסף, אורן "אדון שיפון" הזמין אותי להתמודד עם הפוביה שלי מאפייה. כך קרה שנרשמתי לסדנת לחמי החורף של אדון שיפון.
אף על פי שהסדנה מיועדת לקהל הרחב ולאנשים שמתמודדים לראשונה עם קמחים, כמו עבדכם הנאמן, גם בעלי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ פוקדים את סדנאותיו של אדון שיפון. איתנו השתתף השף המפורסם ישראל אהרוני עם שני חברים ועוד כמה שפים מוכרים. היה מדהים לראות איך אורן מלמד את כולם וגם מצליח לתרום מהידע שלו לאחרון השפים.
בסדנת הלחמים שפקדתי השתתף הסו-שף הלא מוכר אליחנן מלכיור, חברי האהוב.
צחקנו שהוא הסו-שף בעל דרגת השף הכי גבוהה שפגשתי מימי (דרגה 4), אבל אליחנן מת על אורן וכך יצא לנו להרוויח עוד יועץ מקצועי מאוד, ועל הדרך גם להנות מהאדם הנדיר שבדיחותיו לא יאפשרו לכם לשמור על ארשת פנים רצינית: "סיר בצרפתית זה קלוץ, לכן מי שעושה פויקה יכונה מעתה קלוץ' ".
במהלך הסדנה הכנו לחם כוסמין וקמח מלא אורגני, לחם כוסמין וקמח מלא אורגני ללא לישה וגם לחם שיפון מלא אורגני. לא פלא שזו סדנת אפייה ארוכה מאוד אבל כולנו יצאנו טעונים בידע חדש ואפילו קצת ניסיון של ממש.
הפקת לחם מהשלב הראשון איננה דבר של מה בכך ואיכשהו תוך כדי משחק, שכחתי גם אני את חששי הגדול מאפייה.
כמה טיפים של אדון שיפון
· חפשו חומרי גלם בחנויות אתיופיות או בחנויות טבע
· קמח תמי מאפשר להכין לחמים ללא גלוטן.
· אל תשתמשו בסוכר. נסו קמח תירס.
· אם גם אתם מבשלים בירה, תוכלו למצוא לתת בחניות טבע.
· קמחים אורגניים סופחים לאט – לעולם אל תשפכו את כל המים בבת אחת, נסו להרגיש את הבצק ולראות כמה הוא צמא. הסיבה נעוצה באדמת הגידול של הדגנים ולכן קשה מאוד להגדיר כללי אצבע לכמות המים.
· המלח ממתן את פעילות השמרים. כשאין פיקוח השמרים ממשיכים להתפיח ללא הרף. יחד עם זאת – במגע ישיר המלח הורג את השמרים. גם במחמצת הסיפור זהה.
· רגישים לשמרים – בד"כ רגישים לחומרי לוואי המצורפים לשמרים בתעשייה שנועדו להבטיח חיי מדף ארוכים יותר. לכן שימוש מאוזן במחמצת ומעט שמרים יכול להיות פתרון מפתיע.
· הקיפולים בעת הלישה מעניקים כוח לגלוטן שהוא "הדבק" המצוי בקמח
· לחם ללא לישה – נח 12 שעות ומבעבע עד שהוא מוכן. לאחר מכן הוא זקוק למכת חום בסיר לוהט שישמש כתנור בתוך התנור (כמובן להשתמש גם באבן). בהמשך עבור הצבע פותחים את הסיר ומנמיכים את הטמפרטורה.
· טמפרטורה מעל 59 מעלות הורגת שמרים
· קמח אורז מונע שריפה ועמיד בחום גבוה
· שיטת לישה נכונה: להרים, להפיל ולקפל לחצי. בסוף הלישה תקבלו מרקם משי וברק יפה. זה השלב להעביר את הבצק לקערה ולכסות.
לסיכום, כמה עובדות חביבות שליקטתי מהסדנה
· הידעת? שעורה תפוחה הינה חטיף אתיופי והיא בריאה מאוד למערכת העיכול
· הידעת? האתיופים אוכלים מחמצת, זה כל כך חמוץ שנדרשת תערובת תבלינים מופלאה על מנת לשבח את הסיפור.
· הידעת? קמח כוסמין התגלה בדר' אמריקה לפני החיטה. מיעוט הגרגירים על השיבולים והקושי בגידול הדגן הפכו אותו ליקר יותר ופחות משתלם מן הקמח.
· הידעת? השיפון לא מבשיל – קוצרים אותו כשהוא עדיין ירוק.
· הידעת? אורן משלב תערובת סודית של דגנים בשביל להגיע לטעמו הייחודי.
לפני כמה ימים חגגנו את דרכו החדשה של שף מיקי קנט בקנדה. למען כולנו אני מייחל שהוא יחזור לארץ בקרוב ונוכל שוב פעם לטעם את הנדסת המנות שלו. (טוב, מספיק להתחנף למיקי. הנה כמה לינקים שיסבירו מה הכוונה דיוק-מוגזם [ארקדי פורטנוי][אור בלאן][יאיר פרייס]).
