ארכיון הבלוג
תפריט החורף של מסעדת רג'ינה | ארקדי הוזמן לאכול בחוץ בשביל להרגיש בבית
בשיאו של חודש ינואר, מול אקלים ים תיכוני חורפי, החנתי את הרכב בחניון העייף של מתחם התחנה בתל אביב-יפו. עם פתיחת דלת המכונית, מיד טיפס אלי ריח הים. הוזמנו לשולחן אינטימי במסעדת רג'ינה לחנוך את תפריט החורף של השנה החדשה.
לפעמים אתה הולך למסעדה, לפעמים אתה הולך לארוחה בבית. כאן, לא רק בגלל האלכוהול, חשתי דיסוננס משמעותי: מצד אחד זו מסעדה במתחם היוקרתי והנוסטלגי בעל הקירות העבים שמדיפים היסטוריה מקומית. מצד שני, באנו בשביל לאכול קציצות ומרק מהביל והקירות שבחלל היו שלווים ורגועים והתחברו לאובייקטים מלאי הנוסטלגיה.
נשבע לכם שזה לא היין והצ'ייסרים של העראק עם הפסיפלורה שסיבכו אותי עם המקום הזה אבל הרגשתי שהתארחתי אצל ציפי בסלון.
ציפי
ציפי זו שמחה. ציפי זו גברת שאני לא מאמין שהיא מבוגרת ממני בשנה. עם שמחת החיים וחיוך משגע היא כבשה אותנו, עוד לפני שטעמנו את הכבד הקצוץ שהחבר'ה בשולחן ציפו לו בעיניים גדולות. בסוף הארוחה שלנו הבטחתי לציפי שאני אחזור לקבלת שבת בקרוב. אין לי מושג אם זה בגלל האוכל או בגלל האווירה המחשמלת שהשאירה ציפי באוויר.
אבל עזבו שטויות בואו נתמקד במה שחשוב באמת – אוכל
זו מסעדה כשרה. (כן כן… אני יודע).
גם אני חייכתי קצת פחות כשראיתי את הכיתוב "כשר" מתחת לשלט החיוור שהזכיר לנו שבכל זאת מדובר במסעדה. האמת, שפים רבים טוענים שאומן יודע לצייר בידיים "קשורות" כך שעל פניו יש כאן אתגר משמעותי לא קטן.
לא בדיוק הבנתי מדוע כל הרעש והצלצולים סביב הכבד הקצוץ של רג'ינה.
הטוויסט המתקתק חביב ושלושת סוגי הבצלים שנחו מעל ציירו תמונה מעניינת ואפשרו לשחק במגוון הטעמים. אבל כאן לא נפלתי מאיזה אושר עילאי או חוויה גסטרונומית שאין שניה לה. אולי כי גדלתי על כבד קצוץ שונה לגמרי, כזה שצועק פולניות עם קצת ביצה ובצל מטוגן.
דווקא הסלט המרוקאי שכונה "שכונה" עשה לי רק טוב, החריפות הבומבסטית עשתה לי תאבון בבטן והייתי מוכן לתקוף עוד מנה או להתחיל לירוק אש (בטח יש לזה מונח דרוקני ומרשים יותר אבל תסלחו לי… מהגר). בכל אופן, אין ספק שהילדות באשדוד השאירה בי את אותותיה וחיבה ענקית לסלט הפשוט.
לחם הפרנה המרוקאי שכב לו סקסי בטירוף על שולחן האוכל. השתוקקתי לתת איתו טבילה עמוקה ברוטב של הסלט המרוקאי, אבל הרגשתי לא בנוח לעשות כאן שכונה. חוץ מזה, לחם זה משמין לא?.
בדיעבד מזל שלא עשיתי את זה. המנות החורפיות מתפריט החורף היו משאירות אותי קבור עמוק עמוק בכיסא לו עשיתי כן.
קובה בקר וכבש במרק סלק לצד גונדי חומוס ועוף
מצד אחד קובה טוב זה רק אצל הדודות, האלו שעושות קובה מגיד אפס עד גיל מאה. כאן היה קצת חסר הטאצ' הזה, לפחות בעיני. מצד שני, מרק הסלק העיף אותי לבורשט שלנו. חם מהביל ואדום לילי. מנה שהייתי שמח לקבל בבית, או בבית חמים של חברים.
