כפרה על באר שבע

בערב מצאנו עצמנו בבאר שבע. סקר מהיר העלה את כפרה על הכוונת ופסענו עם תאבון גדול. בכניסה התאורה החשוכה הובילה אותנו למוד יותר אינטימית (לפחות לשעה הקרובה לפני שזה הפך להיות משהו עמוס בבאר-שבעים ש"הלילה לא הולכים לישון". תפריט אגב שלא מבייש אף לוקיישן תל-אביבי שיקי.

הזמנו פעמיים ויינשטפן ויטוס ואחד "מותק". קוקטייל רענן ורב גוני שהתאים בול לאביב הבאר שבעי. בתוך כך הבחור המוזר "אוהב החלומי המטוגן" קיבל את מנתו ולמרות השילוב החביב עם סלסת העגבניות החמצמצה, אני ממשיך לדבוק בגרסתי: אין שום טעם בטיגון גבינה שאיננה מונחת על גבי המבורגר.

אלמנט ההפתעה: מחבת שרימפס

ציפיתי לעבודת מטבח בינונית של העיר העתיקה בבאר שבע. טעיתי. הגברת ואני נדהמנו ממידת העשייה המוקפדת, הרוטב המאוזן שהחדיר את טעמי היין הלבן לאמ-אמא של החסילונים. מפני שפירקנו חצי ג'בטה שהייתה קטנטנה מידי, קיווינו להשיג עוד חצי, אך המלצרית לא נצפתה באופק ובשלב מסוים קלטתי את נושך החלומי החולירע מנגב את הרוטב הנפלא שלי לתומו.
ערמנו את הצלחות הריקות בפינת השולחן, סרקנו את התפריט והמתנו למלצרית.

את הזמן הבא ביליתי בהמתנה למלצרית. פעמיים ביקשתי מהמארחת שתקרא לה. בסוף הבנתי שיש להם לחץ אטומי ופניתי להזמין מן הבר. כששבתי, נושך החלומי כעס עליי: "איך שכחת את הבירה שלי? עכשיו אחכה לפחות עוד שעה". חייכתי באופן סינטטי. בתקווה שהמלצרית שהגיעה עם מנותינו, תשים לב לערימת הכלים ותרשום להביא לו בירה צוננת בצד.

פלטת סיגרים ופסטלים בשמן – לא כאן 

סיגרים XL ועמוסים בחלקי פנים הגיעו. התענגתי.
בתור ילד אשדודי, זו אחת המנות הצרובות יותר בזכרוני. ולא רק בגלל הצרבת. ועתה, פתאום בגילי המופלג, אני מגלה שאפשר גם אחרת. יש את הסיגרים האגדיים של שף רפי כהן. ויש את הסיגרים של שף דרור שושן ב"קה-פאסה" שאף הם פשוט מעולים. הסיגרים האלו היו גם בסדר, לא זהים ל"קה-פאסה" אך הקראנצ' נהדר, טעם המלית מוחשי והתיבול מאוזן עם אפס נטיפי שמן רעיל. פשוט ביס של כיף.
לצד המנה הוגש פופט של טחינה עם סלסת הפלפלים החריפים ואני שוב עטיתי חיוך מאושר. בינתיים הבחור עם החלומי עדיין ייחל לבירה שלו. כעונש שלא ביקשתי בבר את הבירה שלו הוא ניגב לי גם את הטחינה, עם החלומי המטוגן. ואז התבוננתי בגברת שהאדימה נורא.

שריפה אחים שריפה: צ'ילי שרימפס.

הגברת הזמינה צ'ילי שרימפס חריף מכל הלב. במקום להגיש לה כוס מים טעמתי מן המנה הלוהטת שטעמיה היו עבורי בגדר הצלחה קוסמת. טעמי התבשיל החריף בהחלט הגיעו לספגה נכונה והיו כל מה שטוב בדג מרוקאי. רק עם שרימפסים שזכו ליהנות ולספוג מהרוטב העשיר. טעמתי מנה דומה במסעדת שף פעם, והפעם נהניתי יותר מן המנה ההיא.
"מים, חייבת מים" היא צעקה לכיווני ואני חזררתי לעצמי מהצלחת המעופפת של אייל שני. בחיוך סינטטי  תפסתי מלצר ראסטאפרי מגניב, וביקשנו כוס מים אך גם הוא הלך לאנשהו בלי לשוב.

כאן הבנתי שמשהו בסרוויס ממש השתגע. הפשלתי את שארוולי האשכנזי המדומיינים שלי וניגשתי לבר לקחת כוס מים מהברמנית ולהמחיש לאחמ"ש שמשהו בערב בהחלט די מקולקל.
במתינו הוא הסביר לי שזה ערב שלא ציפו לו, אך הריצות הללו לבר וכל מה שקרה פה היה הרבה יותר מידי. מנה ראשונית אפילו לא הזמנתי אבל הראש שלי כבר לא היה שם.

הבירה של לועס החלומי כמובן שלא הגיעה. הוא פירק הצלחת והבירה הייתה איפשהו בהכנה.
עם המים. הגיע אחמש"נו, הגברת החלה לחייך אך זה נחתך באחת כשהבחורצ'יק בטעות שפך עליה את הקנקן. חייכנו שוב סינטטית. אפילו הציעו לנו צ'ייסרים לשפר את האווירה. בשלב הזה ויתרתי על המנה העיקרית שלי. ההמבורגר נשמע טעים אבל נאכל כבר משהו אח"כ, בדרך למיטה. תודה

לסיכום,

תחושה של החמצה. ברור לי שלא חסרים מקרים בלתי צפויים במסעדות אבל המסעדה הייתה כה מוצלחת ברמת המטבח שחבל לי שהערב אחת התבזבז על אכזבה כה גדולה. בסוף הערב שוב פגשתי את המלצרית שלנו. היא הגישה לי חשבון. כמובן עם עוד טעות אחת קטנטנה.

בקיצור, כפרה על באר שבע. אני חוזר למרכז.

מלגו&מלבר: לגעת בגורמה בצהרי שישי הצעיר

יש שישי-ישראלי, שישי-תל-אביבי, שישי מגניב ושישי בסטייל. הפעם לקחתי את הגברת לגבוה, קפצנו למסעדת מלגו&מלבר לטעום את שישי החדש. קו המסעדה מתבטא בקולינריה גבוהה שרובנו רואים מזפזוף בחשבונות אינסטגרם. כעת נוצר בן כלאיים חדש בין מנות ראשונות מעולם התוכן של המסעדה לצד כריכים צעירים.

אביב

קוקטייל סאן זרמן לימון נענע הוגש לדלפקנו, זה שמשקיף בקומה השנייה על השדרה התל אביבית המתעוררת לאביב המוריק. המלצר המליץ על הדרינק הזה לספתח ובחרנו לפתוח איתו את החך. אחרי הסידוריישן המתישים של שישי, המוח צמא לrestart כדי שהגוף יעקל את ביאת השבת. בינתיים מאחר שבלגימה הראשונה עדיין לא הרגשתי, לקחתי עוד אחת ואז ההדריות התפרצה. משקה עדין מאוד, לחובבי הביטר עם 3 שכבות טעם רעננות במיוחד. אם אתם כמו הגברת שלי, כנראה תיהנו יותר מהמרטיני רוסו. אני עפתי מהאביב המשולם (25 ש"ח).

קיץ

ואז הקיץ דפק בחלוננו. בניגוד לבחירה הטבעית שלי (הבר סביב המטבח הפתוח), הבטנו כעת בחלון הרחב המשקיף על שדרת רוטשילד. היפסטרים על אופניים, נערות בשמלות קיציות מתעופפות וכלבלבים קטנטנים רודפים זה אחר זה, בתקווה לזיווג שיעשה להם את היום.

ואז האויסטרים הגיעו. מנה חושנית במיוחד שנכנסת לפה בצורה מענגת במיוחד, מאוד לא גרוטסקית-סקסית, מעוררת. אם לא די בכך, הצדפה אף הגיעה עם קציפה קטנה, שהסתברה כסורבה לימוני קיצי נהדר שנועדה להרפות מפלח הלימון המיושן לטובת המטבח המודרני שמסעדת מלגו&מלבר מייצגת באדיקות. הנגיסה הראשונה עם הסורבה הייתה לא פחות ממושלמת. טעם של ים עם מרקם של אישה צמרר את גופי כמו אורגזמה קלילה ואז בשביל הקלאסיקה, לנגיסה הבאה השפרצתי 2 טיפות של טבסקו. הישר על השריר העדין החשוף שנשלף לא מזמן מן הים. אין הרבה מילים לתאר את הטעם הזה. המעשנים שביניכם יבינו מיד כמה שנדרשת סיגריה של אחרי המנה (28 ש"ח).

סתיו

אחרי שרטטנו ביחד מן האויסטרים, הגיע הקוקטייל הכתמתם-ענברי של הגברת. מרטיני רוסו עם דבש וגזוז תפוחים, לו אני הייתי זה שאחראי להזין אותו לתפריט הייתי כותב אותו אחרת לגמרי. בתפוח בשל ועסיסי שצונח לתוך קערית דבש סמיך עם רעננות מסוימת שמביא המרטיני הרועם. הטעם מורכב מאוד ושוב הזכיר לנו באיזו מסעדה התיישבנו היום. הרגשנו אלטיסטים. לגמרי. ואף תכננתי להניח עליה עליונית לפני החורף הקרב (25 ש"ח).

חורף

פתיתים של ריקוטה מילאו את הארץ. שלוליות בוציות של שרי כתומות הפכו לקרם. לצידן ערמות קטנות של אבנים שחורות מעדשים. טעמו של הסשימי לא היה מעולה בגלל חומרי הגלם (כמו במנת האויסטרים הקודמת) אלא בזכות ההברקה שבשילוב הכל כך נכון. העדשים נקשרו לריקוטה והפכו מפחמימה חסרת תוכן למרקם מרתק לגבינה הפשוטה. יחד עם זאת, אלו לא הסיתו את תשומת הלב מן הסשימי, גם לא הקרם. מסעדות רבות וטובות בארץ נוטות לעשות לשכוח להבליט את מושא הסישום בצלחת. וכן המוסר ים נותר לעמוד במרכז (45 ש"ח).

ארקדי ממליץ על ברברה ביפו

בטו' באב הלכנו על פשוט. עזבנו את אזורי התיירות עמוסי הזוגות לטובת השקט אורבני. טיילנו מזרחית למתחם נמל יפו, עם מבנים מיושנים, כבישים שלווים, ופינות שטרם נכנסנו אליהן.
בזמן שפנטזנו על סעודת צלעות טלה עסיסיות פנינו לצד תאטרון גשר. שם, במסעדת ברברה ביפו, מצאנו מקום קטן המחבר בין 3 שדות שאנחנו אוהבים: יין , קפה ואוכל. המקום קרץ לנו כל כך, עד שאפילו כאשר המלצרית סיפרה לנו כי מדובר במסעדה חלבית טבעונית, לא נסנו על עקבותינו. היה שם משהו שפשוט התחבר נכון. סירת משוטים נעוצה באדמה שלצדנו. כסאות ממוחזרים מעשי ידי אומן עם אג'נדה. צוות מעיר פנים ויין הבית של יקב ססלוב.

כאשר המנות הראשונות הוגשו לשולחננו, מיד זיהינו חיבור נוסף: מעין טאצ' פיין קז'ואל עם המטבח הרוסי.
תחילה העמסתי על מזלגי מנה המחברת סלמון מעושן, תפו"א מטוגן קלות ושמנת חמוצה. זוהי מנת פועלים טיפוסית מאוד, שבה רק הדג הוא פרמטר שמשתנה בהתאם לדגה באזור. הייתי זקוק למנה כזו. מנה מנחמת, מסירת מתחים, מנה שכמעט מחזירה אותך לבית נעוריי. לפתע, טעם נוסף חצץ בין הטעמים: לימון כבוש. החיבור הוא כל כך טעים וכל כך נכון, עד שהחלטתי כי עליי לעשות שבת אצל ההורים בקרוב, רק בשביל לשחזר את המנה המופלאה הזו עם האלמנט החדש. (17 ₪)

לאחר מכן, לגמתי קצת מהבירה הצוננת ועברתי למנת מיקס פטריות ובצל בחמאה ושמיר. גם כאן, אף אל פי שזו איננה מנה סובייטית דה פקטו, זה החזיר אותי לארוחות הבוקר הקרירות של פעם. תרבות הפטריות בליטא הייתה מפותחת מאוד. בפינות יער רבות ישבו סבתות מקומטות עם שרפרף מרופט לצד רכב מכוסה בסדין עבה ועליו פטריות אשר יובשו באור השמש. עד היום ריחות הטיגון של הפטריות יער בחמאה מלווים אותי, ולכן המנה צבתה אותי גם עתה, יחד עם טעמי השמיר המבצבץ מעט. (17 ₪)

על 2 המנות הראשונות המלצתי מאוד, ועל השלישית פחות. הפיצה או בשמה היומרני: דק וקריספי תוארה כבעלת רוטב עגבניות עשיר, מוצרלה, פטריות פרמז'ן וחריפות מעניינת. מנגד, קיבלנו דיקט דק וקריספי שהיה חרוך בקצוות. זהו אומנם סוג הבצק המועדף עליי לפיצה, אך למעט כתמים קטנטנים שרימזו על נוכחותם של בייבי מוצרלה (אשר נעלמו במעמד האפייה), לא היה שם כל זכר לרוטב עשיר או גבינה מלטפת.
נוכחות הפרמז'ן הייתה מפרגנת, אך הייתי מצפה שהגבינה הדומיננטית הזו תאוזן עם מוצרלה. בנוסף, בזיליקום קצוץ דק ננגס מפעם לפעם, זה העיד על כוונת המשורר, אך פה ושם השתרבבו להם גם טעמי השמיר, שפחות התחברו לעניות דעתי. (44 ₪)

מסעדת ברברה ביפו ממוקמת במקום תיירותי למדי, עם אווירה מנותקת, מרגיעה ועם שירות אדיב מאוד. בסוף הארוחה היינו מוכרחים לשאול: האם השף שייך לעדה האפורה שלי, או לעדה של פפריקה, בת זוגתי.
השף הסתבר כבעל מוצא מרוקאי, אך הנגיעות הסובייטיות שנמצאות באוכל לא היו בכדי. אלו משחקות עם טעמו של הקהל הרחב שפוקד מידי יום את תאטרון גשר, ובדיוק כמוני יש בו הרבה ערגה לטעמים של המטבח הרוסי של פעם.

ברברה ביפו – שד' ירושלים, תל אביב- יפו (ליד תאטרון גשר)

מסעדה חלבית, מסעדה טבעונית

ארקדי הוזמן | סדנת וויסקי למתחילים ב "משקאות משיח".

את הערב התחלנו בסדנת וויסקי בחנות המשקאות משיח  בראשל"צ. לאחר מכן  היינו מוכרחים להוריד את כל הוויסקי ששתינו אז קפצנו למסעדת מיטבול גריל בורגר הצמודה. בכל זאת, לשתות תוך שעה וחצי 7-8 כוסות וויסקי זה לא פשוט.

תחנה ראשונה – סדנת וויסקי חנות המשקאות של משיח.

התחנה הראשונה שלנו הייתה סדנת וויסקי למתחילים בחנות משקאות משיח . לא פלא שנאלצנו אח"כ במוקד הבילויים של ראשל"צ ניצבת חנות משקאות טיפוסית שבמרכזה הוצבו 2 שולחנות רחבים במיוחד לכבוד האירוע החגיגי – סדנת וויסקי. הראשונה מיני רבות עתידיות אשר צפויות לפקוד את המקום. שתיינים רבים הגיעו בכל הגילאים כדי "לנקות קצת את הראש מהמצב" (ימי מבצע צוק איתן העליזים). אנחנו התמקמנו וניסינו להקשיב עד שהאלכוהול כבש את יצר הלמידה והציע לנו בערמומיותו להמשיך ולמזוג.
למזלכם אני מספיק NERD אז רשמתי את רוב הדברים שצריך לדעת על וויסקי, כדי להרשים את החבר'ה בפעם הבאה שמרימים כוסית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הבסיס: וויסקי הוא בעצם תזקיק דגנים וישנן ארבע מעצמות וויסקי ברחבי העולם (בסדר יורד): אירלנד, סקוטלנד, ארה"ב וקנדה. בשנים האחרונות יפן הצטרפה לחבורה הזו ויחד עמה מדינות רבות נכנסות לשוק  כמו הודו וישראל (שעדיין מנסות).

4 הקטגוריות של וויסקי:

1.   סינגל מאלט – 100% שעורה מונבטת במזקקה אחת.
2.   גריין ויסקי – דגנים שונים ולא חזקים. לרוב הטעם יהיה מאוד "פלאט".
3.   סקוטיש בלנדד – מס' סינגל מאלטים מעורבבים + סינגל גריין (רוב המשקאות המוכרים לנו שייכים לקטגוריה הזו).
4.     []- קטגוריה שנעלמת מהעולם בשנים האחרונות והסיבה לכך היא שמדובר בייצור כלאיים חסר עקביות (לדוגמה ג'וני ווקר גרין).

הוויסקי התחיל באירלנד והתפתח על רקע השימוש הנרחב בבירה (באותם הימים, הבירה היתה הרבה יותר בריאה ממים שהכילו מחלות וכו'). כאשר הבירה הופרדה ממי הבירה, הטועמים חשו שהם חוזרים לילדות [כן כן, חטפו וואחד סטלה], לכן הם קראו למשקה הזה מי החיים, או "אוסק' בהה", והשם הזה לימים התגלגל והפך לוויסקי.

 

בושמילס (אירלנד)

נהוג להתחיל מהמותג הזה מכיוון שמדובר במזקקה שפועלת מאז שנת 1808. הוויסקי האירי מאופיין בטעם נעים מכיוון שהזיקוק המשולש מתרחק מטעמי חומר הגלם, לכיוון מעודן יותר ומתאים יותר לחך המתחילה.

המשקה מכיל 70-80% מאלט ומיושן 7-8 שנים בחביות שרי. הסיבה לשימוש בחביות שרי היא שהחבית משחררת בחזרה לוויסקי טעמים וצבע. לכן הבושמילס כהה למדי, בגוון חום אדמדם.

כאשר מסובבים את הכוס נותר העיטור אשר מציג את "הדמעות". ככל שהן נוזלות לאט יותר, כך "הגוף" של המשקה כבד יותר. לאחר השלוק הראשון הוסיפו פקק של מים מינרליים איכותיים. המים עושים לויסקי מה שחמצון עושה ליין – משחרר ארומות, במקביל להפחתה באחוזי האלכוהול מה שמאפשר לנו לטעום בקלות יותר. "שתו איך שאתם אוהבים, אבל בשביל לפתוח טעמים – פקק מים מוסיפים".

ג'וני ווקר דאבל בלאק (סקוטלנד)

לפי האגדה ג'וני ווקר היה איכר בן 14 שהתייתם מהוריו, מכר את חוותו ופתח מכולת. הוא היה הראשון להבין שבכל מזקקה יש טעמים שונים, והלקוחות שמגיעים עם הבקבוק מהבית ומתדלקים וויסקי אוהבים טעם קבוע. תרומתו של ווקר הייתה ההבנה שערבוב של סוגים שונים יצור משקה מובחר וגם תוצאה מוחלטת.

לרוב השנה המצוינת על גבי הבקבוק מעידה על שנת היישון של הדגן הצעיר ביותר בבקבוק. במקרה של ג'וני ווקר דאבל בלאק יש הרבה משחק של טעם. השנה אינה מצוינת על גבי הבקבוק כי יכול להיות שלצורך האיזון הוכנס גם דגן בן 8 שנים. המשקה הזה הוא מתקתק מאוד ומעושן. הטעם המעושן סמיך מאוד מגיע מהכבול (peat – חומר גלם של אדמת ביצות).

 

וויילד טרקי (ארה"ב)

בארה"ב יש תירס והרבה. האמריקאים מוסיפים סירופ תירס ולכן קל מאוד לזהות את הוויסקי האמריקאי:

1.   המשקה מתוק נורא מכיוון שהתירס מכיל הרבה יותר סוכר משעורה.
2.   היישון בחביות חד פעמיות – זה נותן צבע של עץ אלון. כאשר האמריקאים שורפים חביות, לוויסקי משתחרר אנזים המכונה ונילין. זה משחרר טעם נוסף של וניל. בנוסף, ישנן רמות שריפה רבות בשיטה האמריקאית. זה משפיע על מינון הטעם הונילי שנוכח במיוחד בסיומת. המשקה האמריקאי מיושן כשנתיים עד 4 שנים והטעם מושפע מן האופי האמריקאי וקצב החיים המהיר. גם הג'ק דניאלס כהה מאוד מכיוון שהוא כל כך צעיר.

קראון רויאל(קנדה)

הוויסקי הקנדי הוא כבר לא שם מקביל לבינוניות. גם במשקה הקנדי יש שימוש רב בתירס ובשיפון (השיפון אחראי על הטעם המריר האופייני לוויסקי הקנדי). הוויסקי הזה מורכב מ- 56 דגנים שונים (!!)  ויש בו טווח טעמים ממתוק למריר, ספקטרום שנוגע בווניל ואף בטעם שוקולדי.

לסיכום – בתור כתב אוכל ואלכוהול נורא עניין אותי לגעת בסדנות המתאימות לקהל הרחב ומאפשרות להגיע למדרגה הראשונה של ידע בתחום הוויסקי. כפי שאמר גיא הרן מ"איש הענבים" – ככל שתלמד יותר תבין כמה מעט אתה יודע. לכן מחירי הסדנאות "בחנות משקאות משיח" נעות בין 60-100 ₪ והתמורה שמקבלים – יוצאים עם אחלה סטלה וגם קצת ידע. אני בהחלט ממליץ.

התנהלות הסדנה – אני מקווה שהעסק ישתפשף יותר עם הזמן. אני גם מאחל שבסדנאות הבאות יהיו יותר חבר'ה שבאו להרחיב אופקים, ופחות כאלו שבאו כי שותים ושותים. זה יצר אווירה של רעש ובלאגן, פחות נעים בפורומים שכאלו. מצד שני, יש שיגידו שזה כל הכיף.

משקאות משיח, ברח' ברשבסקי 7

למה ארקדי נזקק לכיסוי ראש, ומה אכלנו בשביל להוריד את האלכוהול >> כתבת המשך הערב || סדנת יין למתחילים || סיור יין של יקב רמת הגולן || מה אוכלים עם יין ||

יין למתחילים חלק ב' | סיור ביקב רמת הגולן

כחלק ממסע הלימוד שלי בעולם היין ומושגיו הייתי צמא לידע חדש, תגליות מעניינות, יין טוב והרבה ממנו. לכן לא יכולתי לסרב להזמנה לביקור ביקב רמת הגולן. לקראת 8:00 בבוקר נפגשנו בחניון רידינג בת"א. אני סברתי כי הסיור נועד להציג לנו את הפן ה"בוטיקי" של היקב הגדול, ששמו לרוב נקשר פעמים רבות ליינות בינוניים ומכירה כמותית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הבדיחה הראשונה על חשבונם, זאת אומרת על חשבוננו: במקום לראות "שמגיעים לצפון הארץ בצ'יק צ'ק", עמדנו בפקק ארוך ומייגע עקב פיתוח תשתית הכבישים בצפון. הפקק הזה בהחלט יכול היה להתחרות עם הפקקים התל-אביביים בקטגורית למי יש יותר גדול. בסוף גם הגענו ליעד, התמתחנו טוב טוב, והיינו מוכנים להתחיל להשתכר. אה סליחה, לטעום יינות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

התחלנו עם ברוט גמלה–השמורה. זהו יין לבן מבעבע אשר מורכב  50% פינו נואר 50% שרדונה ומיושן כשנה בחביות. טעמו אביבי חמצמץ ועם נוכחות. לטעמי, כמו בושם הברוט זה פשוט לא כוס התה שלי. אז אחרי כמה כוסות יין מה-"לא כוס התה שלי" כבר עמדנו קצת פחות ישר, והקשבנו להסבר קצר אך מעניין על יין בכלל ועל יקב רמת הגולן בפרט. מה שהצלחתי לתפוס זה שסירה (שיראז) וקברנה סוביניון הם זנים מתאימים לתנאים הישראליים. יחד עם זאת, בזכות הבדלי הגבהים ברמת הגולן היקבים מצליחים לעשות יותר ויותר שימוש בזנים אירופאים באופיים. יתרה מכך, היקב זוכה לשבחים רבים בתחרויות היין בעולם בקטגוריות היינות המופקים באזורים וולקניים. ביקב רמת הגולן מאמינים קודם כל בחומר גלם איכותי. וכשאין – אז אין. גם אם זה אומר שלא מספקים סחורה למסעדות יוקרה. על מנת לשמור על טיב המוצרים ואופיים אין השאלה של ענבים מכרמים אחרים. כמו כן, לא ניתן להשאיר את היקב מרוחק מהכרם מכיוון שביום חם הענבים תוססים מהר ולכן השינוע קריטי להפקה. בשל כך, ברמת הגולן משקיעים רבות בבניית יקבים חדשים רבים אשר יהיו צמודים לכרמים. שאלנו גם לגבי יינות שמוסיפים להם פחמן. אלו מכונים 'קרבונייטיד', וזה קיים רק בלמבדות למיניהן. ביקב רמת הגולן אין יינות כאלו. לגבי החרם האירופי – מצד אחד, יש ביקוש הולך וגובר ליין ישראלי מטעמי כשרות ובנוסף הרי שהצרכן ההדיוט אינו מחובר לפוליטיקה, מה שמשאיר את החיבור ליין לפי הטעם. מצד שני, כמובן שהחרם מזיק ופוגע ביצוא היין הישראלי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בהמשך הסתובבנו בין החביות וגם במפעל הבקבוק העצום. בחדר החביות יש ריח משגע ב- 14 מעלות ו-90% לחות. מסתבר שמשחק החביות משפיע מאוד ומעניק טעמים רבים מאוד. לכן בכל חודש טועמים את החבית. אנשי החביות מטפסים ממש כמו בסנפלינג ודוגמים את חביות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

היתרון בסבב כתבים זה שנכנסנו עד ללב המפעל, וחווינו את הליך הבקבוק בזום-אין, מה שלא מתאפשר לכל קבוצה שמגיעה לסיור שכזה. בסוף ירדו למרתף היינות המתיישנים ועברנו לפעילות האהובה מכל! טעימת יינות

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מטרת הפעילות היא להתחבר ליין וכמובן שאנשים שונים מתחברים ליינות שונים. בטעימת יין מתמקדים בניחוחות (כן. צריך להריח והרבה. נותנים סניף עמוק. מסובבים ואז סניף שוב. טעמים הם גם חשובים למדי. הדרך היא להחזיק בפה, להרגיש האם ישנו איזון: האם היין חמצמץ, האם הוא מתוק, האם האלכוהול מודגש ועוד). [עוד על טעימת יין ניתן לקרוא גם ב: צוהר לעולם היין] כמו כן, השנה המצוינת על גבי הבקבוק היא שנת הבציר. עד שהתירוש הופך ליין עוברת עוד שנה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ירדן בלאן דה בלאן 2007 – התיישן 5 שנים ואז בוקבק בשנת 2007. הוא נמצא כבר שנתיים בשוק. את השמפניה לגמנו בכוס רחבה. זה אומנם לא ישמור על הגזים, אבל יפזר בצורה דרסטית יותר את הניחוחות. הר חרמון לבן 2013– כאן רואים את השפעת ההתיישנות, היין עדיין צעיר בעל מתיקות מורגשת ואף טעמי בננה. גמלא שרדונה 2013– הטעם הצעיר נע בין תפוח בשל לכיוון של מנטה רעננה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

גמלה השמורה רוזה סירה 2013 – במקרה שלנו לקליפה יש הרבה יותר משמעות מאשר צבע. ביקב רמת הגולן מפיקים את היין מהר מאוד (תוך 8 שעות וזה מה שיוצר את הצבע). יש מקרים בהם מייצרים יין רוזה מבעבע על ידי ערבוב של יין אדום עם יין לבן. זהו רוזה בסגנון צרפתי, וצבעו ורדרד – כתום. זוהי הקטגוריה הכי בועטת היום. טעמו מיוחד מאוד בעל סיומת פטל. משם עברנו לאחד הכוכבים של היקב:

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ירדן פינו נואר 2009– הזן הזה שעשה עלייה, הוא בעל טעם מורכב למדי. הוא פירותי מאוד, דובדבני למדי וצבעו כחלודה. בגלל התלות במזג האוויר היין שונה מאוד בכל שנה  והרבה תלוי במה שהגפנים עברו בדרך. היין נח 16 חודשים בחביות והוא יין שנועד להתיישן. יידרשו לו עוד כמה שנים להגיע לשיא חיו. היין הזה הזכיר לי את הרעב שהתחלתי לפתח ועשה לי חשק לנתח של בשר עסיסי וגדול. ירדן מלבק 2011– זה עוד יין כוכב אבל לצערכם ולצערי  היין משווק רק למסעדות (6 בקבוקים למסעדה בשנה). טעמו מיוחד מאוד ועצמתי.

טועמים

ירדן T 2T 2010  – היה מצוין. טעמו מלא וגם מי שכמוני לא מבין כלום ביין, היה עוצר לרגע עם עצמו ומתענג על היצירה הזו.   ירדן מרלו כרם אורגני אודם 2009 – אני מוכרח לציין שלא הבחנתי בטעם קסום ומיוחד אך מסתבר שיש בו שיפור באיכות הענבים. עוד עולה כי זה לא אתגר גדול מידי לכרמים ולכן יש מחשבה על הרחבה של מעגל הכרמים האורגניים ביקב רמת הגולן.

טועמים

ירד קברנה סוביניון 2010– טעים מאוד בעל דגש עצמתי על טעמי הקברנה סוביניון ועם סיומת נעימה מאוד.   ירדן T2  2008 – היה קסום! זה יין בסגנון פורט. ליין מתווסף ברנדי בזמן התסיסה, מה שמשמר את המתיקות של הענבים. ה T2 התיישן למשך 26 חודשים בחביות וטעמו כבד מאוד. היין בעל ניחוח משובח מאוד שמזכיר פטל שחור ואילו טעמו מדלג בין רימונים ודובדבנים בשלים. אף על פי שניתן ליהנות כבר עכשיו מהיין, הוא ימשיך להשתבח בבקבוק ויישאר מצוין לשתייה לעוד שנים רבות.

#סלפי ביקב: אני והיפה שלי

לסיכום, בדרך חזרה חשבתי על נושא אחד במיוחד. אמנם היקב הזה גדול ורווחי, אבל רוב האנשים שפגשנו מסתפקים במכוניות פשוטות ולא נראים כמו נובורישים זוהרים. כנראה שזה קשור לכך שהמון משאבים ביקב מושקעים בפיתוח התחום, וזה קצת שבר את הסטיגמה שהייתה לי לגבי המפעל הקפיטליסטי הגדול. היינות שטעמתי היו מגוונים ולחלקם מאוד התחברתי. אני מקווה שבמסעותי הבאים אלמד להתייחס ליין נכון יותר ותיהנו מעוד טיפים וסודות של סדרת הכתבות שלי "יין למתחילים".  

ארקדי הוזמן לטעום: האם אוכל בריא יכול להיות גם טעים | בריבה, רידינג ת"א

היי שמי ארקדי ואני אוכל בשר. בשר שמן. לרוב אני מתיימר להתרחק מכל מה שמכונה בתרבות המערבית "אוכל בריאות". בכלל זה גם  "מסעדות בריאות". יחד עם זאת החלטתי לאתגר את תפיסתי ונעניתי להזמנה: לבדוק מה יש עבור אנשים כמוני,קרניבורים,  בתפריט הקיץ הרענן של מסעדת בריבה (Bariba) – מסעדת בריאות כשרה חלבית.  לצורך המשימה צירפתי את בת זוגתי פפריקה [קישור] והשותף שלי מויואיט – אריק פיאנקו [קישור], ויחדיו פנינו למלאכת הטעימות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מנות ראשונות:

ממבט הראשון ניכר שפע רב של מנות ראשונות. התחלתי מסלט ליקופן שהכיל ארבעה זני עגבניות (שיצרו שילוב טעמים מאוזן למדי) עם בייבי מוצרלה ושקדים קלויים בבלסמי מצומצם. משם התקדמתי לברוסקטה עם סלמון מתקתק אשר נכבש בהדרים,עם ונגיעה עדינה (מידי) של גבינת שמנת ובצל ירוק. היה גם  סלט קוביות סלמון צרוב עם עלים ירוקים, שעועית ירוקה, אפונה, בצל, בורגול ואבוקדו. לטעמי, קוביות הסלמון הצרובות היו מעטות מדי, אך השעועית הירוקה הייתה קטע מדליק שנתנה טוויסט קראנצ'י למנה. דווקא הבורגול, שנועד להעניק חידוש, הרתיע אותי מעט, בשל העובדה שהוגש במרקם גרגירי יבש. כמו כן, טבעות הבצל הסגולות היו גדולות מדי וקצת הוציאו את הביס מאיזון. בסוף טעמתי גם את הסלט אגס שיכור, עם רוקפור שהיה רזה ו… בריא. רק חבל שכמות הגבינה הכחולה הייתה מצומצמת ולא ממש הצליחה לתפוס את כל הסלט. בצד קיבלנו צנצנות שתייה של מיץ תפוזים ומיץ גזר. הצנצנות הן אכן גימיק חביב, אך כבר פגשתי אותן בבר רמפה-בר ובמקומות נוספים.
בהחלט ניתן לומר כי במנות הראשונות ניכר דגש על בריאות, אבל אני פחות מצאתי שם את עצמי וכל הבריאות הזו בהחלט עשתה אותי רעב, כך  שייחלתי למנה עיקרית עצומה ומשביעה.

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מנה עיקרית:

טעמתי שתי מנות דגים עיקריות : סלמון ולברק, ולאחר מכן שתי מנות פסטה: ראביולי וניוקי העשויים במקום. הלברק היה רזה ויבש לטעמי והמנה הזו לא דיברה אליי, אבל הסלמון בהחלט עשה לי את הארוחה.

קודם כל המנה הייתה מספיק גדולה (200 ג'). קרם הבטטה היה מתוק וטעים במיוחד. אני לא חסיד גדול של אוכל מתוק אבל הקרם המתוק איזן את הטעם העסיסי והטרי של הסלמון. הדג עבר משיחה קלה בטריאקי, אך הליטוש היה מעודן מאוד ולא השתלט על טעמו העשיר של הסלמון הטרי. הפילה עם קרם הבטטות בהחלט ישביע אדם בוגר ויכול להתאים גם לשני סועדים יחד עם מנות נוספות. רק בשביל המנה הזו שווה לעצור לארוחה במסעדת בריבה!

בהמשך טעמתי 2 פסטות. ניוקי בשמן זית וזוקיני היה טעים אך הניוקי עצמם בושלו יתר על המידה לטעמי. מה שגרם לי לחוש אי נוחות עם המנה היו העגבניות המיובשות (שאני בד"כ מחבב מאוד) שהיו מלוחות במיוחד. המנה הוגשה עם סכין חמאה, והן לא נחתכו כראוי. זה הכניס יותר מדי טעם מלוח בכל ביס, על חשבון האיזון עם הניוקי. יתרה מכך, היה פשוט לא נעים ללעוס אותן בשל גודלן הגדול. הקונפי שום היה טעים אך לא הצליח לאזן את העגבניות.

מנת הרביולי הייתה הרבה יותר נעימה. אמנם מלית הבטטה וריקוטה לא היתה מספיק מובחנת לטעמי, אבל דווקא החיבור של הטעמים של עגבניות, לימון, שום, בזיליקום, פטרוזיליה ונענע יחד עם זיתי הקלמטה יצר מנה איטלקית-ישראלית, קיצית וטעימה למדי. בסופו של דבר גם היא לא השתווה למנת הסלמון שנשארה גולת הכותרת של הארוחה.

בהמשך הגיעו גם קינוחים. אבל בחייאת, אתם כבר מכירים אותי. אל תצפו ממני לדבר על קינוחים כשרים. הלכתי לאכול בשר גוש בשר!

צילום: ריקי ביטון | עריכה: רינת גרשפלד ואסנת נאות.

ארקדי בדק סדנת יין למתחילים, צוהר לעולם היין של איש הענבים

מצגת זאת דורשת JavaScript.

עם יד על הלב: כמה מכם אוהבים יין וגם מבינים משהו בנושא? לאחרונה הסכמתי עם עצמי ואנוכי שאהיה אדם הרבה יותר מרשים אם אוכל לענות בחיוב על 2 השאלות הללו וגם הסכמתי להודות: אני בור בתחום היין. לכן שמתי לעצמי מטרה חדשה בגיל 31: מסע לימודי אל תוך היין, מונחיו וטעמיו. מסקנה ראשונה: ככל פעם שאני מנסה יותר, אני משתכר יותר, לא זוכר יותר ואח"כ באוטו… נוחר יותר.

כנער הכרתי 2 דברים: ארגזי יין בלנד של יקבי בנימינה מקרטון עם טעם חמוץ, בוסרי ופירורי. את זה לא אהבתי. מצד שני היה את היין הגרוזיני הביתי של חברי היקר, דני שמש (כן כן, גדלתי באשדוד). מה שיפה בעדה הגיאורגית זה שכוס יין נתפסת אצלם כחטא ולכן שותים בספלים (כן כן, בחיי). הרעיון מתבסס על חוויה משכרת של יין צעיר ומתוק בעל הטעם פירותי שיורד חזק ודופק מהר (אחחח, כמה פעמים הלכנו בזיג-זג אחרי המשקה הזה).

לפני כחצי שנה יצאתי למסע היין הראשון שלי. מאחר שניסיתי לטעום את כולם ולרשום על כולם, בסוף השתכרתי כהוגן וזכרתי 2-3 טעמים שמהם לא יכולתי להיפרד: מצודה של צובה, פורט נובה ועוד אחד ששמו היכנשהו בכתבה על שוק נמל יפו. השיעור שלמדתי הוא שצריך לטעום יינות לפי זנים. כך תתקבל הבנה בסיסית ויווצר חיבור בין הטעמים לתנאים האקלימיים והגאוגרפיים. בהמשך, בפסטיבל  WHITE – יין לבן על הים, כשיש לך 4 יינות מחו"ל והשאר מקומיים. רצוי לטעום קודם את הזרים ואז להתמקד באלו שלנו על מנת לאבחן את השינויים. כמובן שגם את הערב ההוא סיימתי בצורה מעורפלת לחלוטין. למען ה' איכשהו הגענו לנאפיס בסיומו, וירדתי על מנת הדגל: מרק רגל תימני.

במקביל התחלתי לטייל בין יקבים. טעמתי יינות חביבים של יקבי רמת הגולן, גיליתי את 3 הסדרות של יקב צ'ילאג שבראשם סדרת פרימו עם סירה משנת 2009. כמו כן, הכרתי את רוני ססלוב הייננית המדהימה שבדיוק הייתה לפני המכירה הגדולה של היקב המשפחתי שלהם. אין סיכוי שאשכח את ורוד – יין הרוזה הסמוק, פרי עבודתה הקשה. ואז התמזל מזלי והוזמנתי לסקר סדנת יין למתחילים של איש הענבים. מעניין לראות איך שככל שהתקדמנו עם טעימות היין, המסקנות וקטעי הטקסט שלי הפכו קצרים יותר ויותר (8 סוגי יינות על בטן ריקה זה לא צחוק).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

סדנת צוהר לעולם היין

מסתבר, שגם לפתוח בקבוק יין לא כולנו יודעים. הסכין הקטנה הממוקמת בפותחן המלצרים נועדה לחתוך את קצה הסוגר מתחת לפיה ולמנוע משבבי ברזל להימזג לכוס של האהובים שלנו. וגם, הידעתם שהפותחן ההוא עם הידיים המתרוממות נקרא גם פותחן יהודי? הסיבה לכך נעוצה בצורך של היהדות להרחיק יין קידוש מידיו של גוי. הפותחן הנ"ל אינו מאפשר מגע עם השעם אלא רק בפתיחה באופן מתווך.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

על טעם ועל ריח

הידעתם: בכל הנוגע ליין, הריח יותר חשוב מהטעם? תחשבו על זה, כשאתם חולים ומצוננים קשה להבדיל בין תפוח לבצל. יתרה מכך, הזיכרון שלנו ממוקם בקרבה לקולטנים של חוש הריח ולמרות זאת, לריחות אין שמות. לכן אנחנו בדרך כלל מתארים אותם: מריח כמו קינמון, לוונדר, וניל וכו'. גם בעולם היין יש כמה קבוצות: ריחות פרחוניים, ריחות פירותיים (אשר מתחלקים לפירות טרופיים, פירות יער ופירות הדר). ביין יש חשובות מעטה למראה: כ 10% , לטעם 20 % ולריח 70%! בקיצור, חוש הריח נורא חשוב. אפילו את בת הזוג שלנו אנו בוחרים על פי הריח.

שיעור לשון  – כל חלק בלשון רגיש לטעמים אחרים. לכן, לשם הבנת היין מסובבים את היין בפה על מנת לגלות את כל טעמיו. אגב, אנחנו סובבנו את בנימינה רזרב, גוורצטרמינר 2013 ( Binyamina, Binyamina Reserve, Gewurztraminer 2013 ). ועוד תגלית מעניינת: ליין כמעט ואף פעם אין טעם של ענבים והוא משכר אותנו עם ניחוחות אחרים. בהמשך עברנו ליין אלגריני פינו גקיז'. את היין תמיד מוזגים מהאוויר. זה נעשה על מנת שלא לשבור את פיית הכוס, באמצעות מכה עדינה. בסוף המזיגה מסובבים מעט את הבקבוק ובכך מונעים את צניחת הטיפה האחרונה (גברים, אתם חושבים על מה שאני חושב?).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

משם עברנו לטעום את

היין הלבן השני ששתינו היה: פינו גריג'יו של אלגריני 2013. (Allegrini, Pinot Grigio ) שלטעמי: חמצמץ יותר.

חשוב: את היין תמיד שומרים בשכיבה, ללא אור ישיר ובטמפרטורה של 16 מעלות. אגב, גם סטנד מקצועי של IKEA, מעל המקרר או התנור, הם רעיון רע – יש שם חום קבוע שפוגם ביין. גם במקרר לא כדאי לשמור יין. היין רועד ומטלטל במקרר וזה גם פוגם בטעמו. אגב רק 9.9% מהיינות בעולם מתיישנים ופחות מ 1% מתיישנים במשך שנים ארוכות (50 שנה). את היין כדאי לשתות בשיא, חלקם מגיע לשיא בתוך חצי שנה, אחרים אחרי שנה וחלק אחרי 50 שנה. לאחר מכן טעמם מתחיל לרדת [לא, אחותי, את לא משתבחת כמו יין עם השנים, אבל את אחלה חומץ].

בסופרמרקטים הבעיה האמיתית, היין לרוב מקבל מכת שמש במהלך המיון, עומד זקוף על המדף ולא נשמר כראוי. כמעט אף פעם לא נרכוש אותו בשיאו. בעיקר כדאי להימנע מרכישה של יינות 4 ב 100 הם לרוב מכילים חומרי טעם וריח ולכן הם מלווים בניחוח אלכוהולי חזק. ביין יש משחק של טעמים. לדוגמה: על מנת שהקמפרי על מנת שהקמפרי לא יהיה מתוק כדאי לטעום מעט מלח לפני כן. זאת היו והמלח מבטל את המרירות. תהליך החמצון של יין פתוח מצד אחד מבשיל את הטעם הבוסרי אך מצד שני פוגם בטעם החי של היין לטווח הארוך. לכן, יין שומרים במקרר עם שעם עד 3 ימים, אח"כ הוא כמו סלט ירוק – מתחיל לאבד את טעמו. על מנת לשמור יין שנפתח, יש לאחסנו בבקבוק פלסטיק ולקווצץ' אותו עד שלא יהיה מקום לבועת אויר. כך נקטע את תהליך החמצון של היין ונוכל להחזיק אותו עד שבועיים. אם נותרים לנו כמה יינות פתוחים ניתן לצמצם אותם עד להיווצרות סירופ יין ואז להקפיא בקוביות. זה יהיה נפלא לבישולים, והרבה יותר טוב מיין שהתיישן. מטרתו של הדקאנטר הינה פתיחת טעמי הפרי הבוסרי, והבשלת היין באמצעות החמצון.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

Oh my god,  what a wonderfull colors

קודם כל, תמיד חשוב להריח את הפקק וזאת על מנת לוודא שהיין לא מקולקל.  משם עברנו ליין רוזה ד'אנז'ו 2012 הצרפתי (Calvet, Rose D'anjou 2012 ) הוא בעל צבע אפרסקי על גבול הסלמון. בניגוד לגוון הזה, הרוזה הצרפתי הוא הרבה יותר ורדרד. צבע היין נוצר על ידי הקליפה בעוד שהתוך של הענב (המכונה ציפה) הוא בכלל שקוף. רוצים עוד עובדה מדליקה: איך נקרא הפרח של הגפן? – סמדר.

צבעו של היין שטעמנו היה צבע אדמדם לכיוון הכתום. קצוות חומים מעידים על כך שהיין מתיישן (ממש כמו תפוח שמתחמצן). לגבי ההגדרות היבשות הכלל הוא פשוט: יין יבש הוא יבש מסוכר, וחצי יבש הוא חצי יבש מסוכר. אם כבר בצבעים עסקנו – יין אדום נתפס רציני יותר (כדוגמה הוא הולך עם החלק הרציני של הארוחה ולא עם הפתיחים), אך דווקא בארץ יותר הגיוני לצרוך יין לבן צונן ומרענן.

יין מיוצר 5000  שנה או יותר בארץ (תלוי את מי שואלים), למעשה אשקלון הייתה הבורדו של פעם (היום היא יותר סוג של הארלם). עם עליית השלטון המוסלמי במקום, תעשיית היין הופסקה והתאפשרה רק לצרכים דתיים. רק בשנת 1882 הוקם יקב מודרני על ידי הברון רוטשילד. היקב נקרא כרמל מזרחי, כמו בצרפת – על פי מיקום הקרקעות (במערב לצד הים הקרקעות הניבו ענבים מלוחים מידי). כיום בארץ יש כבר כ- 300-400 יקבים. נדמה לכם שזה הרבה? – באיטליה יש כ- 600 אלף. בכל פינה תמצאו יין דה לה קאזה. אבל אין לנו סיבה לדאגה, ייננים רבים מסכימים –ישראל היא מעצמת יין מתפתחת ו"עוד 400 שנה זה יהיה קלי קלות".  על פי שם היין ניתן ללמוד את שנת היצור ואת שמות הזנים שהשתלבו במשקה. לדוגמה: שטו גולן גשם – ראשי תיבות של גנש, סירה ומרלו.

בצרפת בניגוד לישראל ישנם חוקים נוקשים לגבי הגדרות היין ומי שלא פועל על פי הם נקנס. בישראל…זורמים.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

domine du castel היה הגראנד פינאלה. היין יועד להשתבחות ארוכה ומקורו ברמת רזיאל. טעמו ואו!. היין סמיך עם מעט סוכר והרבה אלכוהול 14.5%. ביינות ארצנו יש הרבה אלכוהול והרבה שמש- משמע הרבה סוכר. לפני שאיבדתי את יכולת הכתיבה למדתי עוד משהו: מוסקרטו זהו תהליך מסוים שעושים ביין. ועוד עובדה – ביין למברוסקו תמצאו מעל 40 זנים.

עכשיו אתם בטח כועסים שככה סיימתי את המאמר שלי אבל תחשבו רגע. כל מה שלמדתם כאן היה ב 3 דקות. דמיינו כמה ניתן ללמוד על יין בשלוש שעות של סדנה שלמה. תודה שהייתם איתי. אני הולך לישון עד ההאנג אובר.
צילום: פפריקה
עריכה: אסנת נאות.

פרטים על סדנת צוהר לעולם היין | איש הענבים: 03-5180533 | www.grape-man.com | contact@grape-man.com

רשימת היינות שטעמנו:

• למברוסקו אדום דונאטו N.V קאוויקיולי Lambrusco Rosso Donato N.V Cavicchioli . מדינה: איטליה, אזור: אמיליה רומניה, זן ענבים עיקרי: למברוסקו
• קאלווה, רוזה ד'אנז'ו 2012, ארץ: צרפת Calvet, Rose D'anjou 2012 . זנים: גרולו, קברנה פרנק, גאמיי
  מתיקות: חצי יבש צבע ורוד עמוק. מעט סוכר שיורי מעמיק את אופיו הפירותי של היין ומדגיש את שפע טעמי תות השדה, הדובדבן והפטל, בלווית גוונים עדינים של פרחים וגרנדין.
•  בנימינה, בנימינה רזרב, גוורצטרמינר 2013 Binyamina, Binyamina Reserve, Gewurztraminer 2013 . זנים: 100% גוורצטרמינר כוהל: 13%
  ארומה פירחונית של מי ורדים, משולבת עם מאפיינים טרופיים טיפוסיים כמו ליצ'י, אננס וכן ניחוחות הדרים של קלמנטינה ואשכולית אדומה טרייה. היין בעל מתיקות קלה בלבד מאוזנת היטב עם חמיצות מרעננת.
• domine du castel grand vin 2011 jerusalem haute jusee
• Allegrini, Pinot Grigio  בטעם בוקה הדרי רענן, עם רמזים לפרחי אקאשיה.

ארקדי ממליץ על אמיליה | מסעדת שף בניצוחו של לירן בלו

היי כולם ובוא'נסרה,

אחד הדברים שאני הכי אוהב, זה לחוות מסעדות בעלות אישיות, ייחודיות או איך שלא תבחרו לקרוא להן. לכן, אני מאושר לנוכח העובדה שפפריקה מיקמה את מסעדת אמיליה בניצוחו של שף לירן בלו, במסגרת סבב המסעדות שלנו, בתור היעד הבא. ראוי לציין בפוסט זה גילוי נאות – נסענו לבקר במסעדה של חבר.

השף לירן בלו מאוהב בפינה הקטנה שלו, מסעדת אמיליה. המיקום מספיק רחוק מן ההמולה המטורפת של עולם המסעדנות התל אביבי, על כל האלמנטים המוכרים לנו: תחרות קשה, עלויות יקרות וכו' וכו', כך שהשף הצעיר, יכול להתמקד במה שהוא אוהב, באוכל.

יש לו את פינת המשחקים שלו: בה הוא מתנסה, לומד ויוצר. לכן גם כאשר הגענו אנו למסעדת Emelia. בדיוק נולדה שם מנה חדשה, שנוצרה יחד עם השף לירן גראודה. אחרי החיבוקים והפטפוטים עם השף, ניגשנו למלאכת הקודש – הטעימות.

כספתח גירינו את החך עם האמוז-בוש אשר בד"כ מוגש בסופ"שים: "מקרון" של קולורבי כבוש ביוזו עם מילוי סביצ'ה סלומון ונענע, קרם ג'ינג'ר וגזר וטופינג של קוויאר (העשוי מציר דגים, בלסמי וסויה) עם ברוקולי, צ'ילי ועירית. בתכל'ס, אחרי ביס כזה צריך לקום ולנסוע הביתה. אין סיכוי שיהיה עוד ביס מושלם שכזה שישתווה לחוויית הטעמים. הרעננות של הקולורבי התמזג לריקוד שקט עם הסביצ'ה העדין. לפתע אפילו הקוויאר הנדוש, שכבר הספיק לכבוש את מסעדות ארצנו, ואת תוכניות המאסטר-שף למינהן, זכה למשמעות מחודשת, וטעמו המסקרן ליווה נהדר את המנה הקסומה.

למנה ראשונה פצחנו במנת טורטליני גבינות וסלק על מצע של קרם סלק עם בלו צ'יז מעוטרת בפתיתי פרמז'ן וגרגר הנחלים. לטעמי הבצק היה טוב אך הוא קצת האפיל על טעם המילוי המרשים. יחד עם זאת, המשחק עם האגם (המצע קרם סלק) השתלבו נפלא עם טעמי המילוי ויצרו יצירה שלמה וחביבה למדי. פפריקה, שמגדירה את עצמה כמי "שלא אוכלת גבינות כחולות", טעמה, אכלה וחייכה לאללה: "טעם הבלו צ"יז היה מעודן דיו ונעים ולא השתלט על מכלול הטעמים".

עיקרית – סטייק פיקנייה (בלעדי פס השומן)

מנת הסטייק מפיקנייה (בעברית שפיץ צ'יך) הוא נתח חדש למדי במסעדות העדכניות והיה שמור על לאחרונה למסעדות "שיפוד רץ", כדוגמת קאזה דה ברזיל ודומיה. מנת הסטייק עברה עדכון מודרני עם זילופי כיפות צבעוניות של קרם גזר-ג'ינג'ר וקרם אפונת גינה. הסטייק עצמו נח על משיחה של קרם סלק עם תוספת של תירס מושחם וגבעות קונפי שרי עם ציר דמי גלאס. לטעמי, סטייק פיקניה מתקשה לרוץ ללא פס השומן והיה לי קשה בלעדיו. השף לירן בלום מספר שהסיבה הנעוצה בכך היא רצון הסועדים בנתח רזה, ואי אפשר להביא את השומן לשיאו במידת העשייה מידיום (מוגש א-לה-מינוט).

קינוחים

טעמנו שני קינוחים חדשים אך נעסוק, דווקא בהתלבטות השף, לגבי הקינוח החדש בין אם יכנס לתפריט או לא. במרכז הכוס נח כדור של גלידת וניל מצופה בברולה סוכר- לימון חמצמץ על מצע ברד פסיפלורה ופטל שחור. אם חיפשתם לכם קינוח בסגנון משחקי-השף או מאסטר-שף, זה בדיוק המקום עבורכם.

בתאבון,
ארקדי פורטנוי

צילום: פפריקה וארקדי

 

מתכון של ארקדי | גבינת שמנת גד 5%

היי אתם,
רווקים צעירים שחושבים איך להרשים את הדייט שלכם.
הפעם קיבלתי דוגמאות של גבינת שמנת גד 5%, וחשבתי עם פפריקה, על מתכון קל וכמובן מהיר שירשים את הדייט שלכם.

מרכיבים (מנה זוגית קלילה):

8 יח' תפוח אדמה אדום מסוג דזירה

1 גבינת שמנת 5% גד (אפשר לקחת כמה טעמים ולגוון)

חבילה 1 – פרוסות סלמון נורווגי

מרכיבים עבור סלסה עגבניות:

3 עגבניות בשלות ומקולפות

צרור עלי בזיליקום

2 שיני שום

1 בצל שאלוט (או בצל אחר)

חצי לימון

1 פלפל צ'ילי קטן

מלח ופלפל לפי הטעם

הוראות הכנה:

סלסה עגבניות: בבלנדר ביתי הוסיפו את כל המרכיבים  וטחנו למרקם גס. מומלץ להשאיר עגבנייה אחת שלמה ולקצוץ גס לצ'אנקים לא אחידים.

מנת תפוח אדמה עם גבינת שמנת גד וסלמון כבוש:
תחילה בשלו את תפוחי האדמה עד לבשלות כ 20 דקות לאחר רתיחה, את תפוחי האדמה עם קליפתם.
לאחר מכן חתכו את תפוחי האדמה לחצאים, שמנו את תבנית האפייה ופזרו מלח גס ופלפל שחור. הניחו את חצאי תפוח האדמה עם הצד החתוך הישר כלפי מטה ושמנו את תפוח האדמה קלות עם מברשת בצידו של הקליפה .
הכניסו לתנור שחומם מראש ל 200 מעלות למשך 10-15 דקות. בדקו אם תפוח האדמה יצא זהוב ויפה, והוציאו או הוסיפו זמן אפייה לפי הצורך.
תנו לתפוח האדמה כמה דקות להתקרר בחוץ ומשחו שכבה דקה של גבינת שמנת 5% גד. מומלץ לעשות הרבה דאווין באמצעות שקית זילוף ולהניח את גבינת השמנת כמו קרם. לצד הקרם הניחו חתיכת דג סלמון נורווגי מעושן המגולגל לגלילה.

כעת משחו משיחה יפה של סלסה על צלחת הגשה. למראה מקצועי ניתן להעביר כף מרחפת במרכז הסלסה, עם החלק החיצוני עד שיווצר שקע אחיד. בשקע שתלו את פלחי תפוחי האדמה שלכם. שיהיה בתאבון.
שלכם, ארקדי המבורגר ויקירתי פפריקה.

 

ארקדי לגם יין לבן… ואז עוד אחד ועוד אחד | פסטיבל WHITE – יין לבן על הים

היי אדון אלוהים, אני נשבע לך בשוטר שלא שתיתי.

בחיי שאני מודה לבחור למעלה, על שלקח ממני את ההאנג-אובר האחרון. וגם לפפריקה, שלקחה על עצמה, בגבורה ובעוז את תפקיד הנהג התורן.
כפי שבוודאי כבר הבנתם, הפעם הוזמנתי לאירוע  פסטיבל White – יין לבן על הים 2014 אשר התקיים במרינה הרצליה בהפקת איש הענבים. ברור שחזרתי עם חיוך זחוח מרוח מצד לצד. הנה כמה סיבות:

• כי הייתה בריזה קיצית נהדרת, ליד מעגן יאכטות עוצר נשימה.
• כי המתחם היה נעים, ולא דחוס מידי באנשים. זה בהחלט לא הזכיר את טעם העיר.
• כי דמיינו מבוגרים וצעירים, מחויכים ועליזים, מסתובבים בין עשרות דוכני יין, עם כוסות מזיעות בגוונים שבין זהוב עד שקוף.

אז זה למה!

אתם לא מוכרחים כמוני, לטעום את כל הדוכנים ו- 30 סוגים שונים של יין, אבל אתם בהחלט יכולים. עלות הכניסה לאירוע עם כוס יין הינה  50-70 ש"ח. אין ספק שזה huge volue for money. בעלות של כוס יין בודדת במסעדה, תטעמו את יקבי היין הגדולים והקטנים של מדינתנו המתפ-תחת וגם כמה מותגים שמעבר לים.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לעניות דעתי, החלק הכי כיף באירוע רוויי אלכוהול, נעוץ דווקא באלמנט ההפתעה: אני זוכר, איך ברגע אחד, קסום במיוחד, הסתכלתי עליו, לעברו של שף אופיר גנץ, ואמרתי לו: "אחי, איזה קטע, זה יין של בנימינה, וזה אשכרה ממש טעים" ('שרדונה הרי יהודה' של בנימינה 2012 – מפתיע עם ניחוח של בוקר סתווי, ריח אגסי ירקרק וסיומת של דבש).
גם 'דולצ'ימנטה', היין הלבן המיובא של שעל רובין (מקבוצת קוקה קולה), הצליח להרשים אותנו (איטלקי כשר). מלבד המוכרן העייף שהתנדנד לו בחוסר סובלנות, טעמנו יין מעולה – בלנד של מלבזיה ושרדונה.
בהמשך התרגשנו עם פיקוק 2012,  יין דרום אפריקאי מענבי בלאן שהיה פשוט נהדר. שנין בלאן עסיסי עם מתיקות מתפרץ שסחף אותי הערב. גם היין האיטלקי שלהם, פוקרינו משנת 2012 היה מעולה. ו..עוד המלצה קטנה שלי היא על פומה בלאן 2013 של יקב דלתון.
אם יוותר לי להמליץ על שמפנייה מוסקטו מוגז, אז אני מוכרח לציין את האיטלקי הכשר מהדרין – פיורי מוסקטו ספומנטי דולצ'ה 2013 מיקב דגלי אזונ. עלותו הנמוכה הפתיעה רבים מהאנשים שניגשו לדוכן (רק 45 ש"ח). היין עובר 2 התססות במשך 100 ימים (ומכונה בשל כך ספומנטי).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

מלבד היינות, היו כמה דוכנים של וודקה שהגיעה לשוק שלנו לאחרונה – ברלין, ועוד כמה. כמו כן, דוכן בודד ייצג את תחום בירה בוטיק הישראלי תחת דגלה של מבשלת אלכסנדר. אגב, אלכסנדר גרין מדהימה, כבדה ועשירה. מנגד, בירה אלכסנדר בלייזר, 8% עם חיטה מהנגב. שלטעמי מתלהבת ולא מאוזנת. אז הראשונה מומלצת יותר.
ואיך אפשר יין ללא גבינות? אני מוכרח לפרגן ל"שירת רועים" שהיו מעולים בניגוד לדוכן השני, שהיה לו טעם של שקל וחצי. הפקרינו המיושנת במשך שנה של "שירת רועים" מעולה ולטעמי זו אחת היותר טובות שטעמתי במפעלים הישראליים.
בהמשך ניסינו את "גרין צ'יפס" שזה צ'יפס אבל בקטע ויאטנמי, ירקות שהם כנראה אפויים (כי לטענת המוכר אין שומן טראנס וחומרים משמרים). מבין הצ'יפס בצל, סלק, בטטה, גזר וטארו הכי אהבתי את צ'יפס הסלק שהיה מדליק במיוחד (את המוצר ניתן למצוא בארץ בחנויות תבלינים ושווקי איכרים), בסוף טעמנו אפילו בוטרגה – ביצי בורי מיובשים בשעווה ומדהימים בטעמם (700 ש"ח לקילו 🙂 )של בוטיק "זית רענן".
לפני שאני מסיים את רשימת הדוכנים אני חיים להזכיר לטובה גם את שמני הזית של "מסיק קיבוץ מגל" – אם אתם בקטע של טעם זיתי עמוק אך לא פרוע מידי, שיגנוב את ההצגה – פשוט לכו על אקסל.

לסיכום החוויה אני רוצה לנחש,
מה עובר בראשם של "איש הענבים" כשהם חשבו על האירוע. נדמה שיש רצון אמיתי להראות כי לא חייבים להיות מומחי יין גדולים בשביל ליהנות מאירוע שכזה והנאה מיין איננה נכס של מבינים בלבד.