ארכיון הבלוג
ארקדי (שוב) לגם יין (ושוב השתכר) | יין פוגש נמל תל אביב – איש הענבים
כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: מרינה קיגל
בערב קיצי לוהט, הגענו לפסטיבל "יין פוגש נמל 2014", שהתקיים הפעם בנמל תל אביב. בשלב מסוים חום הקיץ נשבר ובריזה מדגדגת חלפה על עורפי. הרעננות המחודשת הזו רק העמיקה עוד יותר את הכמיהה ליין קיצי וארומטי.
בכל שלב בלימוד היין שלי, אני מתיימר להתבסס על העקרונות הקודמים שלמדתי בשיעוריי הקודמים, אלא שאז אני בדרך כלל משתכר.
הפעם ידעתי – עליי לעשות טעימה זנית (שזה אומר ללכת לא לפי מותגי יין שונים אלא על פי זנים, זאת על מנת להבחין בהבדלים הטופוגרפיים שהשפיעו על הענבים (כפי ששיר מ"איש הענבים" לימדה אותי בסבב הקודם). לכן, את המסע שלי התחלתי הפעם בשרדונה. רק בדיעבד הבנתי שאולי היה ראוי להתחיל מן היינות הפשוטים יותר, ולא להתחיל מיד בשרדונה המדהים של ספרה.
ספרה, קונספט לבן, שרדונה 2013 – Sphera, White Concepts, Chardonnay 2013
100% שרדונה מהגליל שהתיישן 6 חודשים בחבית. טעמו צעיר, רענן, כתמתם עם נגיעות טעמי קליפת הלימון. בטעימה מאומצת מורגשים גם סוכר חום וחמאתיות מסוימת עד לבננה אפילו. הייתה אמורה להימצא שם גם ארומה של וניל, אך פספסתי אותה. אחרי טעימת השרדונה המעולה של ספרה, בכל טעימה וטעימה הבנתי את הטעות המרה. אף אחד הערב לא התקרב לשלאגר הזה. לכן, לקח חדש – את היין הטעים ביותר שומרים לסוף (ולא כפי שמקובל בתרבות הסובייטית – קודם שותים משהו איכותי, ואז כשמשתכרים שותים כל מה שיש).
אח"כ טעמתי גם את D, שרדונה צעיר של יקב דלתון (Dalton, D, Chardonnay 2013). היין הזה היה קיצי אך חמצמץ יתר על מידה לטעמי. הייתה שם גם נטייה קלה לעסיס של אשכולית אפילו.
משם עברתי לטעום את ספיישל רזרב, שרדונה 2013 של יקבי ברקן. גם כאן, למרות השם המפוצץ שהבטיח קסמים בפה, היין היה די פשוט.
אבל לא עמדתי נואש. מיד המשכתי ליין בעל המיתוג המדליק בלנד לבן ( 2013) מיקב עמק יזרעאל (Jezreel Valley, Blend Lavan 2013). היין הזה משלב שרדונה עם ריזלינג וגוורצסטרימינר. נשמע מבטיח אבל מבחן הטעימה דחף אותי להמשיך הלאה ולחפש מה אוהב יותר.
בשלב הזה ידעתי דבר אחד.
א. הגיע הזמן לטעום שוב את ספרה. סתם. בלי סיבה. רק בשביל לחייך.
ב. צריך לדלג לרוזה.
רוזה
לדוכן רוזה הגעתי מחויך יותר ופיקח פחות. אם אתם רוצים סיבה להגיע לאירוע הזה – זו בדיוק הסיבה. אתם לא באים ללמוד יין, או לטעום יין בצורה מבוקרת – אתם באים נטו ליהנות ממגוון הטעמים. עד שתמצאו את מה שאתם הכי אוהבים. אז כן. יינות רוזה.
עד לא מזמן, פחות התחברתי לסגנון הזה. בואו נודה שזה נתפס קצת נשי. כל זה עצר ביום בהיר אחד ביקב ססלוב, כשטעמתי את "ורוד מאת רוני ססלוב". זה היה טעם משגע שנתקע בזיכרון החושי שלי לעד, כמו הטעם של כמהין (רציתי לעשות אנלוגיה לקובה ביפ יפני עמוס בטעמים, אבל רוני לא ממש בקטע של בשר).
Goats do Roam Rosé 2008 – היין הזה בעל סיפור מרתק. הענבים ליין נקטפים על פי העזים שמטיילות בכרם ובוחרות את הענבים הטעימים ביותר. למרות הסיפור היפה, הטעם התחמק קצת מן העזים והיה פלאט מידי לטעמי. היה שם אפרסקיות נעימה, אבל לא התחברתי כל כך לחוויה. לכן עברתי ליין רוזה נוסף הפעם של וורטמן, 2012 . (Vortman, Rose 2012).
שוב הסתבר לי שאינני חסיד גדול של זן הסימיון. לכן היה לי קצת קשה להתחבר ליין הזה. מצד אחד ארומה של קליפת לימון ריחנית. מצעד שני משהו מריר מעט כמו רימון. אני חושב שהטעם כשלעצמו היה קצת עדין מידי עבורי. מצד שני אולי אני תחת השפעת הטעמים העוצמתיים ולכן נטייתי הטבעית היא לשרדונה, מרלו או מוסקטו. (כמובן שאני עדיין לומד ומנסה לבנות את הבנתי, לכן אשמח לשמוע הערות על כך).
בשביל להיות שלם עם עצמי, טעמתי גם את יין רוזה של ייקב מאור 2013, עם קברנה וסירה. טעמו פירותי ויותר נעים משאר הרוזה שטעמתי עד כה. אך עדיין הייתי זקוק למשקה בעל טעם עוצמתי יותר לחך המתחילה שלי.
משם חזרתי לדוכן ההומה של היינות הלבנים וביקשתי את ירדן, בלאן דה בלאן של יקב רמת הגולן 2007. טעמו יבש מאוד ועוקצני. בין כיף ל [מילה ששירבטתי בעודי שתוי היטב ומביעה מצב חביב אך לא מתלהב מידי]. אגב, בפתק המקושקש תיארתי את הטעם כך: "זה כמו לנסות לשתות קוצים של עשב שמימי ביותר, בעודך מיובש ביום קיץ תחת השמש הקולחת". אין לי שמץ של מושג למה התכוון המשורר אך אבדוק עם אייל שני בהמשך.
על מנת לסכם את היינות הלבנים יפה ביקשתי הפעם לטעום את קנטינה טרה בלה מיקב סיטו, מוסקט משנת 2012. לצד מחירו הנוח באירוע (50 ₪ לבקבוק) מצאתי סוף סוף משקה שפפריקה זוגתי אהבה. איזה כיף שכל הערב יכולתי להיות רגוע בידיעה שלגברת יש דרינק אהוב (סמכו עליי, זה לא קל לחבר אותה למשקה). המשקה הזה היה אכן מעולה. טעמיו הכילו ניחוחות של מנטה, מי ורדים, דבש ו- אני יודע שזה ישמע מוזר (וגם פפריקה כבר הדגישה כמה פעמים שעליי לחדול מהשתייה) אבל הרגשתי משהו שמעקצץ נעים מאוד כמו זעתר טרי וריחני. סיפור אמתי.
בשלב הזה עצרנו להתרעננות ופנינו לדוכן Loveat שהציע לנו את מטעמיו. בניגוד לאירוע הקודם של יין פוגש נמל של איש הענבים, אשר התקיים בנמל יפו והיה שפע של אוכל טעים, הפעם האוכל של Loveat היה נוראי עד מאוד. בטורטיה של בקר, תירס ועלי בייבי נעשה שימוש בכף שעסקה בשמן טונה לפניכן. התוצאה הייתה מבחילה. אין סיכוי שאדרך ב Loveat פעם נוספת בחיי.
דוכן 3 – בירות, שיכרים וליקרים.
כאשר גיא הרן הציע לי לטעום את "הסיידר הצרפתי המסריח" קיוויתי שזה האלכוהול שמתעתע בי וגרם לי לשמוע דברים מוזרים. יחד עם זאת כשטעמנו את [הרוט, קווה דו סאלייר – Herout, Cidre Cotentin Cuvee’ du Cellier] סיידר יבש, הבנו בדיוק למה התכוון גיא הרן, מאיש הענבים – הטעם היה כמו של גבינה צ'ירקסית מעושנת. עוד קצת טעמים של תפוח ופסיפלורה, אבל בעיקר ריח של גבינה כבדה ומסריחה. אוי נוראי אבל בא לי כבר לנסות שוב.
משם הרשינו לחך שלנו להירגע וליהנות. ממש ליהנות. טעמנו את סיידר האגסים הנהדר. Pierre Huet, Poire NV . המשקה הזה ירד חלק עם טעם כמעט גרגירי כמו של נקטר אגסים איכותי. גם במקרה הזה פפריקה התחברה למשקה האלכוהולי. תאמינו לי שהיא אחת הבררניות ביותר שיש.
בהמשך טעמנו את הסיידרים מבית שמש: באסטרס. באסטר'ס סיידר יבש היה נעים מאוד עם ניחוח גרניום ואילו השני היה בעל ניחוח טוב ותיאור כלשהו לא ברור שכתבתי לעצמי בפנקס. כן כן.. כנראה שגבול השתייה נחצה שוב באותו הערב. יש סיכוי גדול שבשל סיבה זו לא הצלחתי להפסיק לחייך בהמשך.
בסוף הערב טעמנו גם [Westons, Premium Cider] סיידר תפוחים אירי. הסיבה שלא הצלחתי לתאר את טעמו הייתה הטעימה של אפרול שעשיתי בטעות (של 2 הכוסות, שלי ושל פפריקה). התוצאה הייתה אנושה – קוקטייל מוגז בערב של טעימת יין זה כמו לשתות ויטמינצ'יק בלי מים, בשיאו של יום במהלך שבוע שדאות. בכל אופן כפי שציינתי. ההשפעה הייתה קטלנית (בקטע מעולה). נפרדנו יפה והתחלנו את דרכנו האחרונה לכיוון הכרית המופלאה.
צילום: אייל גוטמן – צלם קולינרי
ארקדי ממליץ על ברברה ביפו
בטו' באב הלכנו על פשוט. עזבנו את אזורי התיירות עמוסי הזוגות לטובת השקט אורבני. טיילנו מזרחית למתחם נמל יפו, עם מבנים מיושנים, כבישים שלווים, ופינות שטרם נכנסנו אליהן.
בזמן שפנטזנו על סעודת צלעות טלה עסיסיות פנינו לצד תאטרון גשר. שם, במסעדת ברברה ביפו, מצאנו מקום קטן המחבר בין 3 שדות שאנחנו אוהבים: יין , קפה ואוכל. המקום קרץ לנו כל כך, עד שאפילו כאשר המלצרית סיפרה לנו כי מדובר במסעדה חלבית טבעונית, לא נסנו על עקבותינו. היה שם משהו שפשוט התחבר נכון. סירת משוטים נעוצה באדמה שלצדנו. כסאות ממוחזרים מעשי ידי אומן עם אג'נדה. צוות מעיר פנים ויין הבית של יקב ססלוב.
כאשר המנות הראשונות הוגשו לשולחננו, מיד זיהינו חיבור נוסף: מעין טאצ' פיין קז'ואל עם המטבח הרוסי.
תחילה העמסתי על מזלגי מנה המחברת סלמון מעושן, תפו"א מטוגן קלות ושמנת חמוצה. זוהי מנת פועלים טיפוסית מאוד, שבה רק הדג הוא פרמטר שמשתנה בהתאם לדגה באזור. הייתי זקוק למנה כזו. מנה מנחמת, מסירת מתחים, מנה שכמעט מחזירה אותך לבית נעוריי. לפתע, טעם נוסף חצץ בין הטעמים: לימון כבוש. החיבור הוא כל כך טעים וכל כך נכון, עד שהחלטתי כי עליי לעשות שבת אצל ההורים בקרוב, רק בשביל לשחזר את המנה המופלאה הזו עם האלמנט החדש. (17 ₪)
לאחר מכן, לגמתי קצת מהבירה הצוננת ועברתי למנת מיקס פטריות ובצל בחמאה ושמיר. גם כאן, אף אל פי שזו איננה מנה סובייטית דה פקטו, זה החזיר אותי לארוחות הבוקר הקרירות של פעם. תרבות הפטריות בליטא הייתה מפותחת מאוד. בפינות יער רבות ישבו סבתות מקומטות עם שרפרף מרופט לצד רכב מכוסה בסדין עבה ועליו פטריות אשר יובשו באור השמש. עד היום ריחות הטיגון של הפטריות יער בחמאה מלווים אותי, ולכן המנה צבתה אותי גם עתה, יחד עם טעמי השמיר המבצבץ מעט. (17 ₪)
על 2 המנות הראשונות המלצתי מאוד, ועל השלישית פחות. הפיצה או בשמה היומרני: דק וקריספי תוארה כבעלת רוטב עגבניות עשיר, מוצרלה, פטריות פרמז'ן וחריפות מעניינת. מנגד, קיבלנו דיקט דק וקריספי שהיה חרוך בקצוות. זהו אומנם סוג הבצק המועדף עליי לפיצה, אך למעט כתמים קטנטנים שרימזו על נוכחותם של בייבי מוצרלה (אשר נעלמו במעמד האפייה), לא היה שם כל זכר לרוטב עשיר או גבינה מלטפת.
נוכחות הפרמז'ן הייתה מפרגנת, אך הייתי מצפה שהגבינה הדומיננטית הזו תאוזן עם מוצרלה. בנוסף, בזיליקום קצוץ דק ננגס מפעם לפעם, זה העיד על כוונת המשורר, אך פה ושם השתרבבו להם גם טעמי השמיר, שפחות התחברו לעניות דעתי. (44 ₪)
מסעדת ברברה ביפו ממוקמת במקום תיירותי למדי, עם אווירה מנותקת, מרגיעה ועם שירות אדיב מאוד. בסוף הארוחה היינו מוכרחים לשאול: האם השף שייך לעדה האפורה שלי, או לעדה של פפריקה, בת זוגתי.
השף הסתבר כבעל מוצא מרוקאי, אך הנגיעות הסובייטיות שנמצאות באוכל לא היו בכדי. אלו משחקות עם טעמו של הקהל הרחב שפוקד מידי יום את תאטרון גשר, ובדיוק כמוני יש בו הרבה ערגה לטעמים של המטבח הרוסי של פעם.
ברברה ביפו – שד' ירושלים, תל אביב- יפו (ליד תאטרון גשר)
מסעדה חלבית, מסעדה טבעונית
ארקדי אוכל דברים 