גם הגונדי לא עומד מול הגונדי של האמא של האקסית, אבל כאן המנה מזכירה עוד משהו פתאום: אתה לא מתארח אצל חברים בבית, אתה נמצא במסעדה. טעמי ההל והכמון נתפסים בכף הגדושה במאכל הפרסי הזה ומעניקים חוויה רחבה יותר לכל ביס וביס. טעמתי כבר גונדי טעים יותר, אבל לא טעמתי כזה.
תפריט חורף וקונספט הקציצות
כמנות עיקריות נגסנו בקציצות סופריטו בקר וטלה בבישול ארוך שהוגשו עם חציל, תפוח אדמה ועלים על מצע של אורז שקט. כמו כן, טעמנו גם קציצות בגדד ברוטב מתקתק של שזיפים וסילאן שהוגשו גם על האורז הלבן. לצידם נחה צלחת קבבים שמנמנים עם רמיזות טחינה בתוכם, על מצע טחינה חלקה.
גולת הכותרת – סינייה קציצות בקר וכבש בוגר עם ירקות חרוכים בטחינה עמוקה על מחבת. (*****)
זה לא שהמנות העיקריות לא היו טובות, אבל הן לא היו לטעמי. אני פחות מתחבר לטעמי קינמון מובהקים בבקר או קציצות עם אחוזי שומן בריאים. אבל הסינייה הזו הייתה טעימה, נעימה ומלטפת ונהניתי מכל ביס וביס.
כשיצאתי לסיגריה העליתי את התמונה של מנת הסינייה לפייסבוק והגיב לא אחר מאשר חוסאם אלבבור.
אמרתי לו משהו פשוט: יהודים לא מצליחים בד"כ להפתיע אותי עם המנה הזו, הם עובדים עם הראש ולפי מתכון. לערבים המנה הזו באה עם רגש והם עושים אותה כמו שצריך. בגלל זה כל כך שמחתי למצוא מנת סינייה מוצלחת במסעדה יהודית. מצחיק שלא הבחנתי, אבל גם מנהל המטבח במסעדת רג'ינה, שהפתיע אותי עם מנת הסינייה היה בכלל בן דוד.
* תודה וקרדיט לנורית פלד על התצלומים
כתבות נוספות על מסעדת רג'ינה: אמיתי איצקוביץ' (פוסט אורח) | יעקב פרחי – הלוחש לסירים |
"יה ווארדי, איזו קציצה!" – רג'ינה בתחנה | לבנה | נורית פלד | הקדירה של ששת – מסעדה של קיבוץ גלויות
רג'ינה, מתחם התחנה בת"א | ארקדי יצא למילואים – אז קיבלתם פוסט אורח של אמיתי איצקוביץ' (כשר וביתי)
מסעדת רג'ינה יושבת בתוך מתחם התחנה היפה בפני עצמו, בתוך בניין אבן יפיפה עם חצר שפשוט משלימה את האווירה של המקום. המסעדה נפתחה לפני כ 3.5 שנים על ידי דפנה וניר שרצו להקים מקום אחר שישלב את המטבחים של קהילות ישראל ויהיה מקום כשר ואיכותי. על אף שהשילוב הזה לרוב מהווה מפלה אפשר לומר בפה מלא שהמסעדה מצליחה לעשות זאת בהצלחה מרובה. לאחר 3.5 שנים רג'ינה החליטה להתחדש בתפריט חדש שפותח על ידי מיקה שרון. שרון הייתה בין השפים הראשונים בישראל להכין המבורגר גורמה במסעדת אודיאון הנהדרת ז"ל. התפריט ברג'ינה מקנה מסע טעימות בקרב כל הפזורה היהודית בעולם ומאפשר לך לטעום מטבחים שונים שלהפתעתי הרבה היה עשוי בצורה טובה מאוד.
בעיני, מסעדת רג'ינה מהווה מבחינתי אניגמה, מצד אחד ביקורת קוטלות כולל אחת "מהארץ" ומצד שני קהל מעריצים לא קטן. אז מה התשובה לחידה הזו? יצאתי בשליחות ארקדי פורטנוי האחד והיחיד לבדוק.
את הארוחה פתחנו עם לחם שנאפה במקום, שהיה חם עם קרום מתפצפץ ופריך שהגיע ביחד עם שום קונפי מצוין, רק מכיוון שמדובר על מסעדה כשרה לא היתה חמאה ללוות את את הלחם, וזה בערך הדבר הרע היחיד שיש לי לומר עליו.
