ארכיון הבלוג
השקת תפריט החדש של קפה ציונה ב…נס ציונה | ארקדי הוזמן למסעדה גם כשרה וגם חלבית
כאשר יעקב, הלוחש לסירים, הזמין אותי לסקר את התפריט החדש בנס ציונה נעניתי מיד להצעה. רק כשהגעתי הבנתי כי בכלל מדובר בבית קפה ושקפה ציונה מתמחה במטבח חלבי כשר – אוי גוועלד. יחד עם זאת, השף ניר תמרי הבטיח לי מנות מושחתות "כמו של קרניבורים" אז נשארתי לשבת לשולחן ולא ברחתי בריצת אמוק. את התפריט החדש אציג לכם לפי ציון המנות.
הקרוסטיני של שירה
כשאתם נמצאים משום מה בנס-ציונה, אסור לחלוף על פני קפה ציונה בלי לטעום את הקרוסטיני של שירה. פרוסת לחם ביתי עבה וחמימה, משובצת אגוזי לוז ומשוחה בגבינה כחולה נמסה. מעליו פזורות חתיכות גסות ועסיסיות של ארטישוק, קוביות גדולות של גבינה כחולה (אשר שותלות את טעמן החריף האופייני) עם צימוקי שרי חמצמצים-מתקתקים ועלי רוקט שמרעננים את כל הסיפור. הכריך המושחת מעניק מנגס מושלם עמוס בטעמים עם אקורד סיום של בלסמי מצומצם חמצמץ, מתוק ודוקרני. אי אפשר שלא לחייך אל מול הפשטות והאיזון להפליא של כריך המושלם של השפית שירה רוטמן דגן.
(34 ש"ח)
טוסטיני עגבניות
עוד מנה פשוטה ונהדרת בבית הקפה ציונה הייתה טוסטיני עגבניות. המנה ראויה לשבח דווקא בשל הפשטות שלה. על לחם ביתי עבה עם הרבה שום עוקצני, נחה ערימה יפה של לקט עגבניות עם בצל סגול וצוברים. כמה פשוט ככה טעים. במנה הזו גם הפתיעה אותי הגבינה העיראקית שהייתה נטולת מליחות והעניקה רובד קשוח של גבינה מקומית.
את האוכל נהניתי להוריד עם יין נהדר של יקב כהנוב (מרלו 2010) בעל גוף עשיר ועמוק שנטו לכיוונו של תפוח אדום עסיסי. היין הזה היה הרבה יותר מוצלח מן הקברנה סוביניון 2011 של יקב אסף שהיה לטעמי שטוח ומימי.
פיצה מרגריטה
אם תגיעו בפורום משפחתי, עיניכם ינוחו ככל הנראה על הפיצה בתפריט ובצדק. למעט החמיצות (הטבעית) של העגבניות (שאני פחות מסמפט), הפיצה הייתה ברמה גבוהה מאוד. התפתחותו של השף ניר תמרי באיטליה הורגשה בפיצה החביבה הזו, החל מהבצק הדק והפריך וכלה בגבינת המוצרלה המפנקת ותוספת הפלפל הקלוי והצבעוני. אף על פי שאין כאן בגדר חידוש כזה או אחר מדובר בפיצה שהוכנה ביד איטלקית מדויקת. באופן אישי, קשה לי להאמין שתזמינו מגש לילדים ולא תתפתו לגנוב סלייס, אז מראש עדיף להזמין שניים.
(52 ש"ח + 6 לתוספות)
צילום: אייל גוטמן
ארטישוק בגריל
מנת הארטישוק הצלוי והמהביל הוגשה עם יוגורט קריר, שלטעמי קצת כיבה את התשובה של המנה הזו. היה בה שילוב נעים של פסטו עשיר עם עגבניות חמצמצות ומלח גס אשר רעננו את החך אחרי נגיעות שמן הזית. למרות זאת עדיין הרגשתי שבמקרה הזה המשחק של חם-קר, שנכנס חזק למטבח הישראלי בשנה האחרונה, עשה עוול למנה וגרם לה בעיקר להיות משחק קר עם ארטישוק מקורר בניגוד לרצונו.
