ארכיון הבלוג
תפריט החורף של מסעדת רג'ינה | ארקדי הוזמן לאכול בחוץ בשביל להרגיש בבית
בשיאו של חודש ינואר, מול אקלים ים תיכוני חורפי, החנתי את הרכב בחניון העייף של מתחם התחנה בתל אביב-יפו. עם פתיחת דלת המכונית, מיד טיפס אלי ריח הים. הוזמנו לשולחן אינטימי במסעדת רג'ינה לחנוך את תפריט החורף של השנה החדשה.
לפעמים אתה הולך למסעדה, לפעמים אתה הולך לארוחה בבית. כאן, לא רק בגלל האלכוהול, חשתי דיסוננס משמעותי: מצד אחד זו מסעדה במתחם היוקרתי והנוסטלגי בעל הקירות העבים שמדיפים היסטוריה מקומית. מצד שני, באנו בשביל לאכול קציצות ומרק מהביל והקירות שבחלל היו שלווים ורגועים והתחברו לאובייקטים מלאי הנוסטלגיה.
נשבע לכם שזה לא היין והצ'ייסרים של העראק עם הפסיפלורה שסיבכו אותי עם המקום הזה אבל הרגשתי שהתארחתי אצל ציפי בסלון.
ציפי
ציפי זו שמחה. ציפי זו גברת שאני לא מאמין שהיא מבוגרת ממני בשנה. עם שמחת החיים וחיוך משגע היא כבשה אותנו, עוד לפני שטעמנו את הכבד הקצוץ שהחבר'ה בשולחן ציפו לו בעיניים גדולות. בסוף הארוחה שלנו הבטחתי לציפי שאני אחזור לקבלת שבת בקרוב. אין לי מושג אם זה בגלל האוכל או בגלל האווירה המחשמלת שהשאירה ציפי באוויר.
אבל עזבו שטויות בואו נתמקד במה שחשוב באמת – אוכל
זו מסעדה כשרה. (כן כן… אני יודע).
גם אני חייכתי קצת פחות כשראיתי את הכיתוב "כשר" מתחת לשלט החיוור שהזכיר לנו שבכל זאת מדובר במסעדה. האמת, שפים רבים טוענים שאומן יודע לצייר בידיים "קשורות" כך שעל פניו יש כאן אתגר משמעותי לא קטן.
לא בדיוק הבנתי מדוע כל הרעש והצלצולים סביב הכבד הקצוץ של רג'ינה.
הטוויסט המתקתק חביב ושלושת סוגי הבצלים שנחו מעל ציירו תמונה מעניינת ואפשרו לשחק במגוון הטעמים. אבל כאן לא נפלתי מאיזה אושר עילאי או חוויה גסטרונומית שאין שניה לה. אולי כי גדלתי על כבד קצוץ שונה לגמרי, כזה שצועק פולניות עם קצת ביצה ובצל מטוגן.
דווקא הסלט המרוקאי שכונה "שכונה" עשה לי רק טוב, החריפות הבומבסטית עשתה לי תאבון בבטן והייתי מוכן לתקוף עוד מנה או להתחיל לירוק אש (בטח יש לזה מונח דרוקני ומרשים יותר אבל תסלחו לי… מהגר). בכל אופן, אין ספק שהילדות באשדוד השאירה בי את אותותיה וחיבה ענקית לסלט הפשוט.
לחם הפרנה המרוקאי שכב לו סקסי בטירוף על שולחן האוכל. השתוקקתי לתת איתו טבילה עמוקה ברוטב של הסלט המרוקאי, אבל הרגשתי לא בנוח לעשות כאן שכונה. חוץ מזה, לחם זה משמין לא?.
בדיעבד מזל שלא עשיתי את זה. המנות החורפיות מתפריט החורף היו משאירות אותי קבור עמוק עמוק בכיסא לו עשיתי כן.
קובה בקר וכבש במרק סלק לצד גונדי חומוס ועוף
מצד אחד קובה טוב זה רק אצל הדודות, האלו שעושות קובה מגיד אפס עד גיל מאה. כאן היה קצת חסר הטאצ' הזה, לפחות בעיני. מצד שני, מרק הסלק העיף אותי לבורשט שלנו. חם מהביל ואדום לילי. מנה שהייתי שמח לקבל בבית, או בבית חמים של חברים.
גם הגונדי לא עומד מול הגונדי של האמא של האקסית, אבל כאן המנה מזכירה עוד משהו פתאום: אתה לא מתארח אצל חברים בבית, אתה נמצא במסעדה. טעמי ההל והכמון נתפסים בכף הגדושה במאכל הפרסי הזה ומעניקים חוויה רחבה יותר לכל ביס וביס. טעמתי כבר גונדי טעים יותר, אבל לא טעמתי כזה.
תפריט חורף וקונספט הקציצות
כמנות עיקריות נגסנו בקציצות סופריטו בקר וטלה בבישול ארוך שהוגשו עם חציל, תפוח אדמה ועלים על מצע של אורז שקט. כמו כן, טעמנו גם קציצות בגדד ברוטב מתקתק של שזיפים וסילאן שהוגשו גם על האורז הלבן. לצידם נחה צלחת קבבים שמנמנים עם רמיזות טחינה בתוכם, על מצע טחינה חלקה.
גולת הכותרת – סינייה קציצות בקר וכבש בוגר עם ירקות חרוכים בטחינה עמוקה על מחבת. (*****)
זה לא שהמנות העיקריות לא היו טובות, אבל הן לא היו לטעמי. אני פחות מתחבר לטעמי קינמון מובהקים בבקר או קציצות עם אחוזי שומן בריאים. אבל הסינייה הזו הייתה טעימה, נעימה ומלטפת ונהניתי מכל ביס וביס.
כשיצאתי לסיגריה העליתי את התמונה של מנת הסינייה לפייסבוק והגיב לא אחר מאשר חוסאם אלבבור.
אמרתי לו משהו פשוט: יהודים לא מצליחים בד"כ להפתיע אותי עם המנה הזו, הם עובדים עם הראש ולפי מתכון. לערבים המנה הזו באה עם רגש והם עושים אותה כמו שצריך. בגלל זה כל כך שמחתי למצוא מנת סינייה מוצלחת במסעדה יהודית. מצחיק שלא הבחנתי, אבל גם מנהל המטבח במסעדת רג'ינה, שהפתיע אותי עם מנת הסינייה היה בכלל בן דוד.
* תודה וקרדיט לנורית פלד על התצלומים
כתבות נוספות על מסעדת רג'ינה: אמיתי איצקוביץ' (פוסט אורח) | יעקב פרחי – הלוחש לסירים |
"יה ווארדי, איזו קציצה!" – רג'ינה בתחנה | לבנה | נורית פלד | הקדירה של ששת – מסעדה של קיבוץ גלויות
Pelicano | מסעדת טאפסים ברעננה שאנחנו אוהבים
כשאני וזוגתי רוצים ליהנות קצת באווירה צעירה, מאיזו מסעדה טובה באזור רעננה, כמעט באופן אוטומטי אנחנו חוזרים למסעדת פליקאנו. הכי כיף שבדיוק החורף החליט להצטרף אלינו וביים לנו אווירה חורפית ונהדרת. זה היה מזג אוויר מושלם להתחיל עם בירה פאולנר מעורפלת ולא מסוננת, בכל זאת, הערב אפור כמו באירופה.
באופן מפתיע למדי בכוס הפאולנר שלי צף פלח תפוז. מבחינתי זו הייתה עוד בשורה חגיגית של ממש (לאחרונה שבתי מטיול באירופה, ושם זה עניין שגרתי ושדרוגי). אצלנו בארץ, עד כה פלחי לימונים עיטר בקבוקי קורונה ולא יותר. אז אני כבר חייכתי. יקירתי כרגיל פנתה לגוורצטרמינר, הכוס שלה. ואז סוף סוף יכולנו להתחיל בחלק החשוב: לבחור את מרכיבי הארוחה. רק טיפ קטן לצוות פליקאנו (בגדר המלצה) רצוי את הלימון להקטין בבקשה.