לשם כך התכנסו החברים מ"האחווה הקולרינרית": אבי ברקו, הצלם אייל גוטמן, אליחמן מלכיור ובת זוגתו, גיל בר, מקס בידה ואפילו יוסי פוזניאק מנהל הקבוצה "טעם ואוכל" (אני ממש מקווה שלא שכחתי אף אחד). וזה רבותיי היה התירוץ הרשמי לאכול שוב במעוזו של שף עומר עלווין בחג' כחיל (כן, ההוא מהכתבה של הכנאפה הנהדרת).
אין ספק שהמנות הראשונות של עומר זוכות לכבוד לפחות כמו המנות העיקריות בשאר המסעדות. כל סלט ייחודי ועשוי בצורה עוקצנית חדה ומשחררת חיוך. בכלל קשה מאוד לעצור את מלאכת האכילה ברגע שהמנות הוגשו כל עוד נותר משהו בקעריות הללו. הבעיה המרכזית כאן הייתה שאירחו אותנו מאוד מאוד יפה – הקעריות התמלאו והתמלאו והתמלאו.
מצגת זאת דורשת JavaScript.
השילוב שהקסים אותי הפעם היה מנת הסאברס וגבינת לבנה. מצד אחד יש פרי רווי נוזלים מתוק וחמצמץ טעים אך מאופק ואין מה לעשות, לצד הקסם יש גם את הגרעינים של הפרי והוא פרי חזק מאוד שפציר בך – קח או תברח! אל הטעם הזה מתמזגים גם טעמי גבינת הלאבנה המופלאה שמכין שף עומר עלווין בידיו בכפרו שבצפון. כך נפרסת קשת הטעמים ספקטרום חדשים: חמוץ וקצת מלוח אך האופי השמן של הגבינה מרגיע את הטעמים הדומיננטיים וכמו קרם מלטף הוא מגרה את החך רק להמשיך וליהנות. אך כמה טעמים כמה טעמים.
הסוד הקטן במנה זה האיזון של הטעם הכבד עם טעם עלי הנענע המרענן את כל החוויה הזו כמו חוף בהוואי או לפחות כמו הנמל הקסום של יפו.
כמנה העיקרית בחרתי במנסף – אוסובוקו כבש המוגש עם יוגורט מבושל ואורז. כי גיל בר לא היה רעב מספיק בשביל לרדת על המנה הפייבוריטית שלי: כתף טלה ממולאת באורז, בשר אנטריקוט טחון ושקדים. אז בניגוד לכתף בשר האוסובוקו הרבה פחות מתפרק מהעצם אך טעם הכבש עדין וריכוז השומן הגבוה מייצרים טעם נהדר. כמעט ששכחתי מהיוגורט הביישן שישב בפינתו וציפה לרגע התהילה מרוב שהבשר פשוט טוב. היוגורט החמצמץ העשיר את הבשר הסגור וריכך את טעמי המנה, עתה נהיה מעניין עוד יותר אך כבר לא נותר מנה לכנאפה.
במהלך הקינוח עומר כיבד אותנו בנוכחותו ואין הרבה אנשים שאני אוהב כמו האיש הזה – על אף שהוא בא כביכול מעולם אחר לגמרי משלי אני יכול לשבת עמו שעות על גבי שעות וכאילו שהזמן נעלם. החיסרון היחיד בכך שגנבנו את עומר היה בכך שהכנאפה היה כמעט "הכנאפה של עומר", כמעט.
חשוב לציין כי נהניתי וסביבי נהנו ילדים קטנים עד לקשישים חמודים.
אבל, והאבל הגדול הוא שאת ואן-גוך לא מצאתי.
אומנם אני "מכיר" את חיו האישיים כמו שאני מכיר את חייהם האישיים של כל ה"סלברטאים" שהיו באח הגדול, מאסטר שף, וכל שאר התוכניות בשקל, אבל ההילה שלו לא באמת שכנה שם.
מושג ההילה מדבר על תחושת התעצמות שאתה מקבל כשאתה פוגש את הדבר האמיתי, את הדיוקן של מונה ליזה, את פסל החירות או את אייל שני במציאות. אתה מרגיש מיוחד ושחזית במשהו שלא כולם פגשו או חשו. את זה לא היה לי בתערוכה.
כמו הכנסייה הקתולית נעשה שימוש מבריק בגדלים שהבהירות לי כמה שאני קטן ביחס ליצירות המופת של היוצר, מוסיקה מצמררת ליוותה אותי בעודי מחבר בין הסיפורים המפוזרים לידי סיפור פשוט ורצף ווידאו מוסיף קצת תנועה שמוודא שאף אחד לא נרדם להם מול האומנות.
כ-וידאו ארט זה מבריק, אבל את ואן גוך לא מצאתי באותו היום….
איך אתם הרגשתם בתערוכה? ספרו כאן או בפייסבוק שלי …
ארקדי אוכל דברים 