יחד עם הלחם הגיעו איקרה וסלמון מעושן שבניגוד לכל שאר המנות במסעדה לא מוכנות במטבח אלא מגיעות מספק חיצוני, באופן אישי האיקרה הרגישה לי תעשייתית מידי גם בטעם וגם בצבע שהיה לבן בוהק לעומת איקרה ביתית שהיא טיפה יותר עכורה, אבל הטעם של הסלמון הכבוש שהוגש עם צלפים מהזן הגדול כיפר עליו בקלות. איתם גם הגיע אנטיספטי שהיה חביב אבל לא יותר מזה.
"סלט הפועלות" שהגיע מיד אחרי בהחלט הוכן במקום, הסלט הזה מראה כיצד חומרי גלם טובים לא צריכים שום דבר בומבסטי ובהחלט לא מדובר פה על בומבסטיות אלא על סלט לבבות חסה טריים שביותר יחד עם נגיעה של חומץ, סילאן וחמוציות הראו מה חסה טרייה יכולה להיות.
לסיום החלק של הראשונות הוגש מרק בטטה שהגיע בספל זכוכית צנוע והיה אחד המרקים היותר טובים שאכלתי (ואני באופן אישי שונא מרקים ידוע), אבל זה היה מרק מצוין, עשיר ומתובל בעדינות. המרק הגיע עם פסטו כוסברה ואני מתעב כוסברה למרות ששותפי לשולחן לא הסכימו איתי ואכלו את המרק שלי ברגע שסובבתי את הראש לבקש אחד בלי כוסברה.
את מצעד העיקריות פתחנו עם דג מרוקאי שהיה עיבוד לחריימה של שישי. בתוך מחבת ברזל שחו להם פילה דניס עם עגבניות, חומוס ופטרוזיליה. הדג היה עשוי היטב אם כי לטעמי לא מספיק חריף בכדי להיקרא דג מרוקאי אמיתי (אקסית מרוקאית עם סבתא אסלית לימדה אותי כמה חריף יכול להיות דג).
לאחר מכן הגיע "פילה דייגים" שהיה דג דניס עם רוטב יין ושום. אני מאוד מחבב דניס למרות שאני מעדיף דגי ים בעלי טעם דומיננטי יותר. עם הדניס הזה עשו ברג'ינה נפלאות, רוטב היין השתלב נהדר עם עגבניות שרי צלויות. הדג טוגן בצורה נהדרת והגיע עם העור פריך כמו שצריך על מצע של אורז לבן שספג את הרוטב.
המנה השלישית שהגיעה הייתה גם המאכזבת ביותר שווארמה הודו עם בצל סגול וסומאק בתוך רבע לחם טרי. המנה הגיעה יחד עם סלסת עגבניות וטחינה שהיו טובות מאוד אבל לא הצליחו להציל את הבשר מיובש עז, בנוסף התיבול היה לא מורגש וכשאני אוכל סומק אני מצפה להרגיש "סגול" בפה אבל פה הסומק לא היה הורגש כלל והבשר התייבש לחלוטין.
לפיצוי הגיעה המנה האחרונה בעיקריות – קציצות ברוטב סילאן ושזיפים. הקציצות היו עסיסיות מלאות טעם והרוטב שהגיע איתם עשה להם רק טוב, בייחוד עם האורז המצוין שהגיע שוב לשמש מצע. עד כדי כך טוב שביקשתי את המתכון מהשף שסירב בתוקף לגלות לי את המרכיבים של הקציצה והרוטב. אבל כן היה שם הרבה בצל, שום והמתיקות של השזיפים הפכה את הכול למנה שרק בשבילה שווה להגיע לארוחה.
את הארוחה ליוו יין אדום ולבן של רקאנטי יחד עם עראק חמוציות שליוו את האוכל בצורה נחמדה מאוד.
אחרי כל האוכל אפשר לומר שרג'ינה זה מקום נחמד מאוד ללכת לאכול בו, המנות גדולות ומשביעות והכי חשוב טעימות. בתור מי שמארח לא מעט יהודים מחו"ל שמבקשים לאכול כשר זו בהחלט הפכה להיות אופציה עיקרית במסעדות שאליהן אפשר לקחת אורחים.
גילוי נאות – הכותב היה אורח של המסעדה.