ארכיון הבלוג
ארקדי (שוב) לגם יין (ושוב השתכר) | יין פוגש נמל תל אביב – איש הענבים
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: מרינה קיגל
בערב קיצי לוהט, הגענו לפסטיבל "יין פוגש נמל 2014", שהתקיים הפעם בנמל תל אביב. בשלב מסוים חום הקיץ נשבר ובריזה מדגדגת חלפה על עורפי. הרעננות המחודשת הזו רק העמיקה עוד יותר את הכמיהה ליין קיצי וארומטי.
בכל שלב בלימוד היין שלי, אני מתיימר להתבסס על העקרונות הקודמים שלמדתי בשיעוריי הקודמים, אלא שאז אני בדרך כלל משתכר.
הפעם ידעתי – עליי לעשות טעימה זנית (שזה אומר ללכת לא לפי מותגי יין שונים אלא על פי זנים, זאת על מנת להבחין בהבדלים הטופוגרפיים שהשפיעו על הענבים (כפי ששיר מ"איש הענבים" לימדה אותי בסבב הקודם). לכן, את המסע שלי התחלתי הפעם בשרדונה. רק בדיעבד הבנתי שאולי היה ראוי להתחיל מן היינות הפשוטים יותר, ולא להתחיל מיד בשרדונה המדהים של ספרה.
ספרה, קונספט לבן, שרדונה 2013 – Sphera, White Concepts, Chardonnay 2013
100% שרדונה מהגליל שהתיישן 6 חודשים בחבית. טעמו צעיר, רענן, כתמתם עם נגיעות טעמי קליפת הלימון. בטעימה מאומצת מורגשים גם סוכר חום וחמאתיות מסוימת עד לבננה אפילו. הייתה אמורה להימצא שם גם ארומה של וניל, אך פספסתי אותה. אחרי טעימת השרדונה המעולה של ספרה, בכל טעימה וטעימה הבנתי את הטעות המרה. אף אחד הערב לא התקרב לשלאגר הזה. לכן, לקח חדש – את היין הטעים ביותר שומרים לסוף (ולא כפי שמקובל בתרבות הסובייטית – קודם שותים משהו איכותי, ואז כשמשתכרים שותים כל מה שיש).
אח"כ טעמתי גם את D, שרדונה צעיר של יקב דלתון (Dalton, D, Chardonnay 2013). היין הזה היה קיצי אך חמצמץ יתר על מידה לטעמי. הייתה שם גם נטייה קלה לעסיס של אשכולית אפילו.
משם עברתי לטעום את ספיישל רזרב, שרדונה 2013 של יקבי ברקן. גם כאן, למרות השם המפוצץ שהבטיח קסמים בפה, היין היה די פשוט.
אבל לא עמדתי נואש. מיד המשכתי ליין בעל המיתוג המדליק בלנד לבן ( 2013) מיקב עמק יזרעאל (Jezreel Valley, Blend Lavan 2013). היין הזה משלב שרדונה עם ריזלינג וגוורצסטרימינר. נשמע מבטיח אבל מבחן הטעימה דחף אותי להמשיך הלאה ולחפש מה אוהב יותר.
בשלב הזה ידעתי דבר אחד.
א. הגיע הזמן לטעום שוב את ספרה. סתם. בלי סיבה. רק בשביל לחייך.
ב. צריך לדלג לרוזה.
רוזה
לדוכן רוזה הגעתי מחויך יותר ופיקח פחות. אם אתם רוצים סיבה להגיע לאירוע הזה – זו בדיוק הסיבה. אתם לא באים ללמוד יין, או לטעום יין בצורה מבוקרת – אתם באים נטו ליהנות ממגוון הטעמים. עד שתמצאו את מה שאתם הכי אוהבים. אז כן. יינות רוזה.
עד לא מזמן, פחות התחברתי לסגנון הזה. בואו נודה שזה נתפס קצת נשי. כל זה עצר ביום בהיר אחד ביקב ססלוב, כשטעמתי את "ורוד מאת רוני ססלוב". זה היה טעם משגע שנתקע בזיכרון החושי שלי לעד, כמו הטעם של כמהין (רציתי לעשות אנלוגיה לקובה ביפ יפני עמוס בטעמים, אבל רוני לא ממש בקטע של בשר).