(42 ש"ח)
סיגרים
המנה במלית של עגבניות, אגוזי מלך וגבינה רוסית (טבורוג) אמנם התרחקה מהרעיון הגנרי של סיגרים מזרחיים ויצרה קונספט שנשמע מעניין, אך לא נהניתי ממנה. קודם כל הסיגרים הוגשו עם הרבה שמן שהזיעו. שנית, המלית עצמה לא הייתה מאוזנת לטעמי ומשכה מאוד לטעם החמוץ של העגבנייה בלי לתת נוכחות משמעותית לאגוזי המלך. גם הגבינה הרוסית לא ממש הצליחה לאזן את הטעמים וחבל. כאשר ניסיתי לתת צ'יאנס לסיגר עם דיפ של ציזיקי רענן בהחלט נרשם שיפור קל, אך עדיין לא הייתי ממהר להזמין את המנה בשנית.
סלט תפוחי האדמה שרופים
מנת תפוחי האדמה לא כל כך הותירה רושם חיובי אצלי. מצד אחד תפוחי אדמה ושמנת חמוצה תמיד מתחברים עבורי לאוכל של בית, ואני מאוד מעריך מסעדות שמעוניינות להחזיר אותך לטעמים הללו. מצד אחד, המנה הייתה קצת בגדר כל המוסיף גורע. מצד אחד האיולי שמנת חמוצה היה פיתוח נעים ושאר המנה העמוסה בעגבניות, בלסמי, בצל ופסטו היה חגיגה צבעונית. אבל מצד שני לטעמי המנה לא הדוקה למקשה אחת נעימה אלא לסלט שמעניין לטעום, ואז לעבור למנה יותר מעניינת.
(48 ש"ח)
כופתאות חומוס בקארי פיקנטי
מה זה? למען האמת, בכל הנוגע לאוכל הודי אני בור לחלוטין. כאן חשתי שאני טועם קניידלאך עשוי חומוס עם טעמים עזים של משחה פיקנטית שלא מצאו מקום בפי. המג'דרה בצד הייתי חביבה מאוד אך היא לא סיפקה לי הצדקה משמעותית להתחבר למנה.
(52 ש"ח)
פילה לברק עם קראסט וגראטן תפוחי אדמה
אני אוהב לברק. אני אוהב תפוחי אדמה. אבל לא מצאתי את עצמי במנה הזו. הדג הוגש עם קראסט שהיה לטעמי גס מדי, והכיל גם כמה גלעיני לימון (צוות מטבח, להתרכז, אההם אההם!). מלבד זאת, הדג היה עמוס מדי בטעם לימוני שגנב את ההצגה ולדעתי פשוט לא היה מוכן להיתפס לגראטן העדין. האספרגוס היה הנחמה שלי במנה הזו ולמען האמת גם הגמבה הקלויה שהוסיפה נדבך ראוי.
אני מתנחם בעובדה שהשף ניר תמרי היה בשולחן שלנו והסביר לנו על המסעדה ואולי מדובר בנפילה חד פעמית עם מנה לא מאופסת.
לסיכום
במסעדת ציונה נהניתי מן הכריכים המושחתים שנבנו כהלכה. הקרוסטיני של שירה היה טעימה של תשוקה ושפע. הברוסקטה של שירה היא כמו בלסמי מצוצמם מתוק אבל חמוץ, מרירה אבל חייכנית – יוקרתית אבל פשוטה. האוכל הפשוט היה בשיאו אבל דווקא המנות המתוחכמות היו לטעמי מאוד מוגזמות ולא מאוזנות.
השף הבטיח חוויית שחיתות "כמו קרניבורית" ואכן חלק גדול מהמנות היו מושחתות,
אבל דווקא במנות העיקריות פחות חגגתי ומשחק הטעמים, שהצטייר תחילה כפיוז'ן מעניין, הרגיש לי בסוף כמו ציור לא גמור. השף סיפר כי המטבח מאוד מאזין לרחשי הציבור ואני מאמין שככל שהמנות הללו יוטמעו חזק יותר בתפריט, כך הפידבק ישפיע יותר על המטבח ויצור את היצירה המוגמרת.
מצד שני, כאשר אייל גוטמן מצלם את זה – הכל נראה הרבה יותר טוב. בתאבון 😉
ארקדי אוכל דברים 