יצאנו לבדוק איך עובד החיבור הקיצי בין צורי סושי למסעדת רג'ינה במתחם התחנה (כשר)

את מסעדת רג'ינה הכרתי לפני כשנה. מסעדה ישראלית אשר מאופיינת בקו ביתי "קרוס-ישראלי", כי למה להתעקש? ברג'ינה תמצאו רוחב פס שיזכיר לכל אחד את בית הוריו, בין אם אכלו שם איקרה, קבבונים או כבד עוף קצוץ ומתקתק. מאז ביקרתי ברג'ינה באי אלו הזדמנויות ונהניתי תמיד, הן מהמטבח והן מהאירוח של ניר וציפי המדהימים.

מהפך בתחנה

אחד הדברים שהפתיעו אותי יותר מכל זו הפקת קבלת השבת ברג'ינה. מתחם התחנה ידוע כמתחם בילוי בתרדמת מקוללת והפלא ששינה זאת בא בתחפושת של מסעדה ישראלית כשרה. בין הרמקולים הצוהלים ישנם חבר'ה לא צעירים, המפזזים בכל הכוח לקצב להיטים שסירבו להישאר במאגרי ההיסטוריה. מלצרים היפסטרים מפזרים מנות או כוסות זהובות של בירה צוננת וחיוך מרוח מצד לצד.
רבים מחברי היו בהלם תרבות נוכח אותן "קרחנות אסקפיסטיות" מהולות באלכוהול וכל טוב.

חום יולי אוגוסט

כשחם חובה מזגן.
ציפי לא מאוכזבת מהקפאת ההפקה ולהפך, היא כבר מקדמת את הקיץ בברכה ומרוצה לנוכח הצ'לנג' הבא: ערבי מוצ"ש עם סושיפיוז'ן של צוריסושי – כי פחות חם, וכי ניר השתלט על התקליטייה ומחזיק במיטב הלהיטים העל זמניים, החבר'ה הנאמנים ממשיכים להגיע ללא סייג.

אז מה ארקדי חשב על השילוב בין סושי עדכני לאוכל ביתי?

"הפוסט-פוסט-פוסט מודרניזם-קולינריזם-ישראליזם-בינלאומיזם".

את הערב פתחנו עם רג'ינה ב"יער" – קוקטייל עדכני המחבר בין פירות יער לוודקה איכותית. בשנים האחרונות נושאי המיקסולוגיה וקדושת הכוסית חזרו אלינו ובגדול, וכעת יותר ויותר מסעדות נותנות את אלומת האור הראויה למשקה האלכוהולי.

המשקה היה צונן ומרענן, פירותי ומחוספס. אני פחות טיפוס של וודקה, התחברתי הרבה יותר לוויסקי שלגמנו בסוף הערב.

צילום: אייל גוטמן

איקרה זה בית.

אני מוכן ללכת למסעדה כשרה כשהיא נוגעת בנקודות הרגישות, מעלה זיכרונות ומעוררת מחשבות. כך בדיוק עשתה צלוחית האיקרה הלבנה – קטיפתית ורכה, קראנצ'ית וסמיכה. אני נורא אוהב איקרה, במיוחד עם בצל ירוק. כילד הייתי לוקח איקרה לבית הספר ולעולם לא אשכח את המקרה בו יאחד התלמידים צעק באמצע השיעור: "איכככ, ארקדי אוכל גלידה בפיתה!!!!" ושאר הכיתה התגלגלה על הרצפה.
כשהתבגרתי לא עזבתי את האיקרה. זכורים לי לילות רבים, בהם חזרתי אחרי בילוי משכר כשניסיתי לשמור על הגזרה. בלי לחם הייתי שוטף גבעול או עשר של בצל ירוק, וטובל באיקרה עד שהקופסה הייתה מפולשת כהלכה.
באיקרה של רג'ינה לא היה קסם אלא ערימה עמוסה של זיכרונות.