Goats do Roam Rosé 2008 – היין הזה בעל סיפור מרתק. הענבים ליין נקטפים על פי העזים שמטיילות בכרם ובוחרות את הענבים הטעימים ביותר. למרות הסיפור היפה, הטעם התחמק קצת מן העזים והיה פלאט מידי לטעמי. היה שם אפרסקיות נעימה, אבל לא התחברתי כל כך לחוויה. לכן עברתי ליין רוזה נוסף הפעם של וורטמן, 2012 . (Vortman, Rose 2012).
שוב הסתבר לי שאינני חסיד גדול של זן הסימיון. לכן היה לי קצת קשה להתחבר ליין הזה. מצד אחד ארומה של קליפת לימון ריחנית. מצעד שני משהו מריר מעט כמו רימון. אני חושב שהטעם כשלעצמו היה קצת עדין מידי עבורי. מצד שני אולי אני תחת השפעת הטעמים העוצמתיים ולכן נטייתי הטבעית היא לשרדונה, מרלו או מוסקטו. (כמובן שאני עדיין לומד ומנסה לבנות את הבנתי, לכן אשמח לשמוע הערות על כך).
בשביל להיות שלם עם עצמי, טעמתי גם את יין רוזה של ייקב מאור 2013, עם קברנה וסירה. טעמו פירותי ויותר נעים משאר הרוזה שטעמתי עד כה. אך עדיין הייתי זקוק למשקה בעל טעם עוצמתי יותר לחך המתחילה שלי.
משם חזרתי לדוכן ההומה של היינות הלבנים וביקשתי את ירדן, בלאן דה בלאן של יקב רמת הגולן 2007. טעמו יבש מאוד ועוקצני. בין כיף ל [מילה ששירבטתי בעודי שתוי היטב ומביעה מצב חביב אך לא מתלהב מידי]. אגב, בפתק המקושקש תיארתי את הטעם כך: "זה כמו לנסות לשתות קוצים של עשב שמימי ביותר, בעודך מיובש ביום קיץ תחת השמש הקולחת". אין לי שמץ של מושג למה התכוון המשורר אך אבדוק עם אייל שני בהמשך.
על מנת לסכם את היינות הלבנים יפה ביקשתי הפעם לטעום את קנטינה טרה בלה מיקב סיטו, מוסקט משנת 2012. לצד מחירו הנוח באירוע (50 ₪ לבקבוק) מצאתי סוף סוף משקה שפפריקה זוגתי אהבה. איזה כיף שכל הערב יכולתי להיות רגוע בידיעה שלגברת יש דרינק אהוב (סמכו עליי, זה לא קל לחבר אותה למשקה). המשקה הזה היה אכן מעולה. טעמיו הכילו ניחוחות של מנטה, מי ורדים, דבש ו- אני יודע שזה ישמע מוזר (וגם פפריקה כבר הדגישה כמה פעמים שעליי לחדול מהשתייה) אבל הרגשתי משהו שמעקצץ נעים מאוד כמו זעתר טרי וריחני. סיפור אמתי.
בשלב הזה עצרנו להתרעננות ופנינו לדוכן Loveat שהציע לנו את מטעמיו. בניגוד לאירוע הקודם של יין פוגש נמל של איש הענבים, אשר התקיים בנמל יפו והיה שפע של אוכל טעים, הפעם האוכל של Loveat היה נוראי עד מאוד. בטורטיה של בקר, תירס ועלי בייבי נעשה שימוש בכף שעסקה בשמן טונה לפניכן. התוצאה הייתה מבחילה. אין סיכוי שאדרך ב Loveat פעם נוספת בחיי.
דוכן 3 – בירות, שיכרים וליקרים.
כאשר גיא הרן הציע לי לטעום את "הסיידר הצרפתי המסריח" קיוויתי שזה האלכוהול שמתעתע בי וגרם לי לשמוע דברים מוזרים. יחד עם זאת כשטעמנו את [הרוט, קווה דו סאלייר – Herout, Cidre Cotentin Cuvee’ du Cellier] סיידר יבש, הבנו בדיוק למה התכוון גיא הרן, מאיש הענבים – הטעם היה כמו של גבינה צ'ירקסית מעושנת. עוד קצת טעמים של תפוח ופסיפלורה, אבל בעיקר ריח של גבינה כבדה ומסריחה. אוי נוראי אבל בא לי כבר לנסות שוב.