אחד הדברים שאנחנו אוהבים כאן זה התפריט הדינאמי. ממש כמו במסעדות בראסרי, כל פעם אנחנו מגלים שינויים והפתעות. קודם כל הזמנתי את קוקטייל השרימפס עם האגסים (עד שנחליט מה אנחנו באמת רוצים). עכשיו תצחקו אבל אף על פי שהשרימפס קצת אכזב והיה אובר-קוקד, הסלט בכוס היה פשוט מ-צ-ו-י-ן: הרבה ירק קצוץ, גרעיני רימון, צנוברים ומיץ לימון – פשוט מעלף.
עוד המלצונת קטנה לצוות המטבח באהבה: בחייאת תעשו מנת סלט כזו. מבחינתי ותרו על השרימפס.
מנת הבורי הייתה מדליקה. שני פילטים נחו על ריזוטו עם רוטב עדין שככל הנראה על בסיס פלפלים. אני נשבע שרציתי לספר לכם על המנה הזו. אלא שיקירתי הנחמדה כמעט נשכה אותי בביס השני שניסיתי להגניב ממנה ולקחה את הדג לעצמה. הדג היה עשוי נפלא. הריזוטו היה ספוגי עתיר בטעמים, כמו שצריך והרוטב נכח אך לא השתלט על המרכיבים האחרים (כל הכבוד!). רוצים לשמוע משהו יותר מבדר? בסוף הארוחה יקירתי ביקשה עוד צלוחית עם הריזוטו. – זה כמה היא אהבה.
ולגבי הדג, רק עוד טיפה מלח יעזור נורא.
הכבדים בפורט סילאן ופטריות היו מנה ביתית למדי. בעוד שבאירוח ביתי הייתי מתרשם ממנה שתוגש כך, במסעדת טאפסים טובה ציפיתי ל"קצת יותר".
מנת הסינייה הייתה אף היא פשוטה. טעם הבשר הטחון לא היה עם העוצמות של סינייה טלה כמו במגזר. אם אתם לא נמנים עם אוהבי הכבש אולי דווקא אתם תתחברו למנה, אך אותי היא פספסה.
דווקא על מנת הפולנטה הייתה לנו אי הסכמה. בעוד שהיקירה כמעט החזירה את המנה אצלי היא הייתה כמו אהבה ראשונה. זוגתי התחרדה כי קיבלה זיכרונות מבאסים מילדותה, אך אני חטפתי את המנה והתענגתי נורא. טעם הפטריות העשיר נתפר בטעם הנימוח והדייסתי ויצר חיבור משביע, כפרי ונהדר. אם כבר אנחנו עוסקים במנת פולנטה – ככה היא צריכה להיות!
לקינוח הוגשה גם עוגת גבינה (הלא אפויה). מכיוון שאני בדרך כלל שומר על הגזרה אז מלבד ביס השארתי לגברת את כל העוגה. אגב הבוטנים המסוכרים – כיף חיים…וההגשה משגעת.
עמוד ההמלצות והביקורות על מסעדת פליקאנו :
אתר הבית של המסעדה | כתובת המסעדה : החרושת 14, רעננה | כתבה סמויה על מסעדת פליקאנו טאפאס בר
מסעדת הטרקלין – ביסטרו בשר ויין | ארוחת עשרת המנות במסגרת הסיור הקולינרי 'מאסטרשוק'.
שרדונה, רזרב 1848 (2011)
לאחר הסיור בשוק הכרמל הגענו לגראנד פינאלה של 'מאסטרשוק' – ארוחת עשרת המנות ב'הטרקלין'. את "הסעודה האחרונה" התחלנו עם רזרב של יקב 1848. הפעם היין הרשים אותי עד מאוד בטעמו העשיר והמלא אשר לווה במתיקות עדינה וטעמו צלול וקליל מאוד.
גם אנשים כמוני, ללא הבנה רבה ביין יופתעו לגלות כמה שהשרדונה נהדר. בהמשך הדר אוקנין גם סיפרה לי מה פשר התלהבותי, מסתבר שזהו יין רזרב הזוכה בקטגוריית השרדונה לשנת 2013 בתחרות אשכול הזהב.
מאחר שחבריי הבלוגרים העלימו את המנה הראשונה עוד לפני שסיימתי לצלם אותה, במנה השנייה התפשרתי על הצילום והזדרזתי להגניב ביס. מנת הארטישוק עם גבינת העזים שילבה טעמים חמוצים עם הגבינה השמנה שהפרו זה את זה, במילה אחת נהדר. דווקא את המצע, ראגו לקט עגבניות שרי, לא הבנתי. זוהי תוספת חורפית אשר הכבידה על האופי הקיצי של הארוחה ולכן עמדה בעיני בגדר כל המוסיף – גורע.
1…2….3 דג מתיאס
המתיאס הוגש לנו לצד לחם פראנה שהיו עולם והיפוכו, מבחינה תרבותית, אבל בטעמים הם השתלבו נפלא. המליחות של המתיאס נשברה על קצוות הלחם הפריך שנאפה על חלוקי נחל. הניגודיות שבין מרקמו הקשה של המאפה מול הרכות של המתיאס פשוט הנחיתו אותי לתחושת סוף-השבוע ורק כוס גבוהה של אוזו ונענע היו חסרים.
יש לנו מנה מנצחת: סינייה של הטרקלין
גם מנת הסינייה נחתה על שולחננו. טעמו של קבב הטלה בטחינה היה נימוח ,אוריינטלי ובעל ניחוח עדין. האיזון המחושב של קשת הטעמים בקבבונים לא אפשרו לטחינה להסתיר את טעמי הטלה. כמו כן, נוכחות החציל הייתי מפתיעה ונהדרת. זו מנה כבדה מעט לקיץ הישראלי, אבל אכלתי בשקיקה בלי לחשוב על ההשלכות. מנה נהדרת ועשויה נפלא.
להקת השייטל וחלוקי הנחל הלוחשים
ההגשה הפראית של רצועות השייטל הקסימה אותנו. על מצע של מיקרו עלים נחו להן חתיכות שחומות, ורדרדות ובתוליות מבפנים שהמתינו לחדירת החום לעומקן. הצריבה של חלוקי הנחל הלוהטים. לרוב אכן הייתי בולע את הפיסות היפיפיות כפי שהן אך כאן מגיע "ה-אבל ה-גדול". נתח השייטל הוא בעל טעם בשרני וסיבי מאוד כיאה לשריר אחורי אבל הוא רחוק מהרכות של הסינטה והפילה. לכן זהו הימור גדול מידי לעשות את הבשר אל מעבר למידת המידיום, והחתיכות לא היו עד כדי כך בתוליות אחרי הכול.
עתה, כל סועד בחר את החתיכה היפה ביותר והניחה על המזבח עד אשר האבן הלוהטת צלתה אותה לפי טעמו. אין ספק שזהו גימיק מסעדני נחמד ועל כן גם פופולארי. פיסות אחדות היו בהחלט מדהימות: עסיסיות, בעלות טעם בשרני מלא ונעימות ללעיסה. מנגד, אחרות היו סיביות יותר והקשו על ההנאה. זוהי מנה קרניבורית קלאסית שמיועדת לקרניבורים שאוהבים לעיסה הממושכת ומיצוי טוטאלי של הבשר. הקושי הנוסף היה חלוק הנחל עצמו. למורת רוחי האבן התקררה במהרה ולכן חתיכות אחדות פשוט נותרו בצלחת. אם בביקורכם תהיו עדיין רעבים פשוט תבקשו אבן נוספת.
בעוד ששאר יושבי השולחן כבר גלשו לקינוחים, אני עזרתי לרזרב המדהים של 1848 להסתיים וחייכתי חיוך גדול. במקום הקינוחים כמובן שפנינו לטעום את ההמבורגר המפורסם של הטרקלין (לחצו להמשך הכתבה…)
גילוי נאות: הוזמנו לסקר את ארוחת 'עשרת המנות' במסעדת הטרקלין ואת הסיור הקולינרי בשוק הכרמל במסגרת סבב – מאסטרשוק (קישור לדף של נורית).
ארקדי אוכל דברים 