צילום: אייל גוטמן

סלמון כבוש עם אבוקדו וצלפים כבושים

נראה כי זו מנה פשוטה כל כך שלא ברור מי מגיש אותה במסעדה. כאן בדיוק מופיע הקסם של רג'ינה. למרות ההדר שבהיכליה הפנימיים, המסעדה מגישה אוכל פשוט בהגדרתו. יחד עם זאת, מדובר בדג כבוש קלות בטעם נהדר אשר איננו נאבק בטעמו של הסלמון, אלא מלווה אותו באלגנטיות. פיסות האבוקדו והצלפים משחקים זה בזה ומאתגרים את טעמי שנות ה-90' של אבוקדו בלימון.

פלטת דגים כבושים ומעושנים

מתיאס, סלמון, פלמידה, צלפים – בית.
ענית צחקה: "דווקא הבוקר לא הספקנו לאכול את הארוחה המסורתית, אז במקום לאכול סושי, קיבלנו את ארוחת הבוקר האהובה".

לאחר המנות הללו הוגשו מספר מנות חמות של דגים. מהמנות החמות פחות התרגשתי, אולי כי הדגים החיים כבשו אותי ואולי כי זה טעם שפחות התחברתי אליו. מנת הפיש אנד צ'יפס הייתה עשויה טוב למדי, וגם מנת הדג על קוסקוס בהחלט הייתה עושה לי את זה באמצע השבוע, כארוחה משביעה.
אבל אני באתי לטובת הדגים החיים, אז ברשותכם נעבור לשלב השני:

הדוכן של צורי-סושי:

כשהדג טוב, הכל מתחיל משם. הסשימי סלמון סיפקו התחלה נהדרת. הדג הטרי התחבר על איולי עוקצני במידה ובמרכז המנה נחה ערימה של נבטים ואטריות זכוכית עם מעט בצל מטוגן שהמתיק את האווירה. חביב. לא נפלתי אך לא הייתה ולו חצי תלונה.

טרטר ים

המנה הבאה הייתה טרטר סלמון עם אבוקדו והרבה צבע. מלבד הטרטר ששילב סלמון באבוקדו באיזון נעים עם נוכחות אסייתית טיפוסית של שומשום ונבטים, המנה הייתה פשוטה למדי. מצד אחד, נראה חיבור מסוים לקו הקליל של רג'ינה, חיבור זה ישלח אתכם לויקי כריסטינה במידה ותרצו אוכל מתקדם. מצד שני הרגשתי שבמנה הזו צורי סושי יוצא מידי חובה יותר מאשר להראות את יכולותיו.

טעים, פשוט. אבל אל תשפטו את צורי רק על פי המנה הזו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

סשימי טונה אדומה

גם כאן המשחק נותר בגבולות המגרש, אך השילוב של התנועות הנכונות יצרו מערך טעמים שהבקיע ביס מושלם. שילוב טעם של דג טונה איכותי, עם קרם מלטף בעל עוקצנות סמויה, מתיקות של בצל מקורמל וקראנץ של נבטים על אטריות הזכוכית. תחילה לא הבנתי את העירית הקצוצה אך רק כשהחך נהיה כבד ממגוון הטעמים, פתאום נוכחותה באה אליי והחייתה את הסיפור.

זו בהחלט הייתה מנת הדגל של צורי סושי.

לסיכום,

את הקינוחים שהגיעו בסוף הארוחה הותרתי לחברי לשולחן. הייתי שבע ומחוייך מערב מהנה בין חברים ועם מארחים מדהימים. הורדנו עם ציפי המקסימה עוד צ'ייסר לפני השבוע שבפתח, ובדרך לאוטו הסכמנו ענית ואני שזה בהחלט מקום לא שגרתי שפשוט כיף לבקר בו, וצריך לעשות את זה הרבה יותר.

כתב: ארקדי פורטנוי | עורכת: קריס טיילר

גילוי נאות: הכתב הוזמן להשקה במסגרת אירוע עיתונאים.