משם הרשינו לחך שלנו להירגע וליהנות. ממש ליהנות. טעמנו את סיידר האגסים הנהדר. Pierre Huet, Poire NV . המשקה הזה ירד חלק עם טעם כמעט גרגירי כמו של נקטר אגסים איכותי. גם במקרה הזה פפריקה התחברה למשקה האלכוהולי. תאמינו לי שהיא אחת הבררניות ביותר שיש.
בהמשך טעמנו את הסיידרים מבית שמש: באסטרס. באסטר'ס סיידר יבש היה נעים מאוד עם ניחוח גרניום ואילו השני היה בעל ניחוח טוב ותיאור כלשהו לא ברור שכתבתי לעצמי בפנקס. כן כן.. כנראה שגבול השתייה נחצה שוב באותו הערב. יש סיכוי גדול שבשל סיבה זו לא הצלחתי להפסיק לחייך בהמשך.
בסוף הערב טעמנו גם [Westons, Premium Cider] סיידר תפוחים אירי. הסיבה שלא הצלחתי לתאר את טעמו הייתה הטעימה של אפרול שעשיתי בטעות (של 2 הכוסות, שלי ושל פפריקה). התוצאה הייתה אנושה – קוקטייל מוגז בערב של טעימת יין זה כמו לשתות ויטמינצ'יק בלי מים, בשיאו של יום במהלך שבוע שדאות. בכל אופן כפי שציינתי. ההשפעה הייתה קטלנית (בקטע מעולה). נפרדנו יפה והתחלנו את דרכנו האחרונה לכיוון הכרית המופלאה.
צילום: אייל גוטמן – צלם קולינרי
ארקדי לגם יין לבן… ואז עוד אחד ועוד אחד | פסטיבל WHITE – יין לבן על הים
היי אדון אלוהים, אני נשבע לך בשוטר שלא שתיתי.
בחיי שאני מודה לבחור למעלה, על שלקח ממני את ההאנג-אובר האחרון. וגם לפפריקה, שלקחה על עצמה, בגבורה ובעוז את תפקיד הנהג התורן.
כפי שבוודאי כבר הבנתם, הפעם הוזמנתי לאירוע פסטיבל White – יין לבן על הים 2014 אשר התקיים במרינה הרצליה בהפקת איש הענבים. ברור שחזרתי עם חיוך זחוח מרוח מצד לצד. הנה כמה סיבות:
- כי הייתה בריזה קיצית נהדרת, ליד מעגן יאכטות עוצר נשימה.
- כי המתחם היה נעים, ולא דחוס מידי באנשים. זה בהחלט לא הזכיר את טעם העיר.
- כי דמיינו מבוגרים וצעירים, מחויכים ועליזים, מסתובבים בין עשרות דוכני יין, עם כוסות מזיעות בגוונים שבין זהוב עד שקוף.
אז זה למה!
אתם לא מוכרחים כמוני, לטעום את כל הדוכנים ו- 30 סוגים שונים של יין, אבל אתם בהחלט יכולים. עלות הכניסה לאירוע עם כוס יין הינה 50-70 ש"ח. אין ספק שזה huge volue for money. בעלות של כוס יין בודדת במסעדה, תטעמו את יקבי היין הגדולים והקטנים של מדינתנו המתפ-תחת וגם כמה מותגים שמעבר לים.
לעניות דעתי, החלק הכי כיף באירוע רוויי אלכוהול, נעוץ דווקא באלמנט ההפתעה: אני זוכר, איך ברגע אחד, קסום במיוחד, הסתכלתי עליו, לעברו של שף אופיר גנץ, ואמרתי לו: "אחי, איזה קטע, זה יין של בנימינה, וזה אשכרה ממש טעים" ('שרדונה הרי יהודה' של בנימינה 2012 – מפתיע עם ניחוח של בוקר סתווי, ריח אגסי ירקרק וסיומת של דבש).
גם 'דולצ'ימנטה', היין הלבן המיובא של שעל רובין (מקבוצת קוקה קולה), הצליח להרשים אותנו (איטלקי כשר). מלבד המוכרן העייף שהתנדנד לו בחוסר סובלנות, טעמנו יין מעולה – בלנד של מלבזיה ושרדונה.
בהמשך התרגשנו עם פיקוק 2012, יין דרום אפריקאי מענבי בלאן שהיה פשוט נהדר. שנין בלאן עסיסי עם מתיקות מתפרץ שסחף אותי הערב. גם היין האיטלקי שלהם, פוקרינו משנת 2012 היה מעולה. ו..עוד המלצה קטנה שלי היא על פומה בלאן 2013 של יקב דלתון.
אם יוותר לי להמליץ על שמפנייה מוסקטו מוגז, אז אני מוכרח לציין את האיטלקי הכשר מהדרין – פיורי מוסקטו ספומנטי דולצ'ה 2013 מיקב דגלי אזונ. עלותו הנמוכה הפתיעה רבים מהאנשים שניגשו לדוכן (רק 45 ש"ח). היין עובר 2 התססות במשך 100 ימים (ומכונה בשל כך ספומנטי).
מלבד היינות, היו כמה דוכנים של וודקה שהגיעה לשוק שלנו לאחרונה – ברלין, ועוד כמה. כמו כן, דוכן בודד ייצג את תחום בירה בוטיק הישראלי תחת דגלה של מבשלת אלכסנדר. אגב, אלכסנדר גרין מדהימה, כבדה ועשירה. מנגד, בירה אלכסנדר בלייזר, 8% עם חיטה מהנגב. שלטעמי מתלהבת ולא מאוזנת. אז הראשונה מומלצת יותר.
ואיך אפשר יין ללא גבינות? אני מוכרח לפרגן ל"שירת רועים" שהיו מעולים בניגוד לדוכן השני, שהיה לו טעם של שקל וחצי. הפקרינו המיושנת במשך שנה של "שירת רועים" מעולה ולטעמי זו אחת היותר טובות שטעמתי במפעלים הישראליים.
בהמשך ניסינו את "גרין צ'יפס" שזה צ'יפס אבל בקטע ויאטנמי, ירקות שהם כנראה אפויים (כי לטענת המוכר אין שומן טראנס וחומרים משמרים). מבין הצ'יפס בצל, סלק, בטטה, גזר וטארו הכי אהבתי את צ'יפס הסלק שהיה מדליק במיוחד (את המוצר ניתן למצוא בארץ בחנויות תבלינים ושווקי איכרים), בסוף טעמנו אפילו בוטרגה – ביצי בורי מיובשים בשעווה ומדהימים בטעמם (700 ש"ח לקילו 🙂 )של בוטיק "זית רענן".
לפני שאני מסיים את רשימת הדוכנים אני חיים להזכיר לטובה גם את שמני הזית של "מסיק קיבוץ מגל" – אם אתם בקטע של טעם זיתי עמוק אך לא פרוע מידי, שיגנוב את ההצגה – פשוט לכו על אקסל.
לסיכום החוויה אני רוצה לנחש,
מה עובר בראשם של "איש הענבים" כשהם חשבו על האירוע. נדמה שיש רצון אמיתי להראות כי לא חייבים להיות מומחי יין גדולים בשביל ליהנות מאירוע שכזה והנאה מיין איננה נכס של מבינים בלבד.
מסעדת הטרקלין – ביסטרו בשר ויין | ארוחת עשרת המנות במסגרת הסיור הקולינרי 'מאסטרשוק'.
שרדונה, רזרב 1848 (2011)
לאחר הסיור בשוק הכרמל הגענו לגראנד פינאלה של 'מאסטרשוק' – ארוחת עשרת המנות ב'הטרקלין'. את "הסעודה האחרונה" התחלנו עם רזרב של יקב 1848. הפעם היין הרשים אותי עד מאוד בטעמו העשיר והמלא אשר לווה במתיקות עדינה וטעמו צלול וקליל מאוד.
גם אנשים כמוני, ללא הבנה רבה ביין יופתעו לגלות כמה שהשרדונה נהדר. בהמשך הדר אוקנין גם סיפרה לי מה פשר התלהבותי, מסתבר שזהו יין רזרב הזוכה בקטגוריית השרדונה לשנת 2013 בתחרות אשכול הזהב.
מאחר שחבריי הבלוגרים העלימו את המנה הראשונה עוד לפני שסיימתי לצלם אותה, במנה השנייה התפשרתי על הצילום והזדרזתי להגניב ביס. מנת הארטישוק עם גבינת העזים שילבה טעמים חמוצים עם הגבינה השמנה שהפרו זה את זה, במילה אחת נהדר. דווקא את המצע, ראגו לקט עגבניות שרי, לא הבנתי. זוהי תוספת חורפית אשר הכבידה על האופי הקיצי של הארוחה ולכן עמדה בעיני בגדר כל המוסיף – גורע.
1…2….3 דג מתיאס
המתיאס הוגש לנו לצד לחם פראנה שהיו עולם והיפוכו, מבחינה תרבותית, אבל בטעמים הם השתלבו נפלא. המליחות של המתיאס נשברה על קצוות הלחם הפריך שנאפה על חלוקי נחל. הניגודיות שבין מרקמו הקשה של המאפה מול הרכות של המתיאס פשוט הנחיתו אותי לתחושת סוף-השבוע ורק כוס גבוהה של אוזו ונענע היו חסרים.
יש לנו מנה מנצחת: סינייה של הטרקלין
גם מנת הסינייה נחתה על שולחננו. טעמו של קבב הטלה בטחינה היה נימוח ,אוריינטלי ובעל ניחוח עדין. האיזון המחושב של קשת הטעמים בקבבונים לא אפשרו לטחינה להסתיר את טעמי הטלה. כמו כן, נוכחות החציל הייתי מפתיעה ונהדרת. זו מנה כבדה מעט לקיץ הישראלי, אבל אכלתי בשקיקה בלי לחשוב על ההשלכות. מנה נהדרת ועשויה נפלא.
להקת השייטל וחלוקי הנחל הלוחשים
ההגשה הפראית של רצועות השייטל הקסימה אותנו. על מצע של מיקרו עלים נחו להן חתיכות שחומות, ורדרדות ובתוליות מבפנים שהמתינו לחדירת החום לעומקן. הצריבה של חלוקי הנחל הלוהטים. לרוב אכן הייתי בולע את הפיסות היפיפיות כפי שהן אך כאן מגיע "ה-אבל ה-גדול". נתח השייטל הוא בעל טעם בשרני וסיבי מאוד כיאה לשריר אחורי אבל הוא רחוק מהרכות של הסינטה והפילה. לכן זהו הימור גדול מידי לעשות את הבשר אל מעבר למידת המידיום, והחתיכות לא היו עד כדי כך בתוליות אחרי הכול.
עתה, כל סועד בחר את החתיכה היפה ביותר והניחה על המזבח עד אשר האבן הלוהטת צלתה אותה לפי טעמו. אין ספק שזהו גימיק מסעדני נחמד ועל כן גם פופולארי. פיסות אחדות היו בהחלט מדהימות: עסיסיות, בעלות טעם בשרני מלא ונעימות ללעיסה. מנגד, אחרות היו סיביות יותר והקשו על ההנאה. זוהי מנה קרניבורית קלאסית שמיועדת לקרניבורים שאוהבים לעיסה הממושכת ומיצוי טוטאלי של הבשר. הקושי הנוסף היה חלוק הנחל עצמו. למורת רוחי האבן התקררה במהרה ולכן חתיכות אחדות פשוט נותרו בצלחת. אם בביקורכם תהיו עדיין רעבים פשוט תבקשו אבן נוספת.
בעוד ששאר יושבי השולחן כבר גלשו לקינוחים, אני עזרתי לרזרב המדהים של 1848 להסתיים וחייכתי חיוך גדול. במקום הקינוחים כמובן שפנינו לטעום את ההמבורגר המפורסם של הטרקלין (לחצו להמשך הכתבה…)
גילוי נאות: הוזמנו לסקר את ארוחת 'עשרת המנות' במסעדת הטרקלין ואת הסיור הקולינרי בשוק הכרמל במסגרת סבב – מאסטרשוק (קישור לדף של נורית).
ארקדי אוכל דברים